למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית

פוסט זה עוסק בשני אירועים שונים שהתרחשו בשבוע האחרון, מצעד הגאווה בחדרה והעצרת נגד הומופוביה במוצ"ש. הוא מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר, אך הנושאים קשורים זה לזה קשר הדוק.

ב-17.06.12 נאמתי בסיומו של מצעד הגאווה בפתח תקווה. הנאום שלי צולם בוידאו ע"י א/נשים מארגון שישה צבעים (ארגון שגם שסייע לנו בהדפסת פלאיירים למצעד, וגם לקח חלק פעיל בהפקת מצעד הגאווה בחדרה). יומיים אחרי המצעד בפתח תקווה פנה אלי מישהו ששמע את הנאום שלי והזמין אותי לבוא לנאום גם במצעד בחדרה. הוא שלח לי את מספר הטלפון ל אחת המארגנות של המצעד, וכשדיברתי איתה היא אמרה שישמחו אבוא לנאום במצעד בחדרה, אבל יש רק הגבלה קטנה. "לא לדבר על פוליטיקה". היא המשיכה ואמרה שזה "מצעד חברתי ולא פוליטי", ש"לדבר על פוליטיקה" עשוי לגרום לדחייה ואלימות, ושהם לא חוששים מלהכעיס, שהרי עצם קיום המצעד בחדרה מכעיס רבים, ושאפילו ניצן הורוביץ וגל אוחובסקי יבואו לנאום במצעד.

הרטוריקה הזו, "לא פוליטי", "חברתי", זו אותה הרטוריקה שמוכרת לי מה"מחאה החברתית" (ותלחצו על הלינק! וצפו בסרטון בזמנכן). הניסיון להתעלם מזה שמחאה היא תמיד פוליטית. מחאה אנטי קפיטליסטית היא בהכרח פוליטית. דרישה לזכויות שוות ללהטבא"ק היא דרישה פוליטית. הבחירה להזמין את גל אוחובסקי שהוא ביפוב, טרנספוב, ארונופוב ומיזוגן לנאום במצעד היא בחירה פוליטית. לקיים מצעד גאווה מחוץ לת"א זה פוליטי (וגם לקיים מצעד גאווה בתוך ת"א זה פוליטי) ולומר "לא לדבר על פוליטיקה", זו אמירה פוליטית.

אז מתוך הנחה שהוזמנתי לא כדי לדבר על מזג האוויר וכיצד הוא משפיע עלי כפאנסקסואלית ג'נדרקוויר, אלא לדבר על זכויות להטבא"ק, נותר לי רק להניח שהדרישה לא לדבר על פוליטיקה היא מין מכבסת מילים שמשמעותה: לא לדבר על הכיבוש, לא לדבר על קפיטליזם, לא לדבר על מפלגות, לא לדבר על נושאים שיקשרו את המצעד לשמאל. זו דרישה לא להזכיר בשום אופן שלהטבא"ק הם לא היחידים שנמצאות בעמדה מדוכאת בחברה. לשכוח את כל מי שאי פעם נפגעה באופן ישיר או עקיף מיחסי הכוחות בחברה שלנו שלא על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית שאינה נורמטיבית.

הדרישה הזו מתעלמת מכך שהדיכויים השונים האלה קושרים זה בזה ונובעים זה מזה. אנחנו שואפות לרצות את השיח הפוליטי המיינסטרימי (שבגלל היותו מיינסטרימי אנחנו, כחברה, שוכחות פעמים רבות שגם הוא פוליטי) על מנת להשתלב בו ולהתקבל אליו, אבל השיח הפוליטי המיינסטרימי הוא חלק ממה שמדכא אותנו. גם אם הוא יקבל אותנו בחיבוק בגלל שנצליח להחדיר את הנישה זכויות להטבא"ק זה לא פוליטי, הוא אף פעם לא יקבל אותנו מעמדה של שוות. תמיד נהיה אלה שמקבלות את החיבוק של המיינסטרים כל עוד הוא קיים בצורתו הנוכחית.

