לכו תזדיינו

לפני כמה שנים הייתי חניכה באיגי בפתח תקוה. באחת הפעולות המרתקות מאותו הזמן למדנו על היסטוריה להט"בית, בין סיפורים על תרבות דראג מנצנצת, מאבקים ראשונים למען להט"בים בארץ ועוד, המדריך סיפר לנו שאי שם בשנות השמונים אחת הדמויות הלהט"ביות היחידות שקיבלו חשיפה תקשורתית הייתה זלמן שושי. קוקסינלית עובדת מין מהממת מתל-אביב שנודעה באמירות פרובוקטיביות והייתה דמות בולטת בקהילה הקוקסינלית באותם ימים.

המדריך סיפר לנו שבאותה תקופה שושי גרמה להומואים רבים לפחד מהאופן בו הם עשויים להתפש בחברה, הם חששו שהדומיננטיות של שושי תגרום לתפישה לפיה הומואים הם נשיים, שיש להם מיניות ושהם לא מתביישים בה. עד כדי כך שזה הפך לביטוי נפוץ בשנות השמונים בקרב הומואים שחששו לצאת מהארון, "אני לא רוצה להיות זלמן שושי".

זלמן שושי - פרופסור לשרמוטולוגיה.

זלמן שושי – פרופסור לשרמוטולוגיה.

לפני מספר ימים התפרסם בגוגיי המאמר "רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג" המספר על פעיל בקהילה הבריטית המבקש לסגור את הסאונות ומועדוני המין בטענה שהם מעודדים הומופוביה, כי הם גורמים לציבור הסטרייטי לחשוב שכל מה שמעניין אותנו זה מין לא מהוגן. הכתבה מספרת על בעיית "הסטוצים ותרבות המין" ועל האופן שבו "הסקס מקהה את הרגשות".
זה כאילו מין קטע כזה, להסביר להט"בופוביה ע"י הפניית אצבע מאשימה ללהטבפא"קים… יש הומופוביה כי אנחנו מזדיינים, כי אנחנו נהנות מסטוצים, כי אנחנו לא מסבירות מספיק, כי יש בינינו קיצוניות, אני לא מסבירות מספיק בנחמדות, אנחנו פרובוקטיביות, מתפשטות על משאיות, גאות מדי, חסרות רגישות, מגעילות, דוחפות את המיניות שלנו לפרצוף של המיינסטרים הפוריטני, אנחנו יותר מדי זלמן שושי ואנחנו יוצרות בכך את הלהט"בופוביה במו ידינו.
לא משנה שסטרייטים נמצאים בכל חור, שיש להם מועדוני פיק אפ, הם מנהלים תרבות אונס שלמה, המיניות האלימה כלפי נשים שלהם נמצאת בפרסומות, שלטי חוצות, ברחובות, בשיח, בחדשות, בטקסי חתונה, בחוקה, מתחת לכל אבן ומעל כל חלקה טובה. זו לא סיבה מספיק טובה לסטרייטפוביה, אבל אנחנו עושות הרבה רעש.
אני לא מנסה לטעון שבתרבות המינית ההומואית אין בעיות. יש בה המון בעיות. למשל: האדרה של אידיאל היופי, פטישיזציה, מחסור בשיח על הסכמה, אלימות מינית ודחיקה לשוליים של מיניות "סוטה" ו"לא נורמטיבית", אבל אלו בדיוק הבעיות שקיימות בתרבות המינית הסטרייטית, רק ששם הן לא מסומנות, כי מיניות הטרוסקסואלית אף פעם לא מסומנת.
אחד הדברים המהממים בעיניי בקהילה הגאה היא שיש בה מקום (באופן יחסי לתרבות הסטרייטית) לסטוצים, לגאווה במיניות, לחקירה מחדש של גבולות המיניות, של מה מותר ומה אסור, ולמה.
הדרישה שעולה מתוך הקהילה להסתיר את המיניות שלנו ולדחוק אותה לחדרי חדרים לא שונה במאומה מאותה הדרישה אצל ההומופוב הממוצע. אין שום סיבה שלא נתגאה במיניות שלנו, וביכולת שלנו להתחיל ליצור תרבות מינית אלטרנטיבית לתרבות הסטרייטית האלימה.
מותר לנו להתגאות במיניות שלנו. מותר לנו לעשות פרובוקציות ולהזדיין כמה שבא לנו עם מי שבא לנו. מותר לנו לפרק את השיח שדורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מהוגנות ונורמטיביות כדי לקבל לגיטימציה. מותר לנו לאתגר אותו ולהודיע שיש לנו לגיטימציה והיא לא תלויה באם אנחנו עומדות בערכים סטרייטיים של מיניות מוסרית ונורמטיבית.
מותר לנו, וכדאי לנו, להרחיב את הדרישה שלנו מדרישה ל"שוויון זכויות" שיאפשר לנו להתחתן ולהקים משפחות ממוסדות ולחיות חיים מהוגנים לדרישה לשחרור מגדרי ומיני, שחרור של מערכות היחסים שלנו ממערכות שיפוט כאלה ואחרות הדורשות מאיתנו להקטין את עצמנו ולהפסיק להקשיב לתשוקות שלנו. להתקדם לעבר הדרישה למהפכה מינית שתאפשר לכל אחת להיות מינית או לא להיות מינית כמה ואיך ואיפה שהיא רק רוצה.

 

ציור של סם וולמן

ציור של סם וולמן



בקיצור, דבר אחד רציתי לומר לאותם הומואים המשתפים פעולה עם רטוריקה סטרייטית המבקשת מאיתנו להצניע את המיניות שלנו. לכו תזדיינו. עם מי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים. כל עוד זה בהסכמה, אני מבטיחה לא לשפוט.

אני להט"ב, משמע אני לבן

אתמול התפרסם בוואלה המאמר "רעש וסלסולים: הגיע הזמן לצאת מהארון" מאת חגי אוזן. המאמר מותח ביקורת על ה"אופורטוניזם העסקי" של ליאור נרקיס בשיתוף הפעולה שלו עם ליין המסיבות הלהט"בי המזרחי "אריסה" בסינגל החדש שלו "עמליה". חגי טוען במאמרו שאין להתייחס לאקט זה כצעד אמיץ למען הקהילה, מכיוון שמדובר בסה"כ בשיקול עסקי, ושהצעד היחיד בתחום שיכול להיות משמעותי עבור הקהילה הלהט"בית יהיה כשזמר מזרחי יצא מהארון.

אז איך זה בעצם עובד?
לחברי כנסת סטרייטים אשכנזים מותר לדבר במצעדי גאווה, ולקבל קרדיט על "שיתופי פעולה עם הקהילה", לרון חולדאי האשכנזי מותר לבנות קריירה על הגב של להט"בים למרות שהוא סטרייט ונותן כסף בעיקר לפרויקטים של מסיבות, פסטיבלים ותיירות, ומעט מאוד לדברים שאשכרה עוזרים ללהט"בים בסיכון, לסטרייטים אשכנזים מותר לבוא לצעוד איתנו המצעד כדי להביע תמיכה ולאהוב את כל ההומואים החמודים (כל עוד הם לא מתקרבים לסטרייטים יותר מדי), ומותר לעשרות זמרים אשכנזים להופיע באירועי גאווה, ולהצהיר שהם ממש בעד ההומואים החמודים.

אבל שזמר מזרחי סטרייט ישתף פעולה עם ליין מסיבות להט"בי מזרחי?! גועל נפש!!! צביעות!!! שיצאו מהארון המזרחים האלה קודם!!!!!!! איפה הנאורות איפההההה?!111

אין לי שום כוונה לטעון שלא מדובר פה באופורטוניזם עסקי ושלא נעשה כאן רווח על גב הקהילה הלהט"בית, אבל איכשהו אנחנו קוראות מאמרים זועמים על זה הרבה יותר כשמדובר במזרחים סטרייטים שעושים את זה, והרבה פחות כשאשכנזים סטרייטים עושים אותו הדבר בדיוק, או אפילו יותר גרוע. דוגמא נהדרת נוספת להבדלים בהד הציבורי בין התייחסות ללהט"ביות מזרחית לאשכנזית ראינו כשיצאו מהארון נדב פרידמן ואלון אבקסיס.

בתמונה: אוריאל יקותיאל

בתמונה: אוריאל יקותיאל

במקרה מקרי ביותר נתקלתי אתמול במהלך זפזופ אקראי בטלוויזיה בשידור חוזר של הסדרה "ג'וני", קומדית מצבים ישראלית שמספרת את סיפורו של הומו מעצב אופנה עיראקי אוחצ'תי שחוזר עקב קשיים כלכליים מהעיר הגדולה לרמת-גן, להתגורר באותו הבניין עם אמו העיראקית. הסדרה שודרה בשנים 2002-2003 בערוץ 2, אז צפיתי בה עם משפחתי העיראקית.

