לכו תזדיינו

לפני כמה שנים הייתי חניכה באיגי בפתח תקוה. באחת הפעולות המרתקות מאותו הזמן למדנו על היסטוריה להט"בית, בין סיפורים על תרבות דראג מנצנצת, מאבקים ראשונים למען להט"בים בארץ ועוד, המדריך סיפר לנו שאי שם בשנות השמונים אחת הדמויות הלהט"ביות היחידות שקיבלו חשיפה תקשורתית הייתה זלמן שושי. קוקסינלית עובדת מין מהממת מתל-אביב שנודעה באמירות פרובוקטיביות והייתה דמות בולטת בקהילה הקוקסינלית באותם ימים.

המדריך סיפר לנו שבאותה תקופה שושי גרמה להומואים רבים לפחד מהאופן בו הם עשויים להתפש בחברה, הם חששו שהדומיננטיות של שושי תגרום לתפישה לפיה הומואים הם נשיים, שיש להם מיניות ושהם לא מתביישים בה. עד כדי כך שזה הפך לביטוי נפוץ בשנות השמונים בקרב הומואים שחששו לצאת מהארון, "אני לא רוצה להיות זלמן שושי".

זלמן שושי - פרופסור לשרמוטולוגיה.

זלמן שושי – פרופסור לשרמוטולוגיה.

לפני מספר ימים התפרסם בגוגיי המאמר "רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג" המספר על פעיל בקהילה הבריטית המבקש לסגור את הסאונות ומועדוני המין בטענה שהם מעודדים הומופוביה, כי הם גורמים לציבור הסטרייטי לחשוב שכל מה שמעניין אותנו זה מין לא מהוגן. הכתבה מספרת על בעיית "הסטוצים ותרבות המין" ועל האופן שבו "הסקס מקהה את הרגשות".
זה כאילו מין קטע כזה, להסביר להט"בופוביה ע"י הפניית אצבע מאשימה ללהטבפא"קים… יש הומופוביה כי אנחנו מזדיינים, כי אנחנו נהנות מסטוצים, כי אנחנו לא מסבירות מספיק, כי יש בינינו קיצוניות, אני לא מסבירות מספיק בנחמדות, אנחנו פרובוקטיביות, מתפשטות על משאיות, גאות מדי, חסרות רגישות, מגעילות, דוחפות את המיניות שלנו לפרצוף של המיינסטרים הפוריטני, אנחנו יותר מדי זלמן שושי ואנחנו יוצרות בכך את הלהט"בופוביה במו ידינו.
לא משנה שסטרייטים נמצאים בכל חור, שיש להם מועדוני פיק אפ, הם מנהלים תרבות אונס שלמה, המיניות האלימה כלפי נשים שלהם נמצאת בפרסומות, שלטי חוצות, ברחובות, בשיח, בחדשות, בטקסי חתונה, בחוקה, מתחת לכל אבן ומעל כל חלקה טובה. זו לא סיבה מספיק טובה לסטרייטפוביה, אבל אנחנו עושות הרבה רעש.
אני לא מנסה לטעון שבתרבות המינית ההומואית אין בעיות. יש בה המון בעיות. למשל: האדרה של אידיאל היופי, פטישיזציה, מחסור בשיח על הסכמה, אלימות מינית ודחיקה לשוליים של מיניות "סוטה" ו"לא נורמטיבית", אבל אלו בדיוק הבעיות שקיימות בתרבות המינית הסטרייטית, רק ששם הן לא מסומנות, כי מיניות הטרוסקסואלית אף פעם לא מסומנת.
אחד הדברים המהממים בעיניי בקהילה הגאה היא שיש בה מקום (באופן יחסי לתרבות הסטרייטית) לסטוצים, לגאווה במיניות, לחקירה מחדש של גבולות המיניות, של מה מותר ומה אסור, ולמה.
הדרישה שעולה מתוך הקהילה להסתיר את המיניות שלנו ולדחוק אותה לחדרי חדרים לא שונה במאומה מאותה הדרישה אצל ההומופוב הממוצע. אין שום סיבה שלא נתגאה במיניות שלנו, וביכולת שלנו להתחיל ליצור תרבות מינית אלטרנטיבית לתרבות הסטרייטית האלימה.
מותר לנו להתגאות במיניות שלנו. מותר לנו לעשות פרובוקציות ולהזדיין כמה שבא לנו עם מי שבא לנו. מותר לנו לפרק את השיח שדורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מהוגנות ונורמטיביות כדי לקבל לגיטימציה. מותר לנו לאתגר אותו ולהודיע שיש לנו לגיטימציה והיא לא תלויה באם אנחנו עומדות בערכים סטרייטיים של מיניות מוסרית ונורמטיבית.
מותר לנו, וכדאי לנו, להרחיב את הדרישה שלנו מדרישה ל"שוויון זכויות" שיאפשר לנו להתחתן ולהקים משפחות ממוסדות ולחיות חיים מהוגנים לדרישה לשחרור מגדרי ומיני, שחרור של מערכות היחסים שלנו ממערכות שיפוט כאלה ואחרות הדורשות מאיתנו להקטין את עצמנו ולהפסיק להקשיב לתשוקות שלנו. להתקדם לעבר הדרישה למהפכה מינית שתאפשר לכל אחת להיות מינית או לא להיות מינית כמה ואיך ואיפה שהיא רק רוצה.

 

ציור של סם וולמן

ציור של סם וולמן



בקיצור, דבר אחד רציתי לומר לאותם הומואים המשתפים פעולה עם רטוריקה סטרייטית המבקשת מאיתנו להצניע את המיניות שלנו. לכו תזדיינו. עם מי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים. כל עוד זה בהסכמה, אני מבטיחה לא לשפוט.

מודעות פרסומת