נראות טרנסג'נדרית? מי צריךה את זה בכלל?..

זה אולי עשוי להפתיע חלק מכן, אבל לפני שנים רבות, אי שם בפתח-תקוה הרחוקה הייתי ילדה צעירה ותמה שלא הכירה כ"כ הרבה להט"בים, בטח שלא טרנסיות, ולא היה לה מושג מה זה "ג'נדרקוויר" או מה ההבדל בין מין למגדר.

 

ובכל זאת, בלי שהיו לי המילים לכך, מגדר היה נושא מהותי בחיים שלי. אמנם הזדהיתי אז כבן (לא הכרתי שום אופציה אחרת), אבל היום אני יכולה לומר שאולי הייתי בן, אבל לא הייתי מאוד טובה בזה. כנראה בין הגרועות בכיתה. אף פעם לא הייתי חלק מאחוות הבנים. אף פעם לא רציתי להיות. אבל בהיותי בן לא יכולתי להתקבל גם לשום אחווה אחרת.

 

בשלב מסוים יצאתי מהארון התחלתי להזדהות כהומו, ואחר כך כפאנסקסואל, אבל עוד לני זה הטרידו אותי מחשבות על המגדר שלי. מחשבות שנהגתי להדחיק ולהתעלם מהן, כי הן עוררו כ"כ הרבה שאלות קשות בלי תשובה.

 

למה אני לא יכולה להיות אישה? והאם אני רוצה בכלל להיות כזו? ולמה לא יכולתי להיוולד בגוף אחר (שאלה שעוררה אצלי כ"כ הרבה כעס כלפי עצמי, כאילו לא התאמצתי מספיק)? והאם מישהו יוכל אי פעם לאהוב את הגוף שלי, שמרגיש לי כ"כ זר? הגוף הזה שאני לא אוכל לשנות אף פעם? ואם אני לא אישה טרנסקסואלית, אז אני בטח פשוט גבר, כי אין אופציות אחרות.

 

על טרנסג'נדריות לא ידעתי כמעט כלום. רק מה ששמעתי בתקשורת ובשיחות מזדמנות על דנה אינטרנשיונל וגברים שהפכו לנשים. אני זוכרת מחשבות שהיו לי על ניתוחים לשינוי מין. אף פעם לא הבנתי איך כל העניין הזה קורה. דמיינתי תוצאות ניתוחים לא ברורות ולא מוחלטות, ולא היה לי שום מידע כדי לאשר או לדחות את המחשבות האלה.

 

אי שם בגיל 17 שלח לי ידיד הומו סרטון של כריס קרוקר ממצמץת. הוא סיפר לי שכריס העלתה את הסרטון וקיבל מאות אלפי צפיות (היום כבר 8 מליון) בגלל היותה כ"כ מפורסם ומוכרת בקהילה. הוא תיאר לי את כריס כ"הומו שעושה סרטונים ביוטיוב". כמה ימים אחרי זה חזרתי לערוץ היוטיוב של כריס וגיליתי סרטון בו היא מדבר על חלוקה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועל הקשיים שזה מעורר.

 

הצפייה בסרטון הזה הייתה משהו בין אגרוף חזק בבטן לחיבוק שהשתוקקתי אליו שנים אבל לא הייתי מוכנה אליו עדיין. אני חושבת שבאותו ערב צפיתי בסרטון הזה עשרות פעמים בלופ. בטח הייתי משתפת אותי בפייסבוק אם היה לי חשבון אז…

 

בכל מקרה, משם כבר התחלתי להכיר עוד א/נשים מעוד מגוון מגדרים דרך איגי, למדתי על דראג ועל מין ומגדר ועל עוד מליון ושבע עשרה דברים שהיו חלק בדרך הפתלתלה ומלאת המהמורות לגיבוש הזהות הג'נדרקווירית שלי.

