נראות טרנסג'נדרית? מי צריךה את זה בכלל?..

זה אולי עשוי להפתיע חלק מכן, אבל לפני שנים רבות, אי שם בפתח-תקוה הרחוקה הייתי ילדה צעירה ותמה שלא הכירה כ"כ הרבה להט"בים, בטח שלא טרנסיות, ולא היה לה מושג מה זה "ג'נדרקוויר" או מה ההבדל בין מין למגדר.

 

ובכל זאת, בלי שהיו לי המילים לכך, מגדר היה נושא מהותי בחיים שלי. אמנם הזדהיתי אז כבן (לא הכרתי שום אופציה אחרת), אבל היום אני יכולה לומר שאולי הייתי בן, אבל לא הייתי מאוד טובה בזה. כנראה בין הגרועות בכיתה. אף פעם לא הייתי חלק מאחוות הבנים. אף פעם לא רציתי להיות. אבל בהיותי בן לא יכולתי להתקבל גם לשום אחווה אחרת.

 

בשלב מסוים יצאתי מהארון התחלתי להזדהות כהומו, ואחר כך כפאנסקסואל, אבל עוד לני זה הטרידו אותי מחשבות על המגדר שלי. מחשבות שנהגתי להדחיק ולהתעלם מהן, כי הן עוררו כ"כ הרבה שאלות קשות בלי תשובה.

 

למה אני לא יכולה להיות אישה? והאם אני רוצה בכלל להיות כזו? ולמה לא יכולתי להיוולד בגוף אחר (שאלה שעוררה אצלי כ"כ הרבה כעס כלפי עצמי, כאילו לא התאמצתי מספיק)? והאם מישהו יוכל אי פעם לאהוב את הגוף שלי, שמרגיש לי כ"כ זר? הגוף הזה שאני לא אוכל לשנות אף פעם? ואם אני לא אישה טרנסקסואלית, אז אני בטח פשוט גבר, כי אין אופציות אחרות.

 

על טרנסג'נדריות לא ידעתי כמעט כלום. רק מה ששמעתי בתקשורת ובשיחות מזדמנות על דנה אינטרנשיונל וגברים שהפכו לנשים. אני זוכרת מחשבות שהיו לי על ניתוחים לשינוי מין. אף פעם לא הבנתי איך כל העניין הזה קורה. דמיינתי תוצאות ניתוחים לא ברורות ולא מוחלטות, ולא היה לי שום מידע כדי לאשר או לדחות את המחשבות האלה.

 

אי שם בגיל 17 שלח לי ידיד הומו סרטון של כריס קרוקר ממצמץת. הוא סיפר לי שכריס העלתה את הסרטון וקיבל מאות אלפי צפיות (היום כבר 8 מליון) בגלל היותה כ"כ מפורסם ומוכרת בקהילה. הוא תיאר לי את כריס כ"הומו שעושה סרטונים ביוטיוב". כמה ימים אחרי זה חזרתי לערוץ היוטיוב של כריס וגיליתי סרטון בו היא מדבר על חלוקה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועל הקשיים שזה מעורר.

 

הצפייה בסרטון הזה הייתה משהו בין אגרוף חזק בבטן לחיבוק שהשתוקקתי אליו שנים אבל לא הייתי מוכנה אליו עדיין. אני חושבת שבאותו ערב צפיתי בסרטון הזה עשרות פעמים בלופ. בטח הייתי משתפת אותי בפייסבוק אם היה לי חשבון אז…

 

בכל מקרה, משם כבר התחלתי להכיר עוד א/נשים מעוד מגוון מגדרים דרך איגי, למדתי על דראג ועל מין ומגדר ועל עוד מליון ושבע עשרה דברים שהיו חלק בדרך הפתלתלה ומלאת המהמורות לגיבוש הזהות הג'נדרקווירית שלי.

 

בעוד כמה ימים (31.03) יצוין יום הנראות הטרנסג'נדרית הבינלאומי. החודש האחרון עבר עלי עמוס בגילויי טרנספוביה בקהילה הפמיניסטית, בקהילה הטרנסג'נדרית, במשפחה שלי, במרחב הציבורי ובמרחב האינטרנטי, שהין בחלקם מין באקלש להתעקשות שלי להיות טרנסית ולהראות במרחב לקראת יום הנראות…

 

כ"כ חשוב לי לציין את היום הזה, שנכון, חלק ממנו זה לגרום לסטרייטים וסיסג'נדרים להכיר אותנו, לדעת שאנחנו קיימות וכו', אבל הרבה יותר מזה חשוב לי לציין את היום הזה כי אני זוכרת איך זה להיות ילדה טרנסג'נדרית שאין לה מילים להסביר לעצמה את מה שהיא מרגישה. אני זוכרת איך זה להרגיש לגמרי לבד בעולם ושלאף אחד אין את התשובות לשאלות שלא העזת לשאול. אני זוכרת איך זה לפגוש עוד א/נשים שהם כמוני בפעם הראשונה.

 

אני מציינת את יום הנראות הטרנסג'נדרית, ומתעקשת להמשיך לבלוט ולהתבלט בשביל הנער הטרנסקוויר שאומר לי כמה אומץ נתתי לו, או הילדה הקורסית שמועצמת מזה. אני רוצה שהם יראו אותי וידעו שאני קיימת. אני לא רוצה לשקר להם ולומר להן שזה קל. זה לא. זה קשה, ולפעמים זה אפילו בלתי נסבל ובלתי אפשרי. אנשים הם טיפשים ובורים ופחדנים ומלאי שנאה ואלימים, ואתן תאלצו להתמודד עם זה, אבל לכל הפחות, אני רוצה שתדעו, אני רוצה לצעוק את זה, אני רוצה לרסס את זה על קירות ולחרוט על שולחנות ולכתוב את זה, ולומר את זה, וחזור על זה ולהקיא את זה ולזעוק את זה.

 

אתן לא לבד. אתם לא לבד. אתן לא פאקינג לבד.

 

התמונה באדיבות קולקטיב משפריצות.