עוד בפתיח של הסדרה, אנחנו לומדות שההבדלים בין ג'וני לבין אמו הם כמו "מלחמת תרבות", שהם כמו ההבדלים בין "ימי הביניים לעולם המחר", שאם החשוכה מאמינה ש"פה זה כמו בגדאד, מי שמתנגד יורים בו סקאד". בפרק הראשון אנחנו מגלות שג'וני (שאמו עדיין קוראת לו בשמו הקודם – נאג'י) הוא מעצב אופנה מצליח שעובד עם גלית גוטמן האשכנזייה, לא אוהב את חברת הילדות המגושמת שלו, רב עם אמא שלו על סקס שלדעתה הוא עוסק בו יותר מדי, תוך שהיא מרבה להשתמש בביטויים בעיראקית ולדבר עם מבט כבד, והוא מדבר במבטא צברי, בעברית רהוטה ונטולת מילים של ערסים.

נראה שמלבד העמבה במקרר, והאהבה לאוכל של אמא, נאג'י… אה, סליחה, ג'וני, הוא כבר לא מזרחי, הוא עסוק מדי בלהיות הומו. הוא אינגלת את השם שלו, הוא עובד עם סלבס אשכנזים מתל-אביב, הוא לא רוצה להסתובב עם חברות הילדות והמשפחה שלו (חוץ ממתי שמכינות לו אוכל) והוא מדבר כמו אשכנזי מבית טוב.

רק באופן הזה להט"בים מזרחים מצליחים לעבור מסך. רק כשהסרנו מעצמנו את שכבות הצבע, גירדנו בכח את סממני התרבות, עקרנו את המילים הערביות מהשפה שלנו ואימצנו לחיקנו בחום את ערכי האינדיווידואליזם המערבי של עולם המחר מותר לנו להתקיים בתור להט"בים מזרחים, ולא שנייה אחת קודם לכן.

הלהט"בים של האריסה, ששומעים מוזיקה מזרחית, הולכים עם שרשראות זהב ומארגנים מסיבות של ערסים פשוט לא יכולים להתקיים  באותו אופן במרחב הזה. הזהות שלהם היא סתירה פנימית, להט"ביות לא יכולה להתקיים במרחב המזרחי, כי המרחב המזרחי מוצג כהיפר-גברי והיפר-פטריארכלי והומופובי. הליברליזם המערבי מצויר כגן עדן ללהט"בים, ולכן שם אנחנו צריכות להיות.

אנחנו יכולות גם לסרב להמשיך לדבר שיח לבן שאנשים לבנים קבעו בשבילנו שהוא הוא השיח הנכון בשבילנו, אנחנו יכולות ליצור יחד שיח להט"בי מזרחי, בשיתוף פעולה ולמידה מהתנועה הלהט"בית הפלסטינית, בשיתוף פעולה עם פעילות להטבפא"קיות ברה"מיות, אתיופיות, מהגרות, מבקשות מקלט, עובדות זרות ואחרות. אנחנו צריכות להתחיל לייצר לעצמנו מרחבים, כי התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לא תעשה את זה בשבילנו.

אבל אני גם בטח סתם מגזימה… זה הרי בכלל לא קשור לגזע.. הרי הכל עניין של מנטליות

אם אתן לא אשכנזים, ויש לכם פייסבוק אתן מוזמנות בחום להצטרף לקבוצת הפייסבוק "שיח להטבא"קי מזרחי".

בתאריכים 28,29,30 באוקטובר יתקיים בבאר שבע הקוויריסטאן, פסטיבל קולנוע קווירי מזוית כהה. לפרטים נוספים, זה האירוע בפייסבוק וזו הזמנה לאירוע:

098099

עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול - גאווה עושות ברחוב

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

אם לא מציתות רכבים, זו לא הקהילה שלי

אתמול ציינו 34 שנים למהומות ליל וייט. מהומות שפרצו בעקבות העונש המקל שקיבל דן וייט לאחר שהורשע ברציחתו של הארווי מילק, ההומו המוצהר הראשון שנבחר כחבר מועצת העירייה בסן פרנסיסקו. במהלך המהומות מפגינים להט"בים צעדו לעבר בית העירייה, עקרו את דלתות המבנה והציתו אותו. למקום הגיעו כמאה שוטרים, והמפגינות החלו להצית את ניידותיהם. הזעם על המשטרע בקרב המפגינים נבע גם מאלימות מתמשכת של שוטרים כלפי להט"ביות לאורך השנים, וגם מהעובדה שוייט עצמו היה שוטר לשעבר וזכה לגיבוי לא רשמי משוטרים בעיר.

 943626_281833828620926_1435963009_n

במקרה או שלא במקרה, באותו היום לקראת 11 בלילה פורסמה במאקו הכתבה הזו, "רוני מיילי הותקף על ידי לסביות מחוץ לביתו". רוני מיילי, למי שלא מכירה (גם אני לא הכרתי עד שנתקלתי בכתבה הזו) השתתף בתוכנית הראליטי "האח הגדול" (משהו עם א/נשים ששמים בבית עם מצלמות ונותנים להם כל מני משימות וכל שבוע מישהו יוצא מהבית ולא חוזר אליו).

במהלך השתתפותו בתוכנית, התבטא מיילי בהתבטאויות לסבופוביות, מיזוגיניות, טרנספוביות, גזעניות ודוחות באופן כללי כלפי לבנה, משתתפת נוספת בתוכנית "האח הגדול". חבורת נשים לסביות (לפחות לפי הכתבה במאקו הן לסביות) צעירות החליטה לא לשתוק על ההתבטאויות, והגיעה לביתו של מיילי בבני ברק, שם חיבלו בג'יפ החדש של מיילי.

כמובן שהעובדה שרק הרכב נפגע, בעוד שמיילי עצמו לא הותקף פיזית לא הפריעה למאקו לכתוב בכותרת "רוני מיילי הותקף על ידי לסביות". האם משיקולי רווח ורייטינג, כי זו כותרת מעניינת יותר? משיקולים קפיטליסטיים שלא מבחינים בין תקיפת אדם לתקיפת רכוש? או סתם בגלל שהתקשורת אוהבת לבחור את המילים שלה איך שבא לה, וכשפלסטינים מותקפים זו "קטטה" וכשמסיתות לרצח להטבפא"ק זו "התבטאות" וכשלסביות פוגעות ברכב זו תקיפה של אדם?..

בכל מקרה, די במהרה החלו לעלות קולות שונים בטוקבקים של הכתבה, בפיד שלי בפייסבוק ובכל מני מקומות מצד קהילת הלהטבפא"ק. רבות כעסו על הפעולה הזו, מיהרו לבטל אותה, לומר "אנחנו לא כאלה, אנחנו נגד אלימות", אחדות מצאו את המקרה משעשע, אחדות תמכו באלו שהחליטו להרים את הכפפה ולא לשבת בשקט אל מול האלימות הלסבופובית.

שמעתי מספר טענות על חוסר פרופורציה באלימות פיזית שבאה בתגובה לאלימות מילולית. קודם כל, בין השחתת לתקיפה יש הבדל עצום, כזה שאולי לא בא לידי ביטוי בכותרות של תקשורת מיינסטרים, אבל בכל זאת קיים. מלבד זאת, האלימות המילולית הזו היא לא כ"כ סתמית כמו שקל לעשות ממנה. התבטאות לסבופובית שכזו במדיה שהמוני א/נשים חשופות אליה מכשירה כל סוג של אלימות לסבופובית, במיוחד בעולם שבו האלימות הזו כ"כ נפוצה, היא פגיעה אלימה ומאוד ישירה בכל אישה לסבית וביסקסואלית, ומן הסתם נשים לסביות שנחשפו אליה חשו צורך להגיב לה.

הפילוסוף אדמונד ברק אמר פעם ש"כל מה שנדרש לרוע כדי לנצח הוא א/נשים טובים שאינם עושים דבר". בכל פעם שאלימות להטבפא"קופובית עוברת בשתיקה, ולא מקבלת תגובה ראויה, היא מתחזקת. בעולם שבו אלימות להטבפא"קופובית היא כה נפוצה, שהאלימות הזו ממוסדת, יומיומית, א/נשים מפוטרים, נזרקות לרחוב, מותקפים ונרצחות בגללה, שום תגובה לה לא יכולה להיות תגובה מוגזמת (טוב, אולי אם אנחנו מקימות מחנות השמדה לסטרייטים רק על היותם סטרייטים ומתחילות לחסל מליונים מהם בשיטתיות. אבל בינתיים לא נראה שזה הולך לקרות בקרוב).

 tumblr_lwwqisa4qJ1qbgf1zo1_500

קוויר-אנרכיסטיות בארה"ב ייסדו את תנועת הבאש-בק (Bash Back). תנועה שמטרתה להילחם בתופעת הקוויר באשינג (Queer-Bashing), תקיפות אלימות, בריונות ופשעי שנאה אחרים המופנים כלפי להטבפא"קיות. קבוצות המזהות עצמן עם תנועת הבאש-בק פועלות במגוון דרכי פעולה, שהרעיון העומד מאחוריהן הוא שכשאנחנו מותקפות, מותר לנו להשיב מלחמה. בין השאר קבוצות באש-בק בעולם השחיתו כנסיות שפועלות באופן שיטתי נגד להטבפא"קיות, הקימו קבוצות למידה של אומנויות לחימה והגנה עצמית, חימשו להטבפא"קיות שחשופות לאלימות באמצעים להגנה עצמית, וביצעו פעולות כדוגמת הפעולה של חבורת הלסביות המהממות שהשחיתו את הרכב של מיילי.