 

בעוד כמה ימים (31.03) יצוין יום הנראות הטרנסג'נדרית הבינלאומי. החודש האחרון עבר עלי עמוס בגילויי טרנספוביה בקהילה הפמיניסטית, בקהילה הטרנסג'נדרית, במשפחה שלי, במרחב הציבורי ובמרחב האינטרנטי, שהין בחלקם מין באקלש להתעקשות שלי להיות טרנסית ולהראות במרחב לקראת יום הנראות…

 

כ"כ חשוב לי לציין את היום הזה, שנכון, חלק ממנו זה לגרום לסטרייטים וסיסג'נדרים להכיר אותנו, לדעת שאנחנו קיימות וכו', אבל הרבה יותר מזה חשוב לי לציין את היום הזה כי אני זוכרת איך זה להיות ילדה טרנסג'נדרית שאין לה מילים להסביר לעצמה את מה שהיא מרגישה. אני זוכרת איך זה להרגיש לגמרי לבד בעולם ושלאף אחד אין את התשובות לשאלות שלא העזת לשאול. אני זוכרת איך זה לפגוש עוד א/נשים שהם כמוני בפעם הראשונה.

 

אני מציינת את יום הנראות הטרנסג'נדרית, ומתעקשת להמשיך לבלוט ולהתבלט בשביל הנער הטרנסקוויר שאומר לי כמה אומץ נתתי לו, או הילדה הקורסית שמועצמת מזה. אני רוצה שהם יראו אותי וידעו שאני קיימת. אני לא רוצה לשקר להם ולומר להן שזה קל. זה לא. זה קשה, ולפעמים זה אפילו בלתי נסבל ובלתי אפשרי. אנשים הם טיפשים ובורים ופחדנים ומלאי שנאה ואלימים, ואתן תאלצו להתמודד עם זה, אבל לכל הפחות, אני רוצה שתדעו, אני רוצה לצעוק את זה, אני רוצה לרסס את זה על קירות ולחרוט על שולחנות ולכתוב את זה, ולומר את זה, וחזור על זה ולהקיא את זה ולזעוק את זה.

 

אתן לא לבד. אתם לא לבד. אתן לא פאקינג לבד.

 

התמונה באדיבות קולקטיב משפריצות.

התמונה באדיבות קולקטיב משפריצות.

מודעות פרסומת

לכו תזדיינו

לפני כמה שנים הייתי חניכה באיגי בפתח תקוה. באחת הפעולות המרתקות מאותו הזמן למדנו על היסטוריה להט"בית, בין סיפורים על תרבות דראג מנצנצת, מאבקים ראשונים למען להט"בים בארץ ועוד, המדריך סיפר לנו שאי שם בשנות השמונים אחת הדמויות הלהט"ביות היחידות שקיבלו חשיפה תקשורתית הייתה זלמן שושי. קוקסינלית עובדת מין מהממת מתל-אביב שנודעה באמירות פרובוקטיביות והייתה דמות בולטת בקהילה הקוקסינלית באותם ימים.

המדריך סיפר לנו שבאותה תקופה שושי גרמה להומואים רבים לפחד מהאופן בו הם עשויים להתפש בחברה, הם חששו שהדומיננטיות של שושי תגרום לתפישה לפיה הומואים הם נשיים, שיש להם מיניות ושהם לא מתביישים בה. עד כדי כך שזה הפך לביטוי נפוץ בשנות השמונים בקרב הומואים שחששו לצאת מהארון, "אני לא רוצה להיות זלמן שושי".

זלמן שושי - פרופסור לשרמוטולוגיה.

זלמן שושי – פרופסור לשרמוטולוגיה.

לפני מספר ימים התפרסם בגוגיי המאמר "רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג" המספר על פעיל בקהילה הבריטית המבקש לסגור את הסאונות ומועדוני המין בטענה שהם מעודדים הומופוביה, כי הם גורמים לציבור הסטרייטי לחשוב שכל מה שמעניין אותנו זה מין לא מהוגן. הכתבה מספרת על בעיית "הסטוצים ותרבות המין" ועל האופן שבו "הסקס מקהה את הרגשות".
זה כאילו מין קטע כזה, להסביר להט"בופוביה ע"י הפניית אצבע מאשימה ללהטבפא"קים… יש הומופוביה כי אנחנו מזדיינים, כי אנחנו נהנות מסטוצים, כי אנחנו לא מסבירות מספיק, כי יש בינינו קיצוניות, אני לא מסבירות מספיק בנחמדות, אנחנו פרובוקטיביות, מתפשטות על משאיות, גאות מדי, חסרות רגישות, מגעילות, דוחפות את המיניות שלנו לפרצוף של המיינסטרים הפוריטני, אנחנו יותר מדי זלמן שושי ואנחנו יוצרות בכך את הלהט"בופוביה במו ידינו.
לא משנה שסטרייטים נמצאים בכל חור, שיש להם מועדוני פיק אפ, הם מנהלים תרבות אונס שלמה, המיניות האלימה כלפי נשים שלהם נמצאת בפרסומות, שלטי חוצות, ברחובות, בשיח, בחדשות, בטקסי חתונה, בחוקה, מתחת לכל אבן ומעל כל חלקה טובה. זו לא סיבה מספיק טובה לסטרייטפוביה, אבל אנחנו עושות הרבה רעש.
אני לא מנסה לטעון שבתרבות המינית ההומואית אין בעיות. יש בה המון בעיות. למשל: האדרה של אידיאל היופי, פטישיזציה, מחסור בשיח על הסכמה, אלימות מינית ודחיקה לשוליים של מיניות "סוטה" ו"לא נורמטיבית", אבל אלו בדיוק הבעיות שקיימות בתרבות המינית הסטרייטית, רק ששם הן לא מסומנות, כי מיניות הטרוסקסואלית אף פעם לא מסומנת.
אחד הדברים המהממים בעיניי בקהילה הגאה היא שיש בה מקום (באופן יחסי לתרבות הסטרייטית) לסטוצים, לגאווה במיניות, לחקירה מחדש של גבולות המיניות, של מה מותר ומה אסור, ולמה.
הדרישה שעולה מתוך הקהילה להסתיר את המיניות שלנו ולדחוק אותה לחדרי חדרים לא שונה במאומה מאותה הדרישה אצל ההומופוב הממוצע. אין שום סיבה שלא נתגאה במיניות שלנו, וביכולת שלנו להתחיל ליצור תרבות מינית אלטרנטיבית לתרבות הסטרייטית האלימה.
מותר לנו להתגאות במיניות שלנו. מותר לנו לעשות פרובוקציות ולהזדיין כמה שבא לנו עם מי שבא לנו. מותר לנו לפרק את השיח שדורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מהוגנות ונורמטיביות כדי לקבל לגיטימציה. מותר לנו לאתגר אותו ולהודיע שיש לנו לגיטימציה והיא לא תלויה באם אנחנו עומדות בערכים סטרייטיים של מיניות מוסרית ונורמטיבית.
מותר לנו, וכדאי לנו, להרחיב את הדרישה שלנו מדרישה ל"שוויון זכויות" שיאפשר לנו להתחתן ולהקים משפחות ממוסדות ולחיות חיים מהוגנים לדרישה לשחרור מגדרי ומיני, שחרור של מערכות היחסים שלנו ממערכות שיפוט כאלה ואחרות הדורשות מאיתנו להקטין את עצמנו ולהפסיק להקשיב לתשוקות שלנו. להתקדם לעבר הדרישה למהפכה מינית שתאפשר לכל אחת להיות מינית או לא להיות מינית כמה ואיך ואיפה שהיא רק רוצה.

 

ציור של סם וולמן

ציור של סם וולמן



בקיצור, דבר אחד רציתי לומר לאותם הומואים המשתפים פעולה עם רטוריקה סטרייטית המבקשת מאיתנו להצניע את המיניות שלנו. לכו תזדיינו. עם מי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים. כל עוד זה בהסכמה, אני מבטיחה לא לשפוט.