התמונה באדיבות קולקטיב משפריצות.

לכו תזדיינו

לפני כמה שנים הייתי חניכה באיגי בפתח תקוה. באחת הפעולות המרתקות מאותו הזמן למדנו על היסטוריה להט"בית, בין סיפורים על תרבות דראג מנצנצת, מאבקים ראשונים למען להט"בים בארץ ועוד, המדריך סיפר לנו שאי שם בשנות השמונים אחת הדמויות הלהט"ביות היחידות שקיבלו חשיפה תקשורתית הייתה זלמן שושי. קוקסינלית עובדת מין מהממת מתל-אביב שנודעה באמירות פרובוקטיביות והייתה דמות בולטת בקהילה הקוקסינלית באותם ימים.

המדריך סיפר לנו שבאותה תקופה שושי גרמה להומואים רבים לפחד מהאופן בו הם עשויים להתפש בחברה, הם חששו שהדומיננטיות של שושי תגרום לתפישה לפיה הומואים הם נשיים, שיש להם מיניות ושהם לא מתביישים בה. עד כדי כך שזה הפך לביטוי נפוץ בשנות השמונים בקרב הומואים שחששו לצאת מהארון, "אני לא רוצה להיות זלמן שושי".

זלמן שושי - פרופסור לשרמוטולוגיה.

זלמן שושי – פרופסור לשרמוטולוגיה.

לפני מספר ימים התפרסם בגוגיי המאמר "רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג" המספר על פעיל בקהילה הבריטית המבקש לסגור את הסאונות ומועדוני המין בטענה שהם מעודדים הומופוביה, כי הם גורמים לציבור הסטרייטי לחשוב שכל מה שמעניין אותנו זה מין לא מהוגן. הכתבה מספרת על בעיית "הסטוצים ותרבות המין" ועל האופן שבו "הסקס מקהה את הרגשות".
זה כאילו מין קטע כזה, להסביר להט"בופוביה ע"י הפניית אצבע מאשימה ללהטבפא"קים… יש הומופוביה כי אנחנו מזדיינים, כי אנחנו נהנות מסטוצים, כי אנחנו לא מסבירות מספיק, כי יש בינינו קיצוניות, אני לא מסבירות מספיק בנחמדות, אנחנו פרובוקטיביות, מתפשטות על משאיות, גאות מדי, חסרות רגישות, מגעילות, דוחפות את המיניות שלנו לפרצוף של המיינסטרים הפוריטני, אנחנו יותר מדי זלמן שושי ואנחנו יוצרות בכך את הלהט"בופוביה במו ידינו.
לא משנה שסטרייטים נמצאים בכל חור, שיש להם מועדוני פיק אפ, הם מנהלים תרבות אונס שלמה, המיניות האלימה כלפי נשים שלהם נמצאת בפרסומות, שלטי חוצות, ברחובות, בשיח, בחדשות, בטקסי חתונה, בחוקה, מתחת לכל אבן ומעל כל חלקה טובה. זו לא סיבה מספיק טובה לסטרייטפוביה, אבל אנחנו עושות הרבה רעש.
אני לא מנסה לטעון שבתרבות המינית ההומואית אין בעיות. יש בה המון בעיות. למשל: האדרה של אידיאל היופי, פטישיזציה, מחסור בשיח על הסכמה, אלימות מינית ודחיקה לשוליים של מיניות "סוטה" ו"לא נורמטיבית", אבל אלו בדיוק הבעיות שקיימות בתרבות המינית הסטרייטית, רק ששם הן לא מסומנות, כי מיניות הטרוסקסואלית אף פעם לא מסומנת.
אחד הדברים המהממים בעיניי בקהילה הגאה היא שיש בה מקום (באופן יחסי לתרבות הסטרייטית) לסטוצים, לגאווה במיניות, לחקירה מחדש של גבולות המיניות, של מה מותר ומה אסור, ולמה.
הדרישה שעולה מתוך הקהילה להסתיר את המיניות שלנו ולדחוק אותה לחדרי חדרים לא שונה במאומה מאותה הדרישה אצל ההומופוב הממוצע. אין שום סיבה שלא נתגאה במיניות שלנו, וביכולת שלנו להתחיל ליצור תרבות מינית אלטרנטיבית לתרבות הסטרייטית האלימה.
מותר לנו להתגאות במיניות שלנו. מותר לנו לעשות פרובוקציות ולהזדיין כמה שבא לנו עם מי שבא לנו. מותר לנו לפרק את השיח שדורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מהוגנות ונורמטיביות כדי לקבל לגיטימציה. מותר לנו לאתגר אותו ולהודיע שיש לנו לגיטימציה והיא לא תלויה באם אנחנו עומדות בערכים סטרייטיים של מיניות מוסרית ונורמטיבית.
מותר לנו, וכדאי לנו, להרחיב את הדרישה שלנו מדרישה ל"שוויון זכויות" שיאפשר לנו להתחתן ולהקים משפחות ממוסדות ולחיות חיים מהוגנים לדרישה לשחרור מגדרי ומיני, שחרור של מערכות היחסים שלנו ממערכות שיפוט כאלה ואחרות הדורשות מאיתנו להקטין את עצמנו ולהפסיק להקשיב לתשוקות שלנו. להתקדם לעבר הדרישה למהפכה מינית שתאפשר לכל אחת להיות מינית או לא להיות מינית כמה ואיך ואיפה שהיא רק רוצה.

 

ציור של סם וולמן

ציור של סם וולמן



בקיצור, דבר אחד רציתי לומר לאותם הומואים המשתפים פעולה עם רטוריקה סטרייטית המבקשת מאיתנו להצניע את המיניות שלנו. לכו תזדיינו. עם מי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים. כל עוד זה בהסכמה, אני מבטיחה לא לשפוט.