לא רק שמותר לנו כלהטבא"ק להיות פוליטיות ולדבר על דיכויים נוספים, זה מתחייב מתוך המאבק שלנו. עד שלא נצליח לפרק את השיח הפוליטי הקיים ולשנות אותו מהיסוד תמיד נהיה מדוכאות. כל עוד אנחנו מזלזלות בזכויות של קבוצות פחות פופולאריות (כמו פלסטינאיות שחיות תחת משטר הכיבוש הציוני, פליטים שנכלאים מוזנחים ונשכחים תוך כדי שהממשלה מסרבת לבדוק את המקרים שבהם יתכן ותיאלץ לתת להם מעמד של פליטים ובע"ח שנרצחים ומעונות מדי יום במשקים המתועשים) או פשוט מדחיקות אותן לשוליים כדי לא להידבק בחוסר הפופולאריות שלהן, אנחנו ממשיכות לתת לגיטימציה להתנערות מאיתנו ולדיכוי שלנו.

אני רוצה גם לציין שהמאבק הלהטבא"קי התחיל ממקום מאוד פוליטי. הראשונות לדבר על זכויות להט"ב עוד כשנושא היה טאבו מוחלט היו אנרכיסטיות כדוגמת אמה גולדמן. מהומות סטנוול שהשפיעו המון על מצב הלהטבא"ק בעולם לא קרו מתוך ניסיון להתחבב על הממסד, אלא מתוך מלחמה לא מתפשרת ולא מתנצלת עם הממסד.

לסיום אני רוצה לציין שאני מאוד מעריךה את מארגנות מצעד הגאווה בחדרה על הפעילות שלהן, גם אם אני לא מסכיםה עם הדרך. הפקת מצעד, וספציפית הפקת מצעד גאווה מחוץ לת"א הם לא עניין פשוט, וכשלעצמו גורר התמודדות עם הרבה מתנגדותים, עם המשטרע ועם המון קשיים נוספים. במכוון אני מפרסםת את הפוסט הזה אחרי שהמצעד בחדרה התקיים, כי לא רציתי לפגוע בו.

ביום רביעי לפני שבוע נפתח אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "שתקנו מספיק. עכשיו מתחילים לצעוק", שם תוכננה עצרת מחאה למוצ"ש בתגובה להתבטאויות הומופובית ולסבופוביות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל. האירוע נפתח על-ידי פעיל בקהילה ועד מהרה לקחו עליו בעלות ה"ארגונים הגאים", האגודה, איגי וחוש"ן. הדבר עורר כעס אצל מספר א/נשים לא כ"כ מתחברות לנרטיב הפרו-ממסדי, דומואי של הארגונים האלה, והוחלט לארגן גוש שחור-ורוד שיצטרף לעצרת ולצעדה שהחלה בכיכר הבימה וצעדה לכיוון העצרת ברחוב רוטשילד פינת נחמני.

תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים.

הנה הדברים שאמרתי בעצרת (ובהקשר לנאומים לא פוליטיים אציין שכשהזכרתי את המלה "כיבוש" נצעקו לעברי קריאות "בוז" מהקהל, בעיקר מכיוון חברי התא הגאה של הליכוד):

"בשבועות האחרונים פוקד אותנו עוד גל שנאה שמופנית כלפי להטבא"ק. חברי וחברות כנסת מתבטאים נגדנו, א/נשים מתנגדים לקיום מצעדי גאווה מחוץ לת"א, וגם בת"א היו מספר תקיפות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. אנחנו חיות בחברה מלאת שנאה. שנאה כלפי האחר, כלפי השונה. שנאה כלפי כל מי שלא עומדת בסטנדרטים של הנורמה, כלפי כל מי שלא מיישרת קו עם הבינאריה המגדרית, ועם הסטנדרטים של המשפחה הנורמטיבית. אבל השנאה הזו לא צצה לה לפתע משום מקום. שנאת האחר וההתכחשות לזכויותיו שפוגעות בלהטבא"ק פוגעות גם בכל מי שאינו יהודי, בכל מי שאינה גבר, ופוגעת לא מעט גם בבעלי החיים שאנחנו רוצחים ומענים כי בעיננו הם לא יותר מארוחה. ולא במקרה ההתבטאויות נגד להטבא"ק מגיעות מאותם חברי כנסת שמתבטאים גם נגד מיעוטים אחרים.

