נרקסיזם אהובתי

*שימו לב: פוסט זה לא נועד לגברים הסטרייטים שביניכם. אם אתם גברים סטרייטים, אתם מוזמנים להמשיך הלאה*

בשבוע שעבר התפרסמו התשובות שלי לשאלון של ספירניסטיות, ובנוסף התפרסם גם ראיון שלי בעיתון ידיעות פתח תקווה. בעקבות 2 הפרסומים פנו אלי כמה א/נשים כדי להודות לי ולתת לי מילות הערכה, אבל בעקבות הסמיכות של הפרסומים יצא לי גם להיות מואשמת בנרקיסיזם, התנשאות ואהבה עצמית מופרזת.

קצת קשה לי להבין איך אפשר להאשים אותי באהבה עצמית מופרזת. כלומר, אני כ"כ מהמםת, יפה, מדהימה, מוכשרת וקסומה, איך לעזאזל אני יכולה להפריז באהבה עצמית? איך בכלל מישהי מאיתנו יכולה להפריז באהבה עצמית? כאילו ברצינות, התרבות הגברית-סטרייטית יכולה להעריץ את עצמה מספיק כדי לשגר פאלוסי ענק לחלל, להאדיר את עצמה בכל הזדמנות אפשרית, לפסול את כל השאר ולהפעיל עליהן אלימות, ואנחנו צריכות לשמור על ענווה?

 1378760_10201262209051467_1470276434_n

אני לא מאמיןה בענווה כפרקטיקה. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שכשהחברה מלמדת אותנו להתבייש בגופים שלנו, להסתיר את המיניות שלנו, להתנרמל לפי הסטנדרטים שלה, לסתום את הפה ולא לקבל מחמאות, אנחנו חייבות להתנגד. להתנגד בגאווה. להתנגד בסקס מעולה ונטול אשמה ומערכות יחסים מהממות, להתנגד בלא לשתוק, להתנגד