כך תהרגי גברים סטרייטים – מדריך פרקטי למתחילות

אתמול בערב נקלעתי לוויכוח בטאמבלר במהלכו כתב עלי מישהו בשם hotandnerdy שאני לא ראוי להיקרא אנרכיסט (כן, הוא התעקש לפנות אלי בלשון זכר) כי אני בסה"כ cunt שחושב שזה בסדר להטיח איומי מוות בסטרייטים. כמובן שכעסתי במהלך הדיון על הטרנספוביה והמיזוגניה שהופנו כלפי, אלא שכמו בפעמים רבות בהן נמתחת ביקורת על ההתנהלות שלי, ישבתי עם עצמי מאוחר יותר וחשבתי.

ככל שחשבתי על הביקורת יותר הבנתי שחנונלוהט צודק ללא ספק. אני בשום אופן לא יכולה פשוט להסתובב בעולם ולתעב סטרייטים. אני חייבת לעשות עם זה משהו. אז החלטתי לכתוב מדריך שיסייע גם לכן, בעזרת העברת המיומנויות שרכשתי בשנים בהן אני סטרייטפובית, להצטרף למאמץ לניקוי העולם שלנו מהפסולת הביולוגית המתקראת גברים הטרונורמטיבים*.

 1535672_10201789223186491_912857579_n

דעי את אויבייך

 

הטלוויזיה מרבה לשדר תוכניות אודות סטרייטים, לפעמים נראה שסטרייטים נמצאים בכל מקום, ועם זאת אנו מתקשות ללמוד עליהם דברים בגלל היכולת שלהם להרדים אותנו כשאנו צופות בהם. מסתבר שהדרך הטובה ביותר ללמוד על גברים סטרייטים היא מכתיבה של להטבפא"קיות אחרות, שמאפשרת לנו לחקור אותם, מבלי שנאלץ לבוא עמם במגע ישיר שלא לצורך.

מחקרים גילו כי גברים סטרייטים נוטים להסתובב בלהקות מסוגים שונים בגדלים שונים. החל מקבוצות כדורגל, חברות תאגידיות, משרדים, בתי ספר ועד ללהקות הבסיס שלהם אותם הם מכנים "תאים-משפחתיים", שם הגבר הסטרייט המבוגר נמצא לרוב בראש ההיררכיה (מבנה חברתי שהמציאו גברים סטרייטים, במסגרתו קיימים יחסי כח ושליטה בין פרטים שונים).

גברים סטרייטים עשויים להיות מאוד מסוכנים. מדי שנה נהרגים יותר אנשים ע"י גברים סטרייטים מאשר ע"י כל שאר בעלי החיים יחדיו, יותר מאשר ע"י אסונות טבע ויותר מאשר ע"י תאונות דרכים. הם לא מסוגלים לשלוט על היצר המיני שלהם, מוצפים בהורמונים שמערפלים את שיקול הדעת שלהם, ובנוסף, גברים סטרייטים מתרבים בקצב מהיר מכיוון שהתרבות והפצת גנים היא חלק עיקרי בתפישת העולם הצרה שלהם.

אני מקווה שהמדריך הזה יסייע לך לרכוש כמה פרקטיקות בעזרתן תגני על עצמך מסכנות בזמן שאת מחסלת גברים סטרייטים.

הוציאי אותם מהמרכז

 

בסביבתם הטבעית, גברים סטרייטים רגילים להיות במרכז. במרכזי הכח, מרכזי השליטה, מרכזי תשומת הלב, ומרכז העניינים באופן כללי. הרבי לדבר על נושאים שאינם נוגעים לגברים סטרייטים. שתפי בפומבי, בקול רם ובפרהייסבוק כל מחשבה, תחושה וצורך שעולה בך שלא נוגע לגבריות, לסטרייטיות, או לקיומם. דברים מסוג זה יצרו במהרה תחושת סטרס ודיסוננס אצל הגבר הסטרייט . במהרה ישתלטו עליו תחושות בלבול, לחץ הדם שלו יעלה, הוא יתחיל להזיע ולמלמל גיבובי דברים לא ברורים בניסיון להשיב את רגשותיו וצרכיו למרכז השיחה.

דבקי בעמדתך ואל תוותרי. גייסי חברות ודוני איתן בנושאים שלא קשורים אליו. התעלמי מהשאלות שלו וסרבי לעצור את חייך כדי להסביר לו דברים שאינו מבין. במקום זאת הפני אותו למקורות חיצוניים ודרשי שילך ללמד את עצמו. עם מספיק התמדה ודבקות במטרה הגבר הסטרייט ישבר לבסוף. הורידים שלו יחלו להתפוצץ מבפנים והוא ידמם למוות.

זכרי, הפרקטיקה הזו דורשת מיומנות וכושר התחמקות מכל האמצעים העומדים לרשות הסטרייט כדי להציב את עצמו במרכז. אם את לא מצליחה בפעם הראשונה, אל תתייאשי. המשיכי לנסות, ובסוף גם את תצליחי.

אירוניה ככלי נשק

יתכן שחלקכן שואלות את עצמכן כיצד אני מרשה לעצמי לחשוף כך בפומבי את הפרקטיקות והמיומנויות שלי. האם זה לא יאפשר לגברים סטרייטים ללמוד אותן על מנת להיזהר מפניהן? ובכן, אין לכן ממה לחשוש מכך.

 

אירוניה עשויה להיות קטלנית ביותר עבור גברים סטרייטים. הם לא מבינים אותה, והיא יוצרת לחץ ישיר על מוקדים חשובים במוח שלהם (שבד"כ ממוקדים במאמצים שונים שהם חלק אינהרנטי מחייו של גבר סטרייט, כמו להתאפק לא לאנוס, להעריץ את עצמו ולהאדיר סמלים פאליים). ע"י הפניית משפטים המופנים בדרך כלל כלפי להטבפא"קיות לגברים סטרייטים, סרקזם והבעת מרמור מול ההטרונורמה את מביאה את הסטרייט לסכנת חיים מיידית.

מינונים גבוהים של אירוניה יכולים לחסל סטרייטים במקום, אך אל תשכחי לחבוש קסדה כשאת משתמשת בפרקטיקה הזו, כי עם פיצוץ סופי של המוח שלהם את עשויה להיפגע מההדף.