הגיע הזמן שנפסיק להתנצל ולהתנער ממי שפועלות נגד להטבפא"קופוביה. נשים לפעולות כמו זו יש פוטנציאל להגן עלינו בטווח הארוך. אין סיבה שלהטבפא"קיות יהיו אלה שצריכות לפחד לצאת לרחוב, לפחד להיות מותקפות, לפחד לעבוד, לפחד להתקיים בגלל להטבפא"קופוביה. הגיע הזמן שהלהטבפא"קופובים יפחדו!

אם בכל פעם שדמות ציבורית היה מתבטא באופן להטבפא"קופובי היינו משחיתות את הפרצו… הרכב שלו, הם היו מתחילים לפחד להתבטא באופן הזה. אם בכל פעם שלהטבפא"קית הייתה מותקףת ברחוב היה שם מישהו שישיב מלחמה, סטרייטים היו מתחילים לפחד לתקוף אותנו, במקום שאנחנו נפחד מהם.

בפעם הבאה שארצה לצאת מהבית מאופרת/בחצאית/עם קוקיות או איך שבא לי ואזכר בפעם האחרונה שעשיתי זאת והותקפתי, אולי אזכר גם במקרה הזה וארגיש טיפה יותר בטוחה.

הזכות להיות נורמלית, או: אין גאווה בנישואים

בימים האחרונים נפוץ ברחבי האינטרנט קמפיין למען נישואים חד מיניים של הארגון השמרני "הקמפיין לזכויות אדם" (מוכר גם כ-HRC, Human Rights Campaign והארגון ההומואי למען להטבא"ק נורמליות) המוני א/נשים וארגונים החליפו את תמונות הפרופיל בפייסבוק לסימן "=" ורוד על רקע אדום כדי להביע את תמיכתם במתן הזכות להומואים להתחתן כמו סטרייטים, לחיות כמו סטרייטים ולהיות סטרייטים.

 602179_247887008682275_231393332_n

נראה שהעיתוי מצליח להגדיר היטב אירוניה מהי. הקמפיין הזה שקיבל תפוצה כ"כ רחבה ותמיכה כ"כ רחבה, מתרחש בדיוק בשבוע שלפני יום הנראות הטרנסג'נדרית שיתקיים ב-31.03. כמובן שזה לא משנה, כי כשאפשר לדבר על הזכות שלנו להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לשאוף לאותה דרך חיים כמו הדובדבן המבחיל שבהטרונורמה, למה שיהיה למישהו אכפת שאנחנו לוקחות את המרחב מהטרנסג'נדרס והג'נדרקוויריות?..

הקמפיין הזה משקף היטב את יחסי הכוחות בתוך קהילת הלהטבא"ק, יחסי כוחות שנובעים באופן ישיר מפרדיגמות להטבא"קופוביות. הקמפיינים שיזכו לתשומת לב, תפוצה רחבה ותקציב יהיו אלה שפונים לא/נשים נורמטיבים, אלה שחיים חיים נורמטיבים ולא מערערים על הסדר הקיים אלא מבקשים להיטמע בו, להפוך לחלק ממנו ובכך גם לחזק ולתחזק אותו. למי אכפת שנשים טרנסיות נרצחות, שאין הכרה בכלל בקיום של א-מיניות או מתקיפות ובריונות כלפי נוער להטבא"קי, כשהומואים רוצים להתחתן כמו סטרייטים?

המאבק לנישואין הוא מאבק שבמהותו הוא אנטי להטבא"קי ואנטי שוויוני. נישואין הם, ותמיד היו הסדר כלכלי פטריארכלי הנותן פריווילגיות לאלו המשתתפות בו על חשבון אלו שלא. הבקשה להיות חלק מהמוסד הזה נותנת לו לגיטימציה ומחזקת אותו, ובכך מחלישה להטבא"קים שלא מעוניינים בנישואים וא/נשים לא נשואות בכלל.

 644724_244383545699288_1921053120_n

במקום לדרוש להפוך לחלק מהמערכת הזו שאומרת לנו איך לאהוב, כמה, איפה ואת מי, עלינו לשאוף לפרק אותה מהיסוד. פעילות ליברליות אוהבות לטעון שמכיוון שהמערכת הזו לא תתפרק מחר בבוקר, עלינו לתמוך בנישואים "חד מיניים" (מונח כה טרנספובי, אבל מה עוד אפשר לצפות מליברליות) כי זה צעד לשוויון במסגרת המערכת הקיימת, אלא שבזה אנחנו מקבלות את המערכת ההטרוסקסיטית הקיימת כלגיטימית.

כמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט "הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס". כלומר, בעצם זה שאני מתחתןת, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות ומחזקת את הכח החברתי שלו.

כדי להראות סולידריות עם הקהילה הלהטבא"קית, אולי עדיף שנפסיק עם הקמפיינים למען הזכות של להט"ב להיות נורמאליים בדיוק כמו הסטרייטים, ודווקא עכשיו, יומיים לפני יום הנראות הטרנסג'נדרית, נתמקד בלהביע סולידריות עם טרנסג'נדרס.

_______________________________

לקראת יום הנראות הטרנסג'נדרית אתן מוזמנות  להוסיף לתמונת הפרופיל בפייסבוק תג טרנסג'נדרי בקישור הזה, לשתף פוסטים בנושאי טרנסג'נדריות מכאן, להדפיס את הדף הזה ולתלות בשירותים ציבוריים או לעשות כל דבר אחר שיוצר נראות טרנסג'נדרית וג'נדרקווירית.

480141_4917003317112_122053946_n

הלהטבא"ק שלך בשמאל, נשמה

לפני כמה ימים יצא לי להתקל בכרזה הזו של עמוד הפייסבוק "שישים ואחת" (עמוד ש"נועד לחשוף בפני הציבור את מה שהימין מנסה להסתיר ממנו"). הכרזה מציגה את ביבי באיור של גיבור על בתחתונים וגלימה ורודים כשמתחת הכיתוב "פתאום בבחירות נהיית גיי פרנדלי? אויש ביבי, תנוחי!" ותזכורת אודות גילויי הומופוביה מצד ח"כים של הליכוד.

12552_578760882150432_148537470_n

אבל איזה מפלגות בעצם כן טובות ללהטבאפ"ק? היום כשלכל מפלגה שניה יש תא גאה, איך נוכל לבחור את המפלגה שהכי תועיל ללהט"ב?

טוב, זו בטח לא אחת ממפלגות הציונות-הפאשיסטית (וכן, זה בהחלט כולל את מפלגות ה"שמאל-מרכז"), אם הקביעה הזו נראית לכן תמוהה אתן מוזמנות לקרוא כאן למה.

לרבות נראה שהבחירה ההגיונית ביותר היא במרצ, המפלגה היחידה שהכניסה לכנסת להט"ב מוצהר (שהוא גם גבר, סיסג'נדר, הומו, אשכנזי – אולי כי ככה קל יותר לבלוע את זה?..). אלא שמלבד היותה של מרצ מפלגה ציונית, היא גם הכינה את התשדיר הזה, שבו השחקנית רננה רז "יוצאת מהארון", היא מספרת שיש לה מישהי, מישהי "שיודעת לגעת… בדברים החשובים באמת…", ורק בסוף היא מגלה לנו שאותה ה"מישהי" היא מפלגת מרצ. התשדיר הזה, מלבד ההייג'ק העצום שהוא עושה לנושא הלהטבא"קי (כמו דברים רבים שמפלגת מרצ עושה) גם משתף פעולה עם מציצנות של גברים סטרייטים למערכות יחסים לסביות, תשדיר סקסיסטי ולסבופובי.

עוד דוגמא מיני רבות לשימוש של מרצ בלהטבאפ"ק אפשר לראות בהפגנת הנשיקות שיזמה תמר זנדברג מול הרבנות הראשית, ויש גם את הסרטון המיזוגני גזעני שבו מאיה בצלאל מסבירה למה היא הולכת להצביע למרצ תוך כדי שברקע המפלגה מתרברבת בחרדופוביה שלה.

ומה עם מפלגת חד"ש? מפלגת שמאל לא ציונית שחורטת על דגלה שיתוף פעולה יהודי ערבי, אך כשמדובר בלהטבפא"ק הדיבור על הזכויות שלנו די מוגבל לכרזות בשפה העברית.

אבל למה לעסוק במה שרע? אולי כדאי לבדוק מה המפלגות עשו למען להטבא"ק. אתר "כנסת פתוחה" מציג את מדד "קידום זכויות להט"ב וקידום שוויון על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית". המדד הזה מבוסס על 16 הצעות חוק ו-8 הצבעות שונות שסומנו כרלוונטיות לנושא. מתוך 16 הצעות חוק, 10 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ו-3 מתייחסות לשוויו באימוץ ופונדקאות. מתוך 8 הצבעות 5 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ועוד אחת היא הצבעה בנושא חסינות רבנים, שלא קשורה ללהטבאפ"ק באופן ישיר.