אבל גם בתוך ה"קהילה" שלנו, אנחנו מנסות להתקרב לנורמה ולהידמות לה על-מנת לקבל לגיטימציה. כשאנסטסיה מיכאלי התבטאה נגד הומואים ולסביות התגובות להתבטאויות היו סקסיסטיות, וכשאורי אריאל אמר שהומואים לא צריכים להיות מגויסים לצבא מיד עלו קולות מהקהילה שניסו להראות הומואים מתגייסים לצבא הכיבוש, ויכולים "לחסל את האויב" לא פחות טוב מסטרייטים. אנחנו מנסות להראות שאנחנו כמו כולם, ובדרך מתנערות ממי שלא עושה זאת. ביסקסואליות, טרנסג'נדרס, קווירים וא-מיניות מקבלות מעט מאוד מקום בשיח ההומואי המיינסטרימי, בין השאר כי אנחנו מערערות את הבינאריה המגדרית, את הדרכים שבהם החברה הנורמטיבית תופשת מיניות ומשיכה מינית, ובקיצור: כי אנחנו שונות. במקום שנפתור את הבעיה מהשורש וננסה לערער על התפישה שאנחנו צריכות להיות כמו כולם כדי שיהיו לנו זכויות וכדי שיתנו לנו להתקיים, אנחנו ממשיכות במרדף שלנו אחרי קבלת לגיטימציה שמבוססת על היותנו נורמלים. במקום שננפץ את הנורמה שפוגעת בנו ומנציחה את השנאה כלפינו אנחנו מקבלות אותה כגזירת גורל ומנסות להתאים את עצמינו אליה. על-מנת לגרום לשינוי אמיתי, שינוי שיאפשר לנו שוויון וחופש אמיתיים, נצטרך בסופו של דבר לנטוש את הנורמה, ולהבין שהזכויות שלנו הם לא בגלל שאנחנו כמו כולם, אלא למרות שאנחנו שונות.

לסיום אני רוצה לומר שאני גאה להיות פאנסקסואלית, וגאה להיות ג'נדרקוויר וגאה להיות כאן איתכן ולהילחם בלהטבא"קופוביה."

גוש ורוד-שחור בצעדה במוצ"ש

מצעד הגאווה הפתח-תקוואי הרדיקלי

הנה 2 נאומים שהקראנו אני ולירון שאירגן יחד איתי עם רוי ועם יערה את מצעד הגאווה בפתח תקווה בסיום המצעד שהתקיים היום:

(את הנאום של יערה אתן מוזמנות/ים לקרוא כאן)

לירון:
בעיני, מצעד הגאווה הפתח תקוואי הראשון, שונה ממצעדי גאווה אחרים שמתקיימים בישראל. הוא שונה בכך שלא מדובר במסיבת רחוב, אלא הפגנה, הפגנת ניראות של קהילה לא קטנה של אנשים שמודרת מהקיום הציבורי בעיר הזו, שהרבה פעמים נאלצת להסתתר, לשקר בנוגע לנטייה מינית או זהות מגדרית. הוא שונה בכך שהוא תוכנן כמעט ללא תמיכה ארגונית או ממסדית. הוא שונה בכך שהוא אינו מעודד את האובר צרכנות שמאכילה את מפלצת הקפיטליזם הדכאנית ומחריבה את הסביבה. המצעד תוכנן מתוך ראיה רחבה של חיבור בין מאבקים וראיית הקשר הבסיסי בין דיכויים.

ישנה גישה מאוד נפוצה כיום בקרב חברות וחברים בקהילה הרחבה והמגוונת שלנו ולא רק בישראל. על פי גישה ליברלית זו, אנו צריכים לחקות את הנורמות של החברה הדכאנית. המסלול נקבע מראש: לומדים, משרתים בצבא, משתלבים במערכת, עובדים, מקימים תא משפחתי נורמטיבי פלוס ילדים. על פי הגישה הזו ישראל היא מקום מאוד נוח ובטוח עבורנו לחיות בו והבעיות היחידות או העיקריות של הקהילה הן שמונעים מאיתנו להינשא ומונעים מאיתנו פונדקאות שהיא הרבה פעמים עוד סוג של ניצול והחפצה של נשים ההופכות לכלי ליצירת ילדים בתשלום, וכל זאת על מנת להגשים את ההתאמה של עצמנו לנורמה.