ערערי על זהותם

 

דברי על פלואידיות של מיניות ומגדר, סמני הומוארוטיקה ובי-רומנטיקה בהתנהגויות של גברים סטרייטים, היי מוחצנת במערכות היחסים הלא סטרייטיות שלך, קיימי מצעדי גאווה, אמרי לגברים סטרייטים להפסיק לפתוח משפטים ב"למרות שאני סטרייט…" או "בתור סטרייט אני חייב לציין ש…", הפיצי מידע על דרכים להפסיק להיות סטרייט ועשי כל שביכולתך כדי לערער על תפישת הזהות הסטרייטית-גברית כמהותית ועליונה.

למרות שפרקטיקה זו לא מעוררת תגובות פיזיולוגית של ממש אצל מרבית הגברים הסטרייטים, היא מעוררת תגובות רגשיות שעשויות להוביל את הגבר הסטרייט למצבים קיצוניים. גברים סטרייטים רבים נוטים להגיב לערעור על זהותם (שלהבדיל מאיתנו, לא הסתגלו אליו מעולם בסביבתם הטבעית) בצורך מיידי ובלתי נשלט להוכיח אותה, מה שיכול להוביל אותם למצבים מסוכנים ביותר, החל מקטטות, סדנאות כושר שמעבר ליכולתם הפיזית, סחיבת משאות כבדים מדי, התעסקות במכונות כבדות, מסורים ושאר חפצים חדים וחשמליים שעשויים להרוג אותם.

הגרפיטי באדיבות משפריצות.

הגרפיטי באדיבות משפריצות.

 

טרור קווירי

ויקיפדיה (אתר אינטרנט נפוץ בקהילה ההטרונורמטיבית המרכז מידע שרובו עוסק בגברים סטרייטים והסטרייטיות שלהם מנקודת מבט של גברים סטרייטים) מספר על פצצות נצנצים (glitter bombs) כמסוכנות ביותר לגבר הסטרייט. לדברי האתר פצצות נצנצים עשויות להיכנס לדרכי הנשימה של הסטרייט ולסכן אותו במוות.

תצורות נוספות ויעילות של טרור קווירי כוללות הפצת מםים סטרייטפוביים באינטרנט, פגיעה ברגשותיהם של גברים סטרייטים, אמירת דברים לא נחמדים על גברים סטרייטים ותיוגם של סטרייטים מסויימים כהומופובים, טרנספובים, ביפובים, אייספוביים, ועוד שאר מילים כאלה ואחרות (מילים שהן מסרבות להקדיש את חייהן בלהסביר לסטרייטים את משמעותן ולהצדיק את השימוש בהן.)

 

היזהרי מטעויות נפוצות

הרבה מתחילות מנסות פרקטיקה שנראית על פניו מאוד מתבקשת, לגרום לגברים סטרייטים לדבר זה עם זה. למרות שדיבור עם סטרייטים עשוי בהחלט להוביל אותך למוות נוראי בייסורי שעמום, נראה כי עם השנים פיתחו גברים סטרייטים חסינות לשיממון אפרורי, והם יכולים להתפלש בו שעות ולצאת ללא פגע.

זה הכל בינתיים. אני מקוה שהמדריך הזה יהיה לכן לעזר, ויעזור לכן להשמיד סטרייטים בכמויות גדולות לפחות כמו הכמויות בהן הם רוצחים אותנו.

*המדריך עוסק בגברים סטרייטים, עם זאת הרבה מהפרקטיקות המצוינות בו עשויות לעבוד מצוין גם כשמדובר באשכנזים.

אני קצת משוגעת

*אזהרת טריגר: פוסט זה עוסק באלימות ממסדית כלפי חולות נפש, דיכוי של הממסד הפסיכיאטרי וניסיונות התאבדות*

*כמו כן, הפוסט הזה מעלה אצלי המון רגשות ולכן הוא כתוב באופן מבולגן ומבולבל יותר מהרגיל, וקשה להבין מה אני מנסה להגיד. מקווה שתצלחו אותו בכל זאת*

אתמול התפרסמה בהארץ כתבה על בעיה פסיכולוגית בשם "עשרת" שייחודית לבני עשירים. הכתבה מספרת על איתן קואץ', נער אמריקאי בן 16 שנהג בשכרות, וגרם למותם של 4 בני אדם ולפציעות קשות של 2 מחבריו. הפסיכולוג ג'יי דיק מילר איבחן במשפט את קואץ' כסובל מ"עשרת" כיוון שגדל עם משפחה עשירה במיוחד שפתרה בעיות באמצעות כסף ולא חסכה ממנו דבר, קואץ' מעולם לא למד שלמעשיו יש השלכות ולא ידע להבדיל בין טוב ורע.

בעקבות האבחון, בית המשפט האמריקאי לא גזר על קואץ' מאסר בפועל, אלא טיפול במוסד פסיכיאטרי. משפחתו ממנה טיפול במוסד פרטי בעלות 450 אלף דולר שם קואץ' יוכל ללמוד בישול, רכיבה על סוסים ועוד כל מני דברים בזמן שיטופל. המשפט הזה עורר כמה תגובות מחאה בארה"ב מאנשים שטענו שזוהי הוכחה שמערכת המשפט האמריקאית לא שוויונית. אבל לא מעניין אותי לדבר על מערכת המשפט האמריקאית, בא לי לדבר דווקא על הממסד הפסיכיאטרי.

קודם כל סיפור אישי קצר.

הייתי מאושפזת שלוש פעמים בחיי בבית החולים לבריאות הנפש גהה בפתח תקווה. פעמיים בגיל 17 (לפני חמש שנים) במחלקה ד', מחלקת הנוער, שתי הפעמים היו סמוכות ונמשכו שלושה שבועות ושבועיים בהתאמה, ופעם נוספת התאשפזתי בתחילת יולי האחרון במחלקה ה' באותו בית החולים, מחלקת מבוגרים, אשפוז שנמשך סוף שבוע אחד.

אחרי שניסיתי להתאבד בבליעת כדורים בגיל 17 אחי מצא אותי והסיע אותי לבית חולים, שם לאחר טיפול ראשוני בעודי מושפעת מ-80 כדורי שינה ניסו לדבר איתי עובדת סוציאלית ופסיכיאטר של בית החולים. לאחר שלא הגבתי פוניתי באמבולנס למיון בבית החולים גהה, שם אמר לי פסיכיאטר שמכיוון שאני קטינה יש לי שתי אפשרויות, להתאשפז מרצון, או שאאושפז בכפיה ל-24 שעות עד שפסיכיאטר מחוזי יקבע האם יש לאשפז אותי בכפיה לאורך זמן או לשחרר אותי. הוא הבהיר לי גם שבמצבי כנראה שיוחלט לאשפז אותי בכפיה. חתמתי על הסכמה לאשפוז.

אחרי שבועיים השתחררתי וכשחזרתי לביקורת כמה ימים אח"כ הוחלט לאשפז אותי שוב לשבועיים, בסופם חזרתי לבית של ההורים שלי, ובהמשך שנת הלימודים הגעתי לעתים רחוקות לבית הספר, בעיקר לבחינות בגרות ומתכונת. השנים עברו ואחרי 2 ניסיונות התאבדות סמוכים וכושלים נוספים (אני לא מאוד מוצלחת בזה, מסתבר) התאשפזתי לבקשתי מכיוון שבפועל לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו.

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי במחלקה ד', כשד"ר לואיזה בולוביק, הפסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה, ניגשה אלי ואמרה לי שאני חייב להסתפר ולהתגלח, כי אם אני לא רוצה שיראו אותי כמשוגעת, אני צריכה לא להראות כאחת. אני צריכה להראות נורמטיבית. אני זוכרת את הפסיכיאטר בבית חולים השרון שעשה לי אבחון פסיכיאטרי כמה ימים אחרי ניסיון התאבדות ושאל אותי אם אני נמשכת לגברים. אמרתי שבין השאר, והוא שאל אם גם לנשים. אמרתי שבין השאר והוא שאל אותי אם זו הבעיה העיקרית. אני זוכרת גם את הפסיכיאטר במחלקה ה' שכשאמרתי שאני ג'נדרקווירית שאל אותי מה לגבי משיכה מינית, וכשאמרתי שאני ביסקסואלית הוא אמר "אז אתה בעצם לא מחליט שום דבר? אתה צריך לקחת את עצמך בידיים".

אני זוכרת גם את הילדה במחלקה ד' שאמרה שהיא אישה מבוגרת ויש לה כוס, אבל זה נחשב לחלק מהבעיה שלה, שהיא לא מקבלת את היותה "בן" ב"מציאות". אני זוכרת שפגשתי נערות ש"מתירנות מינית" הייתה חלק מהבעיה שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לעזור להן לפתור. אני זוכרת שישבתי במחלקה ד' בסדנת "השתלבות בחברה" שם לימדו אותנו שנצטרך להתמודד עם הבעיות שלנו ולתקן את עצמנו כדי שנוכל להשתלב בשוק העבודה ולדאוג לעצמנו.

אני זוכרת ביום האחרון שלי במחלקה ה' שיחה ארוכה אל תוך הלילה עם אחת המאושפזות, התחלנו מלדבר על הספר שקראתי, ספר שעסק בביסקסואליות, והיא סיפרה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה. שהיא הייתה מאושפזת באשפוז יום בהתחלה ומכיוון שלא אכלה ולא שיתפה פעולה הועברה למחלקה הסגורה. היא סיפרה לי איך נכנסה להריון מתרומת זרע אחרי מאמצים בירוקרטים רבים, ושהייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה, ושעכשיו היא מתחרטת על זה ומרגישה שהיא עשתה את זה כי זה מה שהייתה צריכה לעשות. בהמשך היא גם סיפרה לי שהיא לא נמשכת לגברים, אבל גם לא לנשים. דיברנו על א-מיניות והיא אמרה שזה מפחיד לחשוב על הגדרות כאלה בשלב הזה של החיים ושצריך בשביל זה הרבה אומץ שכנראה אין לה.

אני זוכרת עוד מליון ואחת דרכים שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לנרמל אותי ואת אלו שמסביבי כדי להציל אותנו ממחלות הנפש של עצמנו. בזמן שקואץ' ובני עשירים אחרים יכלו לממן מוסדות פרטיים ב-450 אלף דולר, אנחנו התמודדנו עם צפיפות ומחסור במיטות במחלקה שהובילו לכך שלפעמים האינטרס לאשפז מי שזקוקה לאשפוז והאינטרס לא לאשפז יותר חולות מכמה מיטות שיש התנגשו אלה באלה. שבזמן שהממסד הפסיכיאטרי ממציא מצד אחד מחלות כמו "עשרת" שפותרות בני עשירים מאחריות על מעשיהם, הוא עושה מאמצים להגדיל את הסמכויות שלו לכפות אשפוז ולפעול לנרמל את מי שאינה נורמלית. בעוד שלבני עשירים יש את הכלים הכלכליים לדאוג לעצמם מוסדות כמו ביטוח לאומי עושים כל שביכולתם כדי למנוע קצבאות נכות ממי שזקוקים לכאלה.

999381_317646731706302_1228488134_n

הממסד הפסיכיאטרי עוסק בשאלה במה לאבחן את החולה מבין האבחנות הפסיכיאטריות הקיימות, ואיך לרפא אותה מהמחלה שבה הממסד תייג אותה. הוא לא עסוק בלתת לחולות כלים לאבחן את הדפוסים שלהן, ולעזור להן לעבוד על הדפוסים שהן מעוניינות לשנות. הוא עוסק בדרישה מהסביבה להתנהג בהתאם למה שפסיכיאטרים אומרים שנכון, לחזק את בעלי הכוח, ולהחליש את אלה שחורגים מהמקובל. לומר לנו מה מותר ומה אסור להרגיש, ולייצר מערכת הפחדה לפיה אם לא תעמדו בסטנדרטים חברתיים מסוימים ישללו מכם חופש התנועה והזכות על גופכן. הוא לא עוסק בלהבין איך אנחנו לפעמים לא יכולות לעמוד בדרישות של המערכת מאיתנו, אלה בלדרוש מאיתנו להשתנות ככה שנעמוד בהן.