מבחינת המפלגות קידום זכויות להטבאפ"ק פירושו לאפשר זכויות לזוגות נשואים, ולאפשר להם להתרבות או לאמץ ילדים, כלומר המשמעות של שוויון היא שוויון שמבוסס על חוקי ההטרונורמה, לפיהם פריוולגיות ניתנות למי שמציתת לצווי החברתי להתרבות ולהקים תא משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי (או הומונורמטיבי במקרה זה).

פוליטקה מהסוג הזה לא חותרת בשום צורה תחת מבני הדיכוי של להטבא"ק, אלא מחזקת את המבנים האלה שמניחים שלמי שלא מתנהגת לפי הנורמה אין זכויות, שמי שמתחתןת ומתרבה שווה יותר ממי שלא, ומשטיחות שיח קווירי לידי המאבק לנישואים ולהידמות לנורמה, פוליטיקה שמדירה כל מי שלא יכולה או לא רוצה בנישואים, בהבאת ילדים ובהקמת תא משפחתי.

הפוליטיקה הזו היא הרסנית כלפי מאבק קוירי לא רק בגלל החיזוק והתחזוקה של מבנים הטרוסקסיסטיים, אלא גם כי היא מסיתה את תשומת הלב מפגיעות חמורות בלהטבאפ"ק, מחסור במשאבים, אלימות יומיומית שמופנית כלפי א/נשים להטבאפ"ק, נוער מחוסר דיור עקב התנכלות של המשפחה, דיכוי ע"י מוסדות המדינה, הממסד הרפואי ועוד.

אין כיום שום מפלגה שמייצגת פוליטיקה קווירית או התנגדות להטרוסקסיזם. הפתק ששמות (או לא שמות) בקלפי לא ישפר את מצב הלהטבאפ"ק. אסור לנו לעצור שם ולסמוך על "נבחרי הציבור" שידאגו לנו. המאבק שלנו צריך להתקיים ביומיום שלנו, בערים שלנו, ברחובות שלנו, בבתים שלנו, בבתי הספר שלנו ובשיח שלנו.

529546_3793625193361_651528128_n

רשימת הפריוולגיות הסטרייטיות

לאחר קריאה של רשימת הפריווילגיות הגבריות והיכולת שהיא נתנה לי לקבל מושג כללי לגבי הפריווילגיות שלי כזכר שעובר כגבר רוב הזמן, ולאחר מספר דיונים עם סטרייטים* על פריווילגיות, החלטתי שיש צורך ברשימת פריווילגיות סטרייטיות.

מומלץ לקרוא קודם את ההקדמה לרשימת הפריווילגיות הגבריות שרלוונטית מאוד גם לרשימה הזו.

הרשימה הזו היא חלקית ביותר. אתן מוזמנים להוסיף עוד בתגובות.

1) הסיכויים שישכרו אותי לעבודה כשאני מתחרה נגד מועמדות להטבא"ק**, הם כנראה לטובתי. ככל שהעבודה יותר נחשבת, כך הסיכויים מוטים לטובתי.

2) הנציגים הנבחרים שלי (בממשלה, בכנסת, בעירייה…) הם כמעט תמיד סטרייטים. ככל שהתפקיד הינו חשוב "וגבוה" יותר, כך עולה הסיכוי שזה נכון.

3) בתור ילד, יכולתי לבחור מבין מאגר אינסופי של סדרות וספרים לילדים שכללו דמויות סטרייטיות חיוביות. זאת בעוד שחברותי הלהטבא"קיות נאלצו להסתפק ב"קריאות חתרניות" של טקסטים הטרוסקסואלים וב"שאריות" דומות.

4) הייצוגים הסטרייטים שאראה לרוב לא יוגחכו או יוצגו באור שלילי או סטריאוטיפי בגלל הסטרייטיות שלהם. עיתונים, שלטי חוצות, טלוויזיה, סרטים, פרסומות, פורנו ולמעשה המדיה כולה, מוצפת בדימויים חיוביים של סטרייטיות, מערכות יחסים סטרייטיות ואורח חיים סטרייטי. למעשה, סטרייטיות היא המדד והסמל לחיים טובים ומאושרים.

5) אם מתנהגים אלי בצורה גרועה בסיטואציה ממוצעת, אין בי חשש שמקור ההתנהגות הוא בגישות הטרו סקסיסטיות או להטבא"קופוביות.

6) רוב הסיכויים הם שהדימוי העצמי שלי הוא גבוה הרבה יותר משל חבריי הלהטבא"ק.

7) במאבקים חברתיים, פוליטיים, ובכלל – צרכי והאינטרסים שלי נחשבים לצרכים ולאינטרסים של כולן/ם. זאת בעוד שהצרכים והאינטרסים של להטבא"ק נחשבים לצרים, ואזכור שלהם נתקל בהאשמות על פלגנות.

8) אני מקבל הגנה בחוק מפני אלימות, היות ואלימות שקורית בעיקר לגברים הטרוסקסואלים מקוטלגת כ"פשע" או "אלימות", ומיגורה נתפס כאינטרס כלל-חברתי. לעומתה, אלימות שקורית בעיקר ללהטבא"ק מקוטלגת במקרה הטוב כ"פשע שנאה" או "אפליה", במקרה הרע זוכה להתעלמות מכוונת של המערכת, ובאופן כללי נתפשת כתופעה מצומצמת ומיגורה כאינטרס של מיעוט שולי.

9) כל הדתות הגדולות בעולם מונהגות על ידי סטרייטים.

10) במרבית הדתות בעולם, לא להיות סטרייט/ית נחשב לסטייה או פשע, ובמקרים רבים אף כעילה לעונש מוות, בעוד שהטרוסקסואליות היא מעלה מוסרית בצלם האל (או האלים).

11) אם אני מצהיר שאני תומך בזכויות להטבא"ק, אקבל שבחים רבים מחברותי הלהטבא"קים ללא צורך לגבות את ההצהרה במעשים.

12) הסיכוי שאנשים זרים ישאלו אותי שאלות חודרניות לגבי חיי המין שלי, איברי המין שלי והעבר המיני שלי, הוא נמוך בהרבה מאצל חבריי הלהטבא"ק, ולא מהווה חלק מרכזי מחיי היומיום שלי.

13) כנער/ה, סביר להניח שמושאי האהבה, מערכות היחסים או הפרקטיקות המיניות שלי, לא היוו עילה לכך שאזרק לרחוב ע"י משפחתי או סכנה אחרת לשלומי הפיזי.

14) כנער/ה, סביר להניח שלא נאלצתי להתמודד עם פחד מדחייה ע"י הסובבות אותי בעקבות גיבוש הזהות המגדרית והנטייה המינית שלי.

15) סטטיסטית, יש לי סיכוי נמוך בהרבה שאסבול ממחשבות אובדניות במהלך חיי מאשר חברותי הלא סטרייטים, שסובלות ממחיקה חברתית, וחוסר גישה סיסטמטי למשאבים או לשירותים רפואיים.

16) הנטייה המינית שלי מונחת כברירת מחדל ע"י החברה. איני צריך להוכיח לחברה שהנטיה שלי קיימת או שהיא אינה "שלב מעבר".

17) אני לא צריכה לספר בכל פעם מחדש על הנטייה המינית שלי, לחשוש מהתגובות, וכל זאת כדי שהזהות שלי לא תמחק.

18) בשיעורי חינוך מיני בביה"ס למדתי שהמיניות שלי היא ברירת המחדל. זהויות מינית ומגדריות אחרות לא הוזכרו בשיעורים

19) אם אני מחזיק/ה ידיים, מתנשק/ת או מפגין/ה חיבה לבן/בת הזוג שלי בפומבי, הסיכוי שלי להיות מוטרד/ת או מותקף/ת בשל כך נמוך בהרבה מאצל חברי הלהטבא"ק.

20) הלבוש שלי נחשב, לרוב, ללבוש נורמטיבי, ולכן המרחב הציבורי בטוח יותר עבורי. זאת לעומת א/נשים טרנסג'נדרס וג'נדרקווירס, למשל, שהיותם בלבוש "לא תואם מגדר" מהווה לרוב עילה להטרדה או תקיפה.

21) כשאקנה בגדים הסיכוי שיעירו לי הערות פוגעניות, הערות על "לבוש תואם מגדר" או ישאלו אם אני מתחפש/ת הם קטנים יחסית.

22) אם אני גבר, המילים שמתארות את הנטייה המינית והזהות המגדרית שלי לא משמשות להטחת עלבון בא/נשים, וזאת לעומת "הומו", "לסבית", "קוקסינל", "דו-מיני" ועוד.

23) א/נשים לא מרגישים צורך לספר לי שהם "מקבלים" את מערכות היחסים שלי או את הזהות שלי, או להצטדק בפני על התפישות שלהם לגבי הזהות הסטרייטית שלי.

24) לא מצפים ממני  להודות, לשבח ולהלל את מי שאומר/ת שהוא מקבלת את הזהות שלי או את מערכות היחסים שלי.

25) הזהות המינית או המגדרית שלי לא נחשבת למחלת נפש או גורם סיכון בריאותי

26) אני לא צריך להתמודד עם שיוך הגוף שלי לקטגוריה שאני לא מזדהה איתה בכל פעם שאני נכנסת לשירותים ציבוריים.