גישה זו אולי נכונה עבור קבוצה מאוד מסוימת של אנשים בקהילה שלנו אם מסתכלים על המאבק שלנו במשקפת צרה. מעבר לאוכלוסיה שבאופן מכליל ניתן לומר שככל שאת או אתה משתייכים ליותר קבוצות פריווילגיות בחברה כך מצבכן טוב יותר – רובנו המכריע עדיין סובל מאלימות מילולית או פיזית. אנחנו לא יכולות ללבוש מה שבא לנו או לדבר במגדר שאנחנו בוחרות בו, אלא במגדר שהחברה התאימה למין הביולוגי שלנו. מורות בבתי ספר, שליחות של הממסד הלאומני-מליטריסטי, מכחישות את הנטיות המיניות והזהויות המגדריות שלנו במקרה הרע, או מקבלות אותן בצורה מאוד מוגבלת תוך קבלה של הבינריות שבחלוקה בין גבר לאישה, בין הומוסקסואלים ולסביות להטרוסקסואלים. לחלק גדול מאיתנו הצורך להחביא את עצמנו מחברים, מקולגות, מבני ובנות משפחה.

מהו הדיכוי הזה שאנחנו מוחות כנגדו כיום? מהי המערכת הזו שמוחקת אותנו ואנחנו, קווירים, ביסקסואליות, פאנסקסואליות, טרנסים, אמיניות, לסביות, הומואים, בדס"מים וכל שאר ההגדרות וחסרי ההגדרות מפגינים כנגדה נראות כאן היום? פתח תקווה היא עיר הבנויה מאוכלוסיה מאוד מגוונת, שהגיוון שלה מפוזר בין חלקי העיר השונים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת למעמדות סוציואקונומיים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת לשכונות שמאוכלסות על ידי אנשים ממוצא משותף. אנו עדים לכך בצורה מאוד בוטה ביחס שלנו כעיר כלפי האוכלוסיה האתיופית בגטאות שאליהם הם נדחקים וכשהורים בעיר הזו מסרבים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים אחרים בשל צבע עור שחלילה לא ישחקו יחד בהפסקה. פתח תקווה היא עיר עם שכונות לחרדים, דתיים לאומיים וחילונים. שכונות לאוכלוסיה מבוגרת ושכונות לצעירים. ההפרדה הזו בין הטלאים שבונים יחד את החברה הישראלית המופרדת ונמשלת מופיעה בצורתה הכל כך מובהקת בעיר הזו. אני אציין שאני לא שם את עצמי דובר לשום אוכלוסיה מדוכאת שאני לא חלק ממנה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמקום בו מתקיימות הפרדות על רקע גזעני, על רקע לאומני, על רקע דתי, על רקע אייג'יסטי, הוא חממה מצוינת לאפלייה, לשנאה, לאלימות על רקע מיני, על רקע העדפה מינית ועל רקע זהות מגדרית, כי כל צורות הדיכוי זהות בבסיס שלהן. כל צורות הדיכוי נובעות מההירככיה החברתית שבעלי הכוח וההון בחברה דואגים לשמר.

אנחנו חייבים לזכור, כפי שנאמר כבר לא פעם – כל עוד מישהו נתון בשלשלאות אף אחת ואף אחד מאיתנו אינו חופשי. אני מפגין כאן היום כפאנסקסואל על זכותי לחופש ולשיוויון, לא כי אני דומה, לא כי אני עומד בסטנדרטים של הנורמה, אלא בגלל שאלה מגיעים לי על אף שאני שונה, על אף שאיני מקבל את דרישות החברה ממני וכך גם אתם צריכות לעשות כי כולנו נולדות חופשיות וכי כולנו נולדים שווים. אני מפגין כאן היום בגאווה, לא רק נגד הדיכוי שלי ושל חבריי המשתייכים לקהילה, אלא כנגד הדיכוי של כל מי שמוצא את עצמו מדוכא משום שאינו נמצא במעלה ההיררכיה החברתית. אני כאן כדי לומר לכם, שהמאבק שלנו בעיני הוא לא שהמערכת תקבל אותנו לתוכה, אלא שהמערכת תשתנה ואם היא לא יכולה להשתנות אז שתיפול ותקום במקומה אחת חדשה, כזו שבה אנחנו שווים כמו שאנחנו בלי צורך לחקות את ההטרונורמה.

אולם, בדרישותינו כלפי אלו המדכאים אותנו, אנו מקבלים על עצמנו חובה מוסרית שלא לנתק מן המאבק כנגד דיכוי ואפליה שלנו את שאר המאבקים כנגד דיכוי ואפליה באופן כללי, על כל צורותיהם השונות. אנחנו חייבים כקהילה וכבודדים לבחון את עצמנו באותו האופן שבו אנו בוחנים את אלה שבבריונותם מדירים ומשתיקים אותנו ולהפסיק לקחת חלק בדיכוי ואפליה של קבוצות אחרות, חלשות יותר, שפשען היחיד הוא היותן שונות מאיתנו. באורח החיים שלנו, בהרגלי הצריכה שלנו, בתזונה שלנו אנו יוצרים עבור בעלי החיים מציאות אבסורדית בה הם נכלאים בכלובים קטנים, מזוהמים, גופם מעוות, הם עוברים התעללויות בדמות כלובי סוללה ורפתות, מתחילים ומסיימים את חייהם בשבי בפחד ובכאב השחיטה לא לפני שהם צופים בחבריהם נשחטים לנגד עיניהם. יותר מ-350 מיליון בעלי חיים בישראל בלבד בכל שנה מעונים למוות על מנת שאנו נוכל לצרוך מזון לא הכרחי שמרעיל גם את גופינו ואת הכדור עליו אנו חיים. בעלי החיים מורעלים או נורים ברחובות, נשלחים לניסויים מחרידים במעבדות, פרוותם נתלשת מהם בעודם חיים ותוצרי הלוואי של גוויותיהם המעונות משמשים אותנו למגוון שימושים שאין בהם צורך. דברים אלה נעשים עבורנו משום שאנו אלה הממנים את הדרישה להם בכספינו מאחוריי דלתות סגורות, על מנת למנוע מאיתנו להיות עדים להשלכות של ההתנהלות שלנו.

ברגע שנקבל ונבין שהבסיס לכל הדיכויים הוא אותו בסיס בו קבוצה פריווילגית אחת בהיררכיה החברתית שבעלי החיים נמצאית בתחתיתה, מנצלת, פוגעת, מחפיצה ומשעבדת את מי שנמצא תחתיה אז נהיה חייבים להסיק שעל מנת להלחם בדיכוי שלנו עצמנו, עלינו להפסיק ולקחת חלק בדיכוי שאנו לוקחים בו חלק במודע או שלא במודע תוך הכרה בפריוולגיות שלנו כלפי אלה שחלשים מאיתנו. לשם כך עלינו להפסיק ולממן את מי שפוגע בחלשים מאיתנו. להפסיק לצרוך מזון מהחי, בשר, חלב, ביצים, דבש שכולם מגואלים בדם, להפסיק לצרוך מוצרים שיוצרו על חשבון סבלם של אחרים.

לסיום רק אוסיף, שאני גאה להיות פאנסקסואל, גאה להיות טבעוני, גאה לקחת חלק בארגון המצעד הזה ולהיות כאן היום במצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. אני מאחל לכולנו שלעולם לא נפנה את מבטנו כשאנו נתקלים בדיכוי ושתמיד נהיה גאים במי שאנחנו.

מצעד הגאווה בפ"ת

צילום: יעל מאירי

דן וג:

במהלך הימים האחרונים נשאלנו כמה פעמים בדף של המצעד בפייסבוק האם יהיו דוכנים והופעות במצעד והאם יש שיתוף פעולה מצד העירייה. כשאמרנו שלא נשאלנו למה לא פעלנו לקבלת תקציבים למצעד ותמיכה מצד העירייה ולמה אנחנו לא מעוניינות בשיתוף פעולה עם הממסד. מישהי גם הזכירה את המצעד בת"א, ושהוא כ"כ גדול ומרהיב בזכות התקציבים הגדולים שהעירייה מספקת.

אז למרות שאני בספק, יכול להיות באמת שאם היינו פונים לעיריית פתח-תקווה ומבקשות תקציב למסיבת רחוב דמוית המצעד התל-אביבי היינו מקבלים תקציב כזה, אבל השאלה היא למה שנרצה לקבל תקציב כזה?

בפתח תקווה, כמו בכמעט כל מקום אחר יש המון שנאה, אפליה ואלימות שמופנית כלפי להטבא"ק. א/נשים מותקפים על רגע נטייה מינית וזהות מגדרית, מתקשות למצוא עבודה ונאלצים לחוות הטרדות ולשמוע הערות סקסיסטיות באופן יום-יומי. שום תקציב חד פעמי או תקציב חד שנתי שיוקדש ל"מסיבה גאה" לא יוכל לשנות את העובדות האלה. בתל-אביב העירייה מפיקה מדי שנה את מצעד הגאווה, אבל מה יצא ללהטבא"ק מזה? גם בת"א עדיין יש תקיפות לא מעטות של א/נשים על רקע זהות מגדרית ונטייה מינית, ובעוד תקציבי ענק מוקדשים למסיבה השנתית תקציבים קטנטנים אם בכלל ניתנים לארגונים שמציעים עזרה לנוער להטבא"קי שנזרק לרחוב, לטרנסיות ולטרנסים מחוסרי דיור או לפרויקטים שנלחמים בהטרדות רחוב ובתקיפות של להטבא"ק.

אז הממסד משתף איתנו פעולה כשנוח לו וכשיש לו מה להרוויח מזה. חולדאי נהנה להציג את עצמו כליברל שתומך בזכויות להטבא"ק, אותו החולדאי שאמר ששני גברים שמתנשקים מגעילים אותו כמו ג'וקים בשנת 1995 קופץ על ההזדמנות ליח"צן את העיר שלו לתיירים גאים כעיר מקבלת ונאורה, ועל הדרך לקבל גם עוד כמה קולות בבחירות הבאות. כי אם צבעו מעבר חצייה בצבעי הגאווה בשביל לפרסם את המצעד, אז למי זה כבר משנה שלהטבא"ק עדיין מותקפות במשך השנה.

אבל אנחנו ממשיכות לשתף פעולה עם הממסד, ולהודות לו על התקציבים של המצעד התל-אביבי ולהאמין לתעמולה שמספרת לנו שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. רק השבוע דובר צה"ל פרסם תמונה של שני חיילים גברים, לאחד מהם תלוי רובה על גבו, מחזיקים ידיים ומתהלכים ברחובות ת"א. תחת התמונה בעמוד הפייסבוק של דובר צה"ל נכתב כי הצבא מתייחס לכל חייליו באופן שוויוני. מלבד אלפי הא/נשים ששיתפו את התמונה הזו גם מספר ארגונים גאים שיתפו אותה ורבים שיבחו את צה"ל. בין רגע שכחנו שמרבית הלהטבא"ק בצה"ל סובלים מאלימות מצד מפקדים ומפקדות ומצד א/נשים שמשרתים איתם, שכחנו שבצה"ל טרנסים וטרנסיות מחויבות לשרת תחת הקטגוריה של המין איתו נולדו ושכחנו שצה"ל מבטל תקציבים להרצאות של חוש"ן כי כנראה לא מספיק חשוב ליצור מרחב בטוח ללהטבא"ק.

אבל כמובן שצה"ל שמח להציג לעולם תמונה של צבא מתקדם ונאור ופתוח, ושמח שאנחנו מסייעות לו בכך בשיתוף הפעולה שלנו. צה"ל שמח להסיט את המבט מהפשעים שהוא מבצע מדי יום בשטחים הכבושים, להסיט את השיח מהמצור, המשטר הצבאי, דיכוי ההפגנות מדי יום שישי, הפקעת האדמות, ההגנה על ההתנחלויות ומירור חייהם של שכונותינו הפלסטינאים מדי יום. הרבה יותר נוח לצה"ל שא/נשים יחשבו על הומואים במדים מחזיקים ידיים כשעל כתפיהם תלויים כלי רצח שעוברים נורמליזציה ע"י תמונות כמו זו, מאשר שיחשבו על האסירים המנהליים שמוחזקים בבתי כלא בלי כתב אישום ובלי משפט ושובתים רעב במחאה על התנאים האיומים בהם הם מוחזקים. הרבה יותר נוח לצה"ל שידברו עליו כעל צבא אוהב זכויות אדם, כי הנה אפילו הומואים משרתים בו, ולא כעל צבא שמפר כל זכות אדם שאפשר להפר כשמדובר בזכויות של פלסטינאים.

ולמה בעצם אנחנו משתפות פעולה עם מסעות ההסברע של צה"ל, של עיריית ת"א, של מדינת ישראל? למה אנחנו נותנות להם להשתמש במצעדי הגאווה כדי להציג תמונת עולם מעוותת ולצבוע את פשעיהם בורוד? האם שכחנו שהמאבק שלנו הוא מאבק לזכויות אדם בדיוק כמו המאבק הפלסטיני? האם איבדנו את הסולידריות שלנו עם קבוצות מדוכאות אחרות?

שיתוף הפעולה עם הממסד בא הרבה פעמים ממקום של רצון להיות דומות, להיות נורמליים, להראות שגם אנחנו מתגייסים לצבא הכיבוש כמו כולם, גם אנחנו מביאות ילדים ותורמות למאבק הדמוגרפי, גם אנחנו מתחתנים ובכלל אנחנו ממש כמו כולם. אנחנו מקבלות את הנורמה כלגיטימית ורלוונטית בגלל שככה לימדו אותנו, ובמהלך המרדף שלנו אחר הנורמה אנחנו מתנערות מהמאבקים של כל מי שלא מוכן או לא יכולה לעשות את אותו הדבר. אנחנו לא מדברות על זכויות של זונות טרנסיות שמוכות ע"י המשטרה וחשופות להמון אלימות מינית או של להטבא"ק פלסטינאים שלא יכולים לקבל מעמד פליט בישראל ולא יכולים להגיע למפגשים של קבוצות הלהטבא"ק הפלסטינאיות כי הכיבוש שולל מהם את חופש התנועה, אנחנו מעלימות את זה שיש בינינו גם א/נשים שלא מעוניינות במונוגמיה, בחתונה או בגידול ילדות וילדים ומשכיחות את זה שיש גם להטבא"ק שמסרבים לשרת את בצבא הכיבוש, אנחנו מספרות שלהיות הומו זו לא בחירה ומתכחשות למי שעבורה זו בחירה ומדירות בי ופאנסקסואליות לשוליים של הקהילה. אנחנו רודפות אחרי הקבלה של הממסד ושוכחים ששיתוף פעולה עם הממסד תמיד כרוך במרדף תמידי אחריו ואחרי הנורמה, ותמיד בא על חשבון מישהי אחרת. אנחנו מבקשות להתקדם בסולם ההיררכיה, להשתלב היטב בתרבות הפטריארכלית, במערכת הכלכלית הקפיטליסטית ובמיליטריזם הישראלי ושוכחות שאלה אותם המנגנונים שמדכאים אותנו ומחזקים ומתחזקים את יסודות ההטרוסקסיזם.

אפשר לראות את זה בבירור במצעד בתל-אביב שמרבית מארגניו היו גברים הומואים ממעמדות כלכליים מבוססים, יהודים, לבנים, אשכנזים ברובם והתקיים שיתוף פעולה הדוק בינם לבין הממסד. אפשר לראות את זה גם בשיח הלהט"בי, ובעיקר בשיח של האליטה ההומואית, שבו רוב הדרישות שמועלות הן דרישות לזכות לנישואים, לזכות לשרת בצבא, לזכות לסחור בפונדקאיות כדי להתרבות ובקיצור, בעיקר דברים שיגרמו לנו להידמות לתא משפחתי הטרונורמטיבי. אפשר לראות את זה גם בהבדלים העצומים בין כמות התקציבים שניתנת למסיבות רחוב צבעוניות ולפרויקטים של תיירות גאה לעומת התקציבים שניתנים למאבקים הפחות פוטוגניים, ואפשר לראות בדחיקה של קוויריות, א-מיניות, בדס"מים, פאן וביסקסואליות, טרנסיות וטרנסים לשוליים.

במקום לנסות להתקדם בסולם ההיררכיה אנחנו צריכות להפסיק לפרד לערער אותו ולהילחם בעצם קיומו. כל עוד יש הפרדות מישהי מאיתנו לא תהיה חופשייה. אנחנו חייבות לזכור שהמאבק שלנו על הזכויות שלנו אומר להיאבק גם על זכויות של אחרות, כי אין כזה דבר חופש שהוא רק בשבילי, חופש שהוא רק לקבוצה מסוימת.

אנחנו צריכות גם לזכור שאת הזכויות שלנו הממסד לא יכול לתת לנו, הזכויות שלנו הן כבר שלנו. הממסד יכול רק לפגוע בהן, להפר אותן ולמנוע אותן מאיתנו, וכשהוא עושה זאת זה לא צריך להיות סימן עבורנו לשתף איתו פעולה ולהתחנן בפניו שיתן לנו לממש אותן. זה צריך להיות סימן בשבילנו שהממסד הוא האחרון שעלינו לסמוך עליו, את הזכויות שלנו אנחנו לא נקבל, אנחנו נצטרך להילחם עליהן, ולקחת אותן.