אני מאחלת לכל חולת נפש למצוא את הטיפול שהכי נכון לה. אם זה בשיטות טיפול אלטרנטיביות כמו ייעוץ הדדי, או בטיפול פסיכולוגי פמיניסטי כמו שמציע מרכז אישה בשלה או קולקטיב פסיכואקטיב.

אני חולת נפש, והיה לי חשוב לכתוב את הדברים האלה כי חשוב בעיניי שנספר את הסיפורים של עצמנו, כמו שאנחנו חוות אותן וניצור שיח של חולות נפש על חולות נפש כדרך ללמוד על עצמנו שאינה דרך העיניים של הממסד הפסיכיאטרי.

מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן.

נרקסיזם אהובתי

*שימו לב: פוסט זה לא נועד לגברים הסטרייטים שביניכם. אם אתם גברים סטרייטים, אתם מוזמנים להמשיך הלאה*

בשבוע שעבר התפרסמו התשובות שלי לשאלון של ספירניסטיות, ובנוסף התפרסם גם ראיון שלי בעיתון ידיעות פתח תקווה. בעקבות 2 הפרסומים פנו אלי כמה א/נשים כדי להודות לי ולתת לי מילות הערכה, אבל בעקבות הסמיכות של הפרסומים יצא לי גם להיות מואשמת בנרקיסיזם, התנשאות ואהבה עצמית מופרזת.

קצת קשה לי להבין איך אפשר להאשים אותי באהבה עצמית מופרזת. כלומר, אני כ"כ מהמםת, יפה, מדהימה, מוכשרת וקסומה, איך לעזאזל אני יכולה להפריז באהבה עצמית? איך בכלל מישהי מאיתנו יכולה להפריז באהבה עצמית? כאילו ברצינות, התרבות הגברית-סטרייטית יכולה להעריץ את עצמה מספיק כדי לשגר פאלוסי ענק לחלל, להאדיר את עצמה בכל הזדמנות אפשרית, לפסול את כל השאר ולהפעיל עליהן אלימות, ואנחנו צריכות לשמור על ענווה?

 1378760_10201262209051467_1470276434_n

אני לא מאמיןה בענווה כפרקטיקה. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שכשהחברה מלמדת אותנו להתבייש בגופים שלנו, להסתיר את המיניות שלנו, להתנרמל לפי הסטנדרטים שלה, לסתום את הפה ולא לקבל מחמאות, אנחנו חייבות להתנגד. להתנגד בגאווה. להתנגד בסקס מעולה ונטול אשמה ומערכות יחסים מהממות, להתנגד בלא לשתוק, להתנגד בלדבר על כל במה שאנחנו רוצות לדבר עליה, להתנגד בלעשות מה שבא לנו ולאהוב את עצמנו בלי גבולות.

לגברים סטרייטים קל לדבר על ענווה. הם יכולים להרשות אותה לעצמם כשכל הסביבה שלהם עוסקת בלהעריץ אותם, וקל להם לדרוש מאיתנו לעשות את אותו הדבר בלי להבין את ההבדל. אז אנחנו יכולות לענות להם בדיוק כמו שהיינו עונות לשאלה "אבל גם לסטרייטים אין מצעד גאווה, אז למה אתן צריכות אחת?". אנחנו צריכות גאווה, אנחנו צריכות נוכחות ואנחנו צריכות לקחת מקום כי הם נלקחים מאיתנו בכח. אנחנו צריכות להעריץ את עצמנו כי הרבה מאיתנו מנסות להתאבד כי החברה הסטרייטית לימדה אותן לשנוא את עצמן. אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו כשלאף אחד לא אכפת מההישגים שלנו, כי הם לא נחשבים להישגים בעולם המושגים הקפיטליסטי-פאלוצנטרי-הטרוסקסואלי.

אני מעריץה כל אישה וכל להטבפא"קית כשהיא קמה בבוקר ומתמודדת עם העולם הזה, וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת ולא שותקת, כשהיא עושה אקטיביזם כדי לשנות ולשפר, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות, לגעת בעצמה, לחבק את החברות שלה, לדבר על מה שמחרמן אותה בקול רם ולאהוב את עצמה.

כמה פעמים קרה לכן שלא הייתן בטוחות שיש לכן כישרון? או שאתן יכולות לעשות דברים? או שמישהו תאהב אתכן אי פעם? (לגברים סטרייטים זה קורה פחות). כמה פעמים קיבלתן מחמאה והאינסטינקט הראשון שלכן היה להכחיש אותה, או להגיב בעוקצנות? (גם זה קורה לגברים סטרייטים פחות).

מגיע לכן לקבל מחמאות. מגיע לכן לשכוח את מה שלמדו אתכן על שנאה עצמית ולהתחיל להעריץ את עצמכן. אחת הפרקטיקות שבןת הזוג שלי לימד אותי בקשר לזה היא להגיב למחמאות ב"תודה ששמת לב". לא רק לומר תודה, אלא גם לומר שאני יודעת שזה נכון, אני יודעת שאני מהממת ושמגיע לי להרגיש ככה, שאני לא צריכה להצטנע ולשנוא את עצמי. שמותר לי ליהנות מהמעלות שלי בלי להרגיש חרטה על זה. תנסו את זה. תנסו לענות למחמאות ב"תודה, אני יודעת" או "תודה ששמת לב". האמינו למחמאות, ואף פעם אל תפחדו לאהוב את עצמכן יותר מדי.

אל תחכו למחר. תתחילו עכשיו. אני מחכה לתגובות שלכן בהן תספרו לי למה אתן מעריצות את עצמכן.

1375167_10151851958844523_1000630461_n

באדיבות שירי אייזנר

אני ג'נדרקווירית, ואני מפחידה

הפוסט הזה הוא תגובה למאמר של קובי בכר באונלייף "אני גבר שמפחד משיימינג בפייסבוק"

*אזהרת טריגר – דיון בתרבות אונס, פדופיליה, אלימות מינית, האשמת הקורבן*

היי, קוראות לי דןוג ואני מפחידה.

אני מפחידה, כמו שפמיניסטיות מפחידות גברים, ואני מפחידה כמו שנשים שורדות אונס מפחידות את האנסים שלהן, ואני מפחידה כמו חרדת הסירוס של גברים שהם "פמיניסטים בארון". אני מפחידה כי אני צריךה להגן על עצמי ממי שזרק לי בקבוק בירה על הראש כי הוא לא אהב את הקוקיות שלי, וממי שאמרה שאז מה אם אמרתי שאני לא רוצה להזדיין אתמול בלילה ובכל זאת הזדיינו, כי גמרתי והיה נראה שאני נהנית, וממי שנגע לי בזין כשהייתי בת 4 בתור משחק. אני מפחידה כי אני צריכה להגן על עצמי מכל אידיוט שחושב שאני רוצה את דעתו על הלבוש שלי, ושהפטריארכיה מאפשרת לו להצביע עלי ולצחוק, לגעת בי בלי לשאול, להשפיל אותי במילים שלו, לא לקבל אותי לעבודה, להגחיך אותי באמצעי התקשורת או להרביץ לי בגלל המגדר שלי. ואת הדברים האלה שקרו לי אני לא אשכח, גם אחרי שישחררו את קצב מהכלא, ואחרי שגוגל ישכח את השמות של אלה שביצעו את המעשים האלה.

ההנחה של קובי בכר שכותב "האם ישנה סכנה שיחזור על מעשיו בעתיד? האם בגילו, במעמדו ובסטטוס המשפחתי שלו כרגע, זה סביר?" היא שגברים לא נורמטיבים הם האנסים היחידים. גברים בעלי מעמד, ונשואים לא יכולים לאנוס. זה לא משנה שהם ממשיכים לעשות זאת בשביל קובי, כי כנראה שלו זה לא קרה. כשהוא ממשיך וכותב "אם ייתכן  שהנורמות הפסולות שהיו קיימות לפני 14 שנה השתנו והגבר החושב השתנה מעט עמן?" כי הוא מאמין באמת ובתמים שאונס ופטריארכיה הם נחלת העבר. שאם הוא לא חווה אותם ביום-יום שלו, הם לא קיימים.

אז נכון, לא כל גבר שני הוא חנן גולדבלט. חלקם אנסים מנומסים, שאונסים רק קצת, או רק מעירים איזו הערה ברחוב, רק נוגעים בלי לשאול קודם, או שבכלל קיבלו הסכמה ופשוט היו כבר בפנים כשהיא אמרה "לא, די", או רק משחקים עם ילדה בת 4 שלא תזכור ב-20 שנה הקרובות שזה קרה, ולא תוכל לדבר על זה אף פעם.

אבל קובי מפחד, הוא מפחד שיעשו לו שיימינג. זה לא משנה שבד"כ כשמשהי מעיזה לדבר על האונס שעברה (במעט הפעמים שזה קורה) מה שקורה זה שלא מאמינים לה, קוראים לה שרמוטה, אומרים שהיא רצתה את זה, מהללים את הגבר, ומבהירים כמה הוא נורמטיבי ובעל סטטוס ומעמד (ממש כמו שקובי טורח לכתוב בפוסט שלו), וכמה האשה היא היסטרית ושקרנית ומתוסכלת ונקמנית שרוצה להרוס לו את החיים בכמה הקשות מקלדת.

אין ספק שלחיות עם החשש היום-יומי שמישהי תספר על משהו שעשית לה, או תצטט משהו שאמרת במדוייק ותאלץ אשכרה לקחת אחריות ולהתמודד עם המעשים שלך יגרום לך להפסיק להיות מסוגל לתפקד, כי תצטרך להיות כל הזמן עסוק בלהגן על עצמך, ולחשוב לפני שאתה מרשה לעצמך לאנוס ולהטריד מינית… אם רק היית יכול להחליף את זה במשהו יותר פשוט, כמו למשל באפשרות להיות מוטרד יום-יומית במרחב הציבורי ולחיות בתרבות שלמה שרואה בך נחות, זה היה בטח כ"כ הרבה יותר קל מהפחד הנורא שגברים מתמודדים איתו.

1150352_320072441463731_445365777_n

ציטוט עם נגיעות נרקסיזם

ואם כבר קיבלתי את הבמה, אוסיף משהו ולו רק בלחש, בעיניי, תופעת השיימינג לאנסים ודושבגים למיניהם, כולל ציון שמם היא חשובה מאין כמותה ואני מעריץה את הנשים שיש להן את האומץ לעשות את זה למרות המחירים הכבדים. משפטי שדה הם אחד הכלים הפמיניסטיים האחרונים שנשארים לנו אחרי שהמשטרה סוגרת את כל התיקים, בתי המשפט מטילים עונשים מגוחכים והאנסים וחבריהם הגברים הפמיניסטים בארון פועלים בסולידריות לשימור הפטריארכיה והשתקה שלנו.

היי, קוראות לי דןוג, כן, ג'נדרקווירית. ואני רוצה שגם אתה תתחיל קצת לפחד.

אני להט"ב, משמע אני לבן

אתמול התפרסם בוואלה המאמר "רעש וסלסולים: הגיע הזמן לצאת מהארון" מאת חגי אוזן. המאמר מותח ביקורת על ה"אופורטוניזם העסקי" של ליאור נרקיס בשיתוף הפעולה שלו עם ליין המסיבות הלהט"בי המזרחי "אריסה" בסינגל החדש שלו "עמליה". חגי טוען במאמרו שאין להתייחס לאקט זה כצעד אמיץ למען הקהילה, מכיוון שמדובר בסה"כ בשיקול עסקי, ושהצעד היחיד בתחום שיכול להיות משמעותי עבור הקהילה הלהט"בית יהיה כשזמר מזרחי יצא מהארון.

אז איך זה בעצם עובד?
לחברי כנסת סטרייטים אשכנזים מותר לדבר במצעדי גאווה, ולקבל קרדיט על "שיתופי פעולה עם הקהילה", לרון חולדאי האשכנזי מותר לבנות קריירה על הגב של להט"בים למרות שהוא סטרייט ונותן כסף בעיקר לפרויקטים של מסיבות, פסטיבלים ותיירות, ומעט מאוד לדברים שאשכרה עוזרים ללהט"בים בסיכון, לסטרייטים אשכנזים מותר לבוא לצעוד איתנו המצעד כדי להביע תמיכה ולאהוב את כל ההומואים החמודים (כל עוד הם לא מתקרבים לסטרייטים יותר מדי), ומותר לעשרות זמרים אשכנזים להופיע באירועי גאווה, ולהצהיר שהם ממש בעד ההומואים החמודים.

אבל שזמר מזרחי סטרייט ישתף פעולה עם ליין מסיבות להט"בי מזרחי?! גועל נפש!!! צביעות!!! שיצאו מהארון המזרחים האלה קודם!!!!!!! איפה הנאורות איפההההה?!111

אין לי שום כוונה לטעון שלא מדובר פה באופורטוניזם עסקי ושלא נעשה כאן רווח על גב הקהילה הלהט"בית, אבל איכשהו אנחנו קוראות מאמרים זועמים על זה הרבה יותר כשמדובר במזרחים סטרייטים שעושים את זה, והרבה פחות כשאשכנזים סטרייטים עושים אותו הדבר בדיוק, או אפילו יותר גרוע. דוגמא נהדרת נוספת להבדלים בהד הציבורי בין התייחסות ללהט"ביות מזרחית לאשכנזית ראינו כשיצאו מהארון נדב פרידמן ואלון אבקסיס.

בתמונה: אוריאל יקותיאל

בתמונה: אוריאל יקותיאל

במקרה מקרי ביותר נתקלתי אתמול במהלך זפזופ אקראי בטלוויזיה בשידור חוזר של הסדרה "ג'וני", קומדית מצבים ישראלית שמספרת את סיפורו של הומו מעצב אופנה עיראקי אוחצ'תי שחוזר עקב קשיים כלכליים מהעיר הגדולה לרמת-גן, להתגורר באותו הבניין עם אמו העיראקית. הסדרה שודרה בשנים 2002-2003 בערוץ 2, אז צפיתי בה עם משפחתי העיראקית.

עוד בפתיח של הסדרה, אנחנו לומדות שההבדלים בין ג'וני לבין אמו הם כמו "מלחמת תרבות", שהם כמו ההבדלים בין "ימי הביניים לעולם המחר", שאם החשוכה מאמינה ש"פה זה כמו בגדאד, מי שמתנגד יורים בו סקאד". בפרק הראשון אנחנו מגלות שג'וני (שאמו עדיין קוראת לו בשמו הקודם – נאג'י) הוא מעצב אופנה מצליח שעובד עם גלית גוטמן האשכנזייה, לא אוהב את חברת הילדות המגושמת שלו, רב עם אמא שלו על סקס שלדעתה הוא עוסק בו יותר מדי, תוך שהיא מרבה להשתמש בביטויים בעיראקית ולדבר עם מבט כבד, והוא מדבר במבטא צברי, בעברית רהוטה ונטולת מילים של ערסים.

נראה שמלבד העמבה במקרר, והאהבה לאוכל של אמא, נאג'י… אה, סליחה, ג'וני, הוא כבר לא מזרחי, הוא עסוק מדי בלהיות הומו. הוא אינגלת את השם שלו, הוא עובד עם סלבס אשכנזים מתל-אביב, הוא לא רוצה להסתובב עם חברות הילדות והמשפחה שלו (חוץ ממתי שמכינות לו אוכל) והוא מדבר כמו אשכנזי מבית טוב.

רק באופן הזה להט"בים מזרחים מצליחים לעבור מסך. רק כשהסרנו מעצמנו את שכבות הצבע, גירדנו בכח את סממני התרבות, עקרנו את המילים הערביות מהשפה שלנו ואימצנו לחיקנו בחום את ערכי האינדיווידואליזם המערבי של עולם המחר מותר לנו להתקיים בתור להט"בים מזרחים, ולא שנייה אחת קודם לכן.

הלהט"בים של האריסה, ששומעים מוזיקה מזרחית, הולכים עם שרשראות זהב ומארגנים מסיבות של ערסים פשוט לא יכולים להתקיים  באותו אופן במרחב הזה. הזהות שלהם היא סתירה פנימית, להט"ביות לא יכולה להתקיים במרחב המזרחי, כי המרחב המזרחי מוצג כהיפר-גברי והיפר-פטריארכלי והומופובי. הליברליזם המערבי מצויר כגן עדן ללהט"בים, ולכן שם אנחנו צריכות להיות.

אנחנו יכולות גם לסרב להמשיך לדבר שיח לבן שאנשים לבנים קבעו בשבילנו שהוא הוא השיח הנכון בשבילנו, אנחנו יכולות ליצור יחד שיח להט"בי מזרחי, בשיתוף פעולה ולמידה מהתנועה הלהט"בית הפלסטינית, בשיתוף פעולה עם פעילות להטבפא"קיות ברה"מיות, אתיופיות, מהגרות, מבקשות מקלט, עובדות זרות ואחרות. אנחנו צריכות להתחיל לייצר לעצמנו מרחבים, כי התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לא תעשה את זה בשבילנו.

אבל אני גם בטח סתם מגזימה… זה הרי בכלל לא קשור לגזע.. הרי הכל עניין של מנטליות

אם אתן לא אשכנזים, ויש לכם פייסבוק אתן מוזמנות בחום להצטרף לקבוצת הפייסבוק "שיח להטבא"קי מזרחי".

בתאריכים 28,29,30 באוקטובר יתקיים בבאר שבע הקוויריסטאן, פסטיבל קולנוע קווירי מזוית כהה. לפרטים נוספים, זה האירוע בפייסבוק וזו הזמנה לאירוע:

098099