27) אני לא צריכה לחשוש שיכו אותי/יצעקו עלי בגלל שנכנסתי לתא השירותים "הלא נכון".

28) סביר להניח שהממסד הרפואי, המשפחה והחברות שלי לא ינסו "לתקן" את הזהות המגדרית או הנטייה המינית שלי.

29) הגישה שלי להליך משפטי הוגן קלה יותר מאשר לא/נשים להטבא"ק.

30) הגישה שלי להקמת משפחה קלה הרבה יותר מאשר לא/נשים להטבא"ק. המודל המשפחתי ההטרוסקסואלי נחשב למודל היחיד שמאפשר גידול בריא ונכון של ילדות/ים.

31) ברוב הטפסים שאמלא בחיי סביר שלא אתקל בקשיים מיוחדים בעת סימון המין, המצב המשפחתי וכו'

32) יש לי את הפריווילגיה שלא להיות מודע/ת לפריווילגיות שלי.

*סטרייט – הטרוסקסואל, סיסג'נדר, שחי חיים הטרונורמטיביים, מתלבש בלבוש הטרונורמטיבי, מדבר בלשון סיסג'נדר ומרגיש בנוח עם זה.

(אם את/ה רק הטרו, רק סיסג'נדר/ית, רק מונוגמי/ת וכו' לפחות חלק מהפריווילגיות ברשימה רלוונטיות לגביך).

** להטבא"ק – לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס, ביסקסואליות/ים, בדס"מים, א-מיניות/ים, אינטרסקס, קוויריות/ים, ג'נדרקווירס, פאנסקסואלים, פוליסקסואליות, פוליאמוריים, הטרוגמישות, הומורומנטיות, חסרות מגדר, ביג'נדרס, פלואידים ועוד.

תודה רבה לשירי אייזנר על העזרה הרבה בהכנת הרשימה

תודה גם לטל(י) נתיבה ברוך דרמה ווזנר-שלום-נבו

אבן היסוד של כל חברה לאומית

ביום חמישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בירושלים יחד עם גוש ורוד-שחור אנרכיסטי. במהלך המצעד קראנו סיסמאות שונות וביניהן "להחרים את ישראל, ובתחת לקבל", "לא היררכיה לא מגדר, מפילות את המשטר", "BDS זו השיטה, תנו לי משחקי שליטה", "לא רוצות חתונה, לפרק ת'מדינה", "לא רוצה להיות נורמאלית, גאווה פאנסקסואלית", "במדינה של אנסים, אינתיפאדה של נשים", "לפרק את הממסד, וגם לעשות ביד" ועוד.

בסוף המצעד הגענו לגן הפעמון והתעוררה שיחה בין כמה מהצועדות בגוש השחור-ורוד לחברי התא הגאה של הליכוד שצעדו גם הם במצעד. אחד מחברי הליכוד אמר לי שהרגיזו אותו הסיסמאות שלנו, ובהמשך התנהל דיון בינו לבין אחד הצועדים בגוש השחור-ורוד אודות הליכוד, והאם מפלגה שמשה פייגלין חבר בה יכולה להיות מפלגה גיי-פרינדלי.

גוש שחור ורוד
צילום: אלמה ביבלש

באותו היום  הועלה לעמוד הפייסבוק של משה פייגלין סטטוס שבו נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטיה מינית… מדובר בקיעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית"

הסטטוס הזה הצליח להרגיז לא מעט א/נשים. בין השאר להטבא"ק שיצאו נגד הטענה הזו. אבל אם נחשוב עליה לרגע, נבין שאין ספק שהתא המשפחתי הוא אבן היסוד של כל חברה לאומית. התא המשפחתי ההטרונורמטיבי הוא אחד הכלים החשובים במלחמה הדמוגרפית שהחברה הלאומנית שאנחנו חיות בה מנהלת, ההטרוסקסיזם מבנה ומשמר היטב את יחסי הכוחות שעליהם החברה שלנו מושתתת, והמודל הגברי שהנורמה הסטרייטית מציבה לנו כמטרה הוא הבסיס למיליטריזם המחזק את הלאומנות שלנו.

כשמבינות את זה קשה שלא להסכים עם הטענה של פייגלין שההומוסקסואליות והקוויריות חותרות תחת הלאומיות (ובאופן כללי יותר נגד כלל יחסי הכוחות בחברה שלנו). המאבק בהטרוסקסיזם ופירוק גבולות המשיכה המינית לא יכולים להתממש ללא פירוק גבולות הלאומיות. לכן שום מפלגה, ושום גוף לאומי לא יוכלו לעולם להיות גיי-פרינדלי במובן הרחב של המלה. שימור הלאומיות משמעו גם שימור ההטרוסקסיזם.

כל ניסיון לדחות את הטענה הזו המתיימר להיות פרו-להטבא"קי נובע מפוליטיקה דומואית המבקשת לתת להומואים להתקרב לקונצנזוס ולנורמה ולהיות חלק מהם מבלי לשנותם או לפרקם, ומתעלם מכך שאין שום הגיון בלנסות לקבל שיווין ע"י התקרבות לנורמה שדוחה אותנו ומבטלת את הקיום שלנו במקרה הרע (והמציאותי) ומאפשרת לנו להתקיים כסוג ב' במקרה הקצת פחות רע.

בהמשך הסטטוס נכתב:

"מי שמארגן מצעד גאווה אינו מבקש לקבל זכויות, הוא מבקש לאכוף על רשות הרבים את ההומוסקסואליות כתרבות."

גם כאן פייגלין צודק. דרישה לזכויות היא מטופשת וחסרת טעם, כי זה מונח קצת ריק מתוכן. זכויותינו הם שלנו, ואנו לכל היותר יכולות לדרוש שיפסיקו לבטל אותן ולשלול אותן מאיתנו, כלומר שיפסיקו את הדיכוי שלנו. הפסקת הדיכוי שלנו בהכרח כוללת "אכיפת ההומוסקסואלות כתרבות על רשות הרבים", במובן זה שהדיכוי שלנו נובע מאותה הנורמה הסטרייטית שאותה עלינו להשמיד. רק כאשר הנורמה הזו תחוסל סופית, כאשר לא יאמר לנו מבוקר עד ערב שההטרונורמה היא המודל הטוב ביותר, הנכון ביותר והמוצלח ביותר, כאשר לא נצטרך להגדיר את עצמנו, המיניות שלנו והזהות שלנו ביחס להטרונורמה, רק אז נדע שמצעדי הגאווה השיגו את המטרה שלהם.

פייגלין הוא אמנם לאומן, הומופוב ולהטבא"קופוב, אבל הוא בהחלט מבין את המאבק הקווירי טוב יותר מחברי התא הגאה של הליכוד.

למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית

פוסט זה עוסק בשני אירועים שונים שהתרחשו בשבוע האחרון, מצעד הגאווה בחדרה והעצרת נגד הומופוביה במוצ"ש. הוא מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר, אך הנושאים קשורים זה לזה קשר הדוק.

ב-17.06.12 נאמתי בסיומו של מצעד הגאווה בפתח תקווה. הנאום שלי צולם בוידאו ע"י א/נשים מארגון שישה צבעים (ארגון שגם שסייע לנו בהדפסת פלאיירים למצעד, וגם לקח חלק פעיל בהפקת מצעד הגאווה בחדרה). יומיים אחרי המצעד בפתח תקווה פנה אלי מישהו ששמע את הנאום שלי והזמין אותי לבוא לנאום גם במצעד בחדרה. הוא שלח לי את מספר הטלפון ל אחת המארגנות של המצעד, וכשדיברתי איתה היא אמרה שישמחו אבוא לנאום במצעד בחדרה, אבל יש רק הגבלה קטנה. "לא לדבר על פוליטיקה". היא המשיכה ואמרה שזה "מצעד חברתי ולא פוליטי", ש"לדבר על פוליטיקה" עשוי לגרום לדחייה ואלימות, ושהם לא חוששים מלהכעיס, שהרי עצם קיום המצעד בחדרה מכעיס רבים, ושאפילו ניצן הורוביץ וגל אוחובסקי יבואו לנאום במצעד.

הרטוריקה הזו, "לא פוליטי", "חברתי", זו אותה הרטוריקה שמוכרת לי מה"מחאה החברתית" (ותלחצו על הלינק! וצפו בסרטון בזמנכן). הניסיון להתעלם מזה שמחאה היא תמיד פוליטית. מחאה אנטי קפיטליסטית היא בהכרח פוליטית. דרישה לזכויות שוות ללהטבא"ק היא דרישה פוליטית. הבחירה להזמין את גל אוחובסקי שהוא ביפוב, טרנספוב, ארונופוב ומיזוגן לנאום במצעד היא בחירה פוליטית. לקיים מצעד גאווה מחוץ לת"א זה פוליטי (וגם לקיים מצעד גאווה בתוך ת"א זה פוליטי) ולומר "לא לדבר על פוליטיקה", זו אמירה פוליטית.

אז מתוך הנחה שהוזמנתי לא כדי לדבר על מזג האוויר וכיצד הוא משפיע עלי כפאנסקסואלית ג'נדרקוויר, אלא לדבר על זכויות להטבא"ק, נותר לי רק להניח שהדרישה לא לדבר על פוליטיקה היא מין מכבסת מילים שמשמעותה: לא לדבר על הכיבוש, לא לדבר על קפיטליזם, לא לדבר על מפלגות, לא לדבר על נושאים שיקשרו את המצעד לשמאל. זו דרישה לא להזכיר בשום אופן שלהטבא"ק הם לא היחידים שנמצאות בעמדה מדוכאת בחברה. לשכוח את כל מי שאי פעם נפגעה באופן ישיר או עקיף מיחסי הכוחות בחברה שלנו שלא על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית שאינה נורמטיבית.

הדרישה הזו מתעלמת מכך שהדיכויים השונים האלה קושרים זה בזה ונובעים זה מזה. אנחנו שואפות לרצות את השיח הפוליטי המיינסטרימי (שבגלל היותו מיינסטרימי אנחנו, כחברה, שוכחות פעמים רבות שגם הוא פוליטי) על מנת להשתלב בו ולהתקבל אליו, אבל השיח הפוליטי המיינסטרימי הוא חלק ממה שמדכא אותנו. גם אם הוא יקבל אותנו בחיבוק בגלל שנצליח להחדיר את הנישה זכויות להטבא"ק זה לא פוליטי, הוא אף פעם לא יקבל אותנו מעמדה של שוות. תמיד נהיה אלה שמקבלות את החיבוק של המיינסטרים כל עוד הוא קיים בצורתו הנוכחית.

לא רק שמותר לנו כלהטבא"ק להיות פוליטיות ולדבר על דיכויים נוספים, זה מתחייב מתוך המאבק שלנו. עד שלא נצליח לפרק את השיח הפוליטי הקיים ולשנות אותו מהיסוד תמיד נהיה מדוכאות. כל עוד אנחנו מזלזלות בזכויות של קבוצות פחות פופולאריות (כמו פלסטינאיות שחיות תחת משטר הכיבוש הציוני, פליטים שנכלאים מוזנחים ונשכחים תוך כדי שהממשלה מסרבת לבדוק את המקרים שבהם יתכן ותיאלץ לתת להם מעמד של פליטים ובע"ח שנרצחים ומעונות מדי יום במשקים המתועשים) או פשוט מדחיקות אותן לשוליים כדי לא להידבק בחוסר הפופולאריות שלהן, אנחנו ממשיכות לתת לגיטימציה להתנערות מאיתנו ולדיכוי שלנו.

אני רוצה גם לציין שהמאבק הלהטבא"קי התחיל ממקום מאוד פוליטי. הראשונות לדבר על זכויות להט"ב עוד כשנושא היה טאבו מוחלט היו אנרכיסטיות כדוגמת אמה גולדמן. מהומות סטנוול שהשפיעו המון על מצב הלהטבא"ק בעולם לא קרו מתוך ניסיון להתחבב על הממסד, אלא מתוך מלחמה לא מתפשרת ולא מתנצלת עם הממסד.

לסיום אני רוצה לציין שאני מאוד מעריךה את מארגנות מצעד הגאווה בחדרה על הפעילות שלהן, גם אם אני לא מסכיםה עם הדרך. הפקת מצעד, וספציפית הפקת מצעד גאווה מחוץ לת"א הם לא עניין פשוט, וכשלעצמו גורר התמודדות עם הרבה מתנגדותים, עם המשטרע ועם המון קשיים נוספים. במכוון אני מפרסםת את הפוסט הזה אחרי שהמצעד בחדרה התקיים, כי לא רציתי לפגוע בו.

ביום רביעי לפני שבוע נפתח אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "שתקנו מספיק. עכשיו מתחילים לצעוק", שם תוכננה עצרת מחאה למוצ"ש בתגובה להתבטאויות הומופובית ולסבופוביות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל. האירוע נפתח על-ידי פעיל בקהילה ועד מהרה לקחו עליו בעלות ה"ארגונים הגאים", האגודה, איגי וחוש"ן. הדבר עורר כעס אצל מספר א/נשים לא כ"כ מתחברות לנרטיב הפרו-ממסדי, דומואי של הארגונים האלה, והוחלט לארגן גוש שחור-ורוד שיצטרף לעצרת ולצעדה שהחלה בכיכר הבימה וצעדה לכיוון העצרת ברחוב רוטשילד פינת נחמני.

תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים.

הנה הדברים שאמרתי בעצרת (ובהקשר לנאומים לא פוליטיים אציין שכשהזכרתי את המלה "כיבוש" נצעקו לעברי קריאות "בוז" מהקהל, בעיקר מכיוון חברי התא הגאה של הליכוד):

"בשבועות האחרונים פוקד אותנו עוד גל שנאה שמופנית כלפי להטבא"ק. חברי וחברות כנסת מתבטאים נגדנו, א/נשים מתנגדים לקיום מצעדי גאווה מחוץ לת"א, וגם בת"א היו מספר תקיפות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. אנחנו חיות בחברה מלאת שנאה. שנאה כלפי האחר, כלפי השונה. שנאה כלפי כל מי שלא עומדת בסטנדרטים של הנורמה, כלפי כל מי שלא מיישרת קו עם הבינאריה המגדרית, ועם הסטנדרטים של המשפחה הנורמטיבית. אבל השנאה הזו לא צצה לה לפתע משום מקום. שנאת האחר וההתכחשות לזכויותיו שפוגעות בלהטבא"ק פוגעות גם בכל מי שאינו יהודי, בכל מי שאינה גבר, ופוגעת לא מעט גם בבעלי החיים שאנחנו רוצחים ומענים כי בעיננו הם לא יותר מארוחה. ולא במקרה ההתבטאויות נגד להטבא"ק מגיעות מאותם חברי כנסת שמתבטאים גם נגד מיעוטים אחרים.

אבל גם בתוך ה"קהילה" שלנו, אנחנו מנסות להתקרב לנורמה ולהידמות לה על-מנת לקבל לגיטימציה. כשאנסטסיה מיכאלי התבטאה נגד הומואים ולסביות התגובות להתבטאויות היו סקסיסטיות, וכשאורי אריאל אמר שהומואים לא צריכים להיות מגויסים לצבא מיד עלו קולות מהקהילה שניסו להראות הומואים מתגייסים לצבא הכיבוש, ויכולים "לחסל את האויב" לא פחות טוב מסטרייטים. אנחנו מנסות להראות שאנחנו כמו כולם, ובדרך מתנערות ממי שלא עושה זאת. ביסקסואליות, טרנסג'נדרס, קווירים וא-מיניות מקבלות מעט מאוד מקום בשיח ההומואי המיינסטרימי, בין השאר כי אנחנו מערערות את הבינאריה המגדרית, את הדרכים שבהם החברה הנורמטיבית תופשת מיניות ומשיכה מינית, ובקיצור: כי אנחנו שונות. במקום שנפתור את הבעיה מהשורש וננסה לערער על התפישה שאנחנו צריכות להיות כמו כולם כדי שיהיו לנו זכויות וכדי שיתנו לנו להתקיים, אנחנו ממשיכות במרדף שלנו אחרי קבלת לגיטימציה שמבוססת על היותנו נורמלים. במקום שננפץ את הנורמה שפוגעת בנו ומנציחה את השנאה כלפינו אנחנו מקבלות אותה כגזירת גורל ומנסות להתאים את עצמינו אליה. על-מנת לגרום לשינוי אמיתי, שינוי שיאפשר לנו שוויון וחופש אמיתיים, נצטרך בסופו של דבר לנטוש את הנורמה, ולהבין שהזכויות שלנו הם לא בגלל שאנחנו כמו כולם, אלא למרות שאנחנו שונות.

לסיום אני רוצה לומר שאני גאה להיות פאנסקסואלית, וגאה להיות ג'נדרקוויר וגאה להיות כאן איתכן ולהילחם בלהטבא"קופוביה."

גוש ורוד-שחור בצעדה במוצ"ש

מצעד הגאווה הפתח-תקוואי הרדיקלי

הנה 2 נאומים שהקראנו אני ולירון שאירגן יחד איתי עם רוי ועם יערה את מצעד הגאווה בפתח תקווה בסיום המצעד שהתקיים היום:

(את הנאום של יערה אתן מוזמנות/ים לקרוא כאן)

לירון:
בעיני, מצעד הגאווה הפתח תקוואי הראשון, שונה ממצעדי גאווה אחרים שמתקיימים בישראל. הוא שונה בכך שלא מדובר במסיבת רחוב, אלא הפגנה, הפגנת ניראות של קהילה לא קטנה של אנשים שמודרת מהקיום הציבורי בעיר הזו, שהרבה פעמים נאלצת להסתתר, לשקר בנוגע לנטייה מינית או זהות מגדרית. הוא שונה בכך שהוא תוכנן כמעט ללא תמיכה ארגונית או ממסדית. הוא שונה בכך שהוא אינו מעודד את האובר צרכנות שמאכילה את מפלצת הקפיטליזם הדכאנית ומחריבה את הסביבה. המצעד תוכנן מתוך ראיה רחבה של חיבור בין מאבקים וראיית הקשר הבסיסי בין דיכויים.

ישנה גישה מאוד נפוצה כיום בקרב חברות וחברים בקהילה הרחבה והמגוונת שלנו ולא רק בישראל. על פי גישה ליברלית זו, אנו צריכים לחקות את הנורמות של החברה הדכאנית. המסלול נקבע מראש: לומדים, משרתים בצבא, משתלבים במערכת, עובדים, מקימים תא משפחתי נורמטיבי פלוס ילדים. על פי הגישה הזו ישראל היא מקום מאוד נוח ובטוח עבורנו לחיות בו והבעיות היחידות או העיקריות של הקהילה הן שמונעים מאיתנו להינשא ומונעים מאיתנו פונדקאות שהיא הרבה פעמים עוד סוג של ניצול והחפצה של נשים ההופכות לכלי ליצירת ילדים בתשלום, וכל זאת על מנת להגשים את ההתאמה של עצמנו לנורמה.

גישה זו אולי נכונה עבור קבוצה מאוד מסוימת של אנשים בקהילה שלנו אם מסתכלים על המאבק שלנו במשקפת צרה. מעבר לאוכלוסיה שבאופן מכליל ניתן לומר שככל שאת או אתה משתייכים ליותר קבוצות פריווילגיות בחברה כך מצבכן טוב יותר – רובנו המכריע עדיין סובל מאלימות מילולית או פיזית. אנחנו לא יכולות ללבוש מה שבא לנו או לדבר במגדר שאנחנו בוחרות בו, אלא במגדר שהחברה התאימה למין הביולוגי שלנו. מורות בבתי ספר, שליחות של הממסד הלאומני-מליטריסטי, מכחישות את הנטיות המיניות והזהויות המגדריות שלנו במקרה הרע, או מקבלות אותן בצורה מאוד מוגבלת תוך קבלה של הבינריות שבחלוקה בין גבר לאישה, בין הומוסקסואלים ולסביות להטרוסקסואלים. לחלק גדול מאיתנו הצורך להחביא את עצמנו מחברים, מקולגות, מבני ובנות משפחה.

מהו הדיכוי הזה שאנחנו מוחות כנגדו כיום? מהי המערכת הזו שמוחקת אותנו ואנחנו, קווירים, ביסקסואליות, פאנסקסואליות, טרנסים, אמיניות, לסביות, הומואים, בדס"מים וכל שאר ההגדרות וחסרי ההגדרות מפגינים כנגדה נראות כאן היום? פתח תקווה היא עיר הבנויה מאוכלוסיה מאוד מגוונת, שהגיוון שלה מפוזר בין חלקי העיר השונים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת למעמדות סוציואקונומיים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת לשכונות שמאוכלסות על ידי אנשים ממוצא משותף. אנו עדים לכך בצורה מאוד בוטה ביחס שלנו כעיר כלפי האוכלוסיה האתיופית בגטאות שאליהם הם נדחקים וכשהורים בעיר הזו מסרבים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים אחרים בשל צבע עור שחלילה לא ישחקו יחד בהפסקה. פתח תקווה היא עיר עם שכונות לחרדים, דתיים לאומיים וחילונים. שכונות לאוכלוסיה מבוגרת ושכונות לצעירים. ההפרדה הזו בין הטלאים שבונים יחד את החברה הישראלית המופרדת ונמשלת מופיעה בצורתה הכל כך מובהקת בעיר הזו. אני אציין שאני לא שם את עצמי דובר לשום אוכלוסיה מדוכאת שאני לא חלק ממנה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמקום בו מתקיימות הפרדות על רקע גזעני, על רקע לאומני, על רקע דתי, על רקע אייג'יסטי, הוא חממה מצוינת לאפלייה, לשנאה, לאלימות על רקע מיני, על רקע העדפה מינית ועל רקע זהות מגדרית, כי כל צורות הדיכוי זהות בבסיס שלהן. כל צורות הדיכוי נובעות מההירככיה החברתית שבעלי הכוח וההון בחברה דואגים לשמר.

אנחנו חייבים לזכור, כפי שנאמר כבר לא פעם – כל עוד מישהו נתון בשלשלאות אף אחת ואף אחד מאיתנו אינו חופשי. אני מפגין כאן היום כפאנסקסואל על זכותי לחופש ולשיוויון, לא כי אני דומה, לא כי אני עומד בסטנדרטים של הנורמה, אלא בגלל שאלה מגיעים לי על אף שאני שונה, על אף שאיני מקבל את דרישות החברה ממני וכך גם אתם צריכות לעשות כי כולנו נולדות חופשיות וכי כולנו נולדים שווים. אני מפגין כאן היום בגאווה, לא רק נגד הדיכוי שלי ושל חבריי המשתייכים לקהילה, אלא כנגד הדיכוי של כל מי שמוצא את עצמו מדוכא משום שאינו נמצא במעלה ההיררכיה החברתית. אני כאן כדי לומר לכם, שהמאבק שלנו בעיני הוא לא שהמערכת תקבל אותנו לתוכה, אלא שהמערכת תשתנה ואם היא לא יכולה להשתנות אז שתיפול ותקום במקומה אחת חדשה, כזו שבה אנחנו שווים כמו שאנחנו בלי צורך לחקות את ההטרונורמה.

אולם, בדרישותינו כלפי אלו המדכאים אותנו, אנו מקבלים על עצמנו חובה מוסרית שלא לנתק מן המאבק כנגד דיכוי ואפליה שלנו את שאר המאבקים כנגד דיכוי ואפליה באופן כללי, על כל צורותיהם השונות. אנחנו חייבים כקהילה וכבודדים לבחון את עצמנו באותו האופן שבו אנו בוחנים את אלה שבבריונותם מדירים ומשתיקים אותנו ולהפסיק לקחת חלק בדיכוי ואפליה של קבוצות אחרות, חלשות יותר, שפשען היחיד הוא היותן שונות מאיתנו. באורח החיים שלנו, בהרגלי הצריכה שלנו, בתזונה שלנו אנו יוצרים עבור בעלי החיים מציאות אבסורדית בה הם נכלאים בכלובים קטנים, מזוהמים, גופם מעוות, הם עוברים התעללויות בדמות כלובי סוללה ורפתות, מתחילים ומסיימים את חייהם בשבי בפחד ובכאב השחיטה לא לפני שהם צופים בחבריהם נשחטים לנגד עיניהם. יותר מ-350 מיליון בעלי חיים בישראל בלבד בכל שנה מעונים למוות על מנת שאנו נוכל לצרוך מזון לא הכרחי שמרעיל גם את גופינו ואת הכדור עליו אנו חיים. בעלי החיים מורעלים או נורים ברחובות, נשלחים לניסויים מחרידים במעבדות, פרוותם נתלשת מהם בעודם חיים ותוצרי הלוואי של גוויותיהם המעונות משמשים אותנו למגוון שימושים שאין בהם צורך. דברים אלה נעשים עבורנו משום שאנו אלה הממנים את הדרישה להם בכספינו מאחוריי דלתות סגורות, על מנת למנוע מאיתנו להיות עדים להשלכות של ההתנהלות שלנו.

ברגע שנקבל ונבין שהבסיס לכל הדיכויים הוא אותו בסיס בו קבוצה פריווילגית אחת בהיררכיה החברתית שבעלי החיים נמצאית בתחתיתה, מנצלת, פוגעת, מחפיצה ומשעבדת את מי שנמצא תחתיה אז נהיה חייבים להסיק שעל מנת להלחם בדיכוי שלנו עצמנו, עלינו להפסיק ולקחת חלק בדיכוי שאנו לוקחים בו חלק במודע או שלא במודע תוך הכרה בפריוולגיות שלנו כלפי אלה שחלשים מאיתנו. לשם כך עלינו להפסיק ולממן את מי שפוגע בחלשים מאיתנו. להפסיק לצרוך מזון מהחי, בשר, חלב, ביצים, דבש שכולם מגואלים בדם, להפסיק לצרוך מוצרים שיוצרו על חשבון סבלם של אחרים.

לסיום רק אוסיף, שאני גאה להיות פאנסקסואל, גאה להיות טבעוני, גאה לקחת חלק בארגון המצעד הזה ולהיות כאן היום במצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. אני מאחל לכולנו שלעולם לא נפנה את מבטנו כשאנו נתקלים בדיכוי ושתמיד נהיה גאים במי שאנחנו.

מצעד הגאווה בפ"ת

צילום: יעל מאירי

דן וג:

במהלך הימים האחרונים נשאלנו כמה פעמים בדף של המצעד בפייסבוק האם יהיו דוכנים והופעות במצעד והאם יש שיתוף פעולה מצד העירייה. כשאמרנו שלא נשאלנו למה לא פעלנו לקבלת תקציבים למצעד ותמיכה מצד העירייה ולמה אנחנו לא מעוניינות בשיתוף פעולה עם הממסד. מישהי גם הזכירה את המצעד בת"א, ושהוא כ"כ גדול ומרהיב בזכות התקציבים הגדולים שהעירייה מספקת.

אז למרות שאני בספק, יכול להיות באמת שאם היינו פונים לעיריית פתח-תקווה ומבקשות תקציב למסיבת רחוב דמוית המצעד התל-אביבי היינו מקבלים תקציב כזה, אבל השאלה היא למה שנרצה לקבל תקציב כזה?

בפתח תקווה, כמו בכמעט כל מקום אחר יש המון שנאה, אפליה ואלימות שמופנית כלפי להטבא"ק. א/נשים מותקפים על רגע נטייה מינית וזהות מגדרית, מתקשות למצוא עבודה ונאלצים לחוות הטרדות ולשמוע הערות סקסיסטיות באופן יום-יומי. שום תקציב חד פעמי או תקציב חד שנתי שיוקדש ל"מסיבה גאה" לא יוכל לשנות את העובדות האלה. בתל-אביב העירייה מפיקה מדי שנה את מצעד הגאווה, אבל מה יצא ללהטבא"ק מזה? גם בת"א עדיין יש תקיפות לא מעטות של א/נשים על רקע זהות מגדרית ונטייה מינית, ובעוד תקציבי ענק מוקדשים למסיבה השנתית תקציבים קטנטנים אם בכלל ניתנים לארגונים שמציעים עזרה לנוער להטבא"קי שנזרק לרחוב, לטרנסיות ולטרנסים מחוסרי דיור או לפרויקטים שנלחמים בהטרדות רחוב ובתקיפות של להטבא"ק.

אז הממסד משתף איתנו פעולה כשנוח לו וכשיש לו מה להרוויח מזה. חולדאי נהנה להציג את עצמו כליברל שתומך בזכויות להטבא"ק, אותו החולדאי שאמר ששני גברים שמתנשקים מגעילים אותו כמו ג'וקים בשנת 1995 קופץ על ההזדמנות ליח"צן את העיר שלו לתיירים גאים כעיר מקבלת ונאורה, ועל הדרך לקבל גם עוד כמה קולות בבחירות הבאות. כי אם צבעו מעבר חצייה בצבעי הגאווה בשביל לפרסם את המצעד, אז למי זה כבר משנה שלהטבא"ק עדיין מותקפות במשך השנה.

אבל אנחנו ממשיכות לשתף פעולה עם הממסד, ולהודות לו על התקציבים של המצעד התל-אביבי ולהאמין לתעמולה שמספרת לנו שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. רק השבוע דובר צה"ל פרסם תמונה של שני חיילים גברים, לאחד מהם תלוי רובה על גבו, מחזיקים ידיים ומתהלכים ברחובות ת"א. תחת התמונה בעמוד הפייסבוק של דובר צה"ל נכתב כי הצבא מתייחס לכל חייליו באופן שוויוני. מלבד אלפי הא/נשים ששיתפו את התמונה הזו גם מספר ארגונים גאים שיתפו אותה ורבים שיבחו את צה"ל. בין רגע שכחנו שמרבית הלהטבא"ק בצה"ל סובלים מאלימות מצד מפקדים ומפקדות ומצד א/נשים שמשרתים איתם, שכחנו שבצה"ל טרנסים וטרנסיות מחויבות לשרת תחת הקטגוריה של המין איתו נולדו ושכחנו שצה"ל מבטל תקציבים להרצאות של חוש"ן כי כנראה לא מספיק חשוב ליצור מרחב בטוח ללהטבא"ק.

אבל כמובן שצה"ל שמח להציג לעולם תמונה של צבא מתקדם ונאור ופתוח, ושמח שאנחנו מסייעות לו בכך בשיתוף הפעולה שלנו. צה"ל שמח להסיט את המבט מהפשעים שהוא מבצע מדי יום בשטחים הכבושים, להסיט את השיח מהמצור, המשטר הצבאי, דיכוי ההפגנות מדי יום שישי, הפקעת האדמות, ההגנה על ההתנחלויות ומירור חייהם של שכונותינו הפלסטינאים מדי יום. הרבה יותר נוח לצה"ל שא/נשים יחשבו על הומואים במדים מחזיקים ידיים כשעל כתפיהם תלויים כלי רצח שעוברים נורמליזציה ע"י תמונות כמו זו, מאשר שיחשבו על האסירים המנהליים שמוחזקים בבתי כלא בלי כתב אישום ובלי משפט ושובתים רעב במחאה על התנאים האיומים בהם הם מוחזקים. הרבה יותר נוח לצה"ל שידברו עליו כעל צבא אוהב זכויות אדם, כי הנה אפילו הומואים משרתים בו, ולא כעל צבא שמפר כל זכות אדם שאפשר להפר כשמדובר בזכויות של פלסטינאים.

ולמה בעצם אנחנו משתפות פעולה עם מסעות ההסברע של צה"ל, של עיריית ת"א, של מדינת ישראל? למה אנחנו נותנות להם להשתמש במצעדי הגאווה כדי להציג תמונת עולם מעוותת ולצבוע את פשעיהם בורוד? האם שכחנו שהמאבק שלנו הוא מאבק לזכויות אדם בדיוק כמו המאבק הפלסטיני? האם איבדנו את הסולידריות שלנו עם קבוצות מדוכאות אחרות?

שיתוף הפעולה עם הממסד בא הרבה פעמים ממקום של רצון להיות דומות, להיות נורמליים, להראות שגם אנחנו מתגייסים לצבא הכיבוש כמו כולם, גם אנחנו מביאות ילדים ותורמות למאבק הדמוגרפי, גם אנחנו מתחתנים ובכלל אנחנו ממש כמו כולם. אנחנו מקבלות את הנורמה כלגיטימית ורלוונטית בגלל שככה לימדו אותנו, ובמהלך המרדף שלנו אחר הנורמה אנחנו מתנערות מהמאבקים של כל מי שלא מוכן או לא יכולה לעשות את אותו הדבר. אנחנו לא מדברות על זכויות של זונות טרנסיות שמוכות ע"י המשטרה וחשופות להמון אלימות מינית או של להטבא"ק פלסטינאים שלא יכולים לקבל מעמד פליט בישראל ולא יכולים להגיע למפגשים של קבוצות הלהטבא"ק הפלסטינאיות כי הכיבוש שולל מהם את חופש התנועה, אנחנו מעלימות את זה שיש בינינו גם א/נשים שלא מעוניינות במונוגמיה, בחתונה או בגידול ילדות וילדים ומשכיחות את זה שיש גם להטבא"ק שמסרבים לשרת את בצבא הכיבוש, אנחנו מספרות שלהיות הומו זו לא בחירה ומתכחשות למי שעבורה זו בחירה ומדירות בי ופאנסקסואליות לשוליים של הקהילה. אנחנו רודפות אחרי הקבלה של הממסד ושוכחים ששיתוף פעולה עם הממסד תמיד כרוך במרדף תמידי אחריו ואחרי הנורמה, ותמיד בא על חשבון מישהי אחרת. אנחנו מבקשות להתקדם בסולם ההיררכיה, להשתלב היטב בתרבות הפטריארכלית, במערכת הכלכלית הקפיטליסטית ובמיליטריזם הישראלי ושוכחות שאלה אותם המנגנונים שמדכאים אותנו ומחזקים ומתחזקים את יסודות ההטרוסקסיזם.

אפשר לראות את זה בבירור במצעד בתל-אביב שמרבית מארגניו היו גברים הומואים ממעמדות כלכליים מבוססים, יהודים, לבנים, אשכנזים ברובם והתקיים שיתוף פעולה הדוק בינם לבין הממסד. אפשר לראות את זה גם בשיח הלהט"בי, ובעיקר בשיח של האליטה ההומואית, שבו רוב הדרישות שמועלות הן דרישות לזכות לנישואים, לזכות לשרת בצבא, לזכות לסחור בפונדקאיות כדי להתרבות ובקיצור, בעיקר דברים שיגרמו לנו להידמות לתא משפחתי הטרונורמטיבי. אפשר לראות את זה גם בהבדלים העצומים בין כמות התקציבים שניתנת למסיבות רחוב צבעוניות ולפרויקטים של תיירות גאה לעומת התקציבים שניתנים למאבקים הפחות פוטוגניים, ואפשר לראות בדחיקה של קוויריות, א-מיניות, בדס"מים, פאן וביסקסואליות, טרנסיות וטרנסים לשוליים.

במקום לנסות להתקדם בסולם ההיררכיה אנחנו צריכות להפסיק לפרד לערער אותו ולהילחם בעצם קיומו. כל עוד יש הפרדות מישהי מאיתנו לא תהיה חופשייה. אנחנו חייבות לזכור שהמאבק שלנו על הזכויות שלנו אומר להיאבק גם על זכויות של אחרות, כי אין כזה דבר חופש שהוא רק בשבילי, חופש שהוא רק לקבוצה מסוימת.

אנחנו צריכות גם לזכור שאת הזכויות שלנו הממסד לא יכול לתת לנו, הזכויות שלנו הן כבר שלנו. הממסד יכול רק לפגוע בהן, להפר אותן ולמנוע אותן מאיתנו, וכשהוא עושה זאת זה לא צריך להיות סימן עבורנו לשתף איתו פעולה ולהתחנן בפניו שיתן לנו לממש אותן. זה צריך להיות סימן בשבילנו שהממסד הוא האחרון שעלינו לסמוך עליו, את הזכויות שלנו אנחנו לא נקבל, אנחנו נצטרך להילחם עליהן, ולקחת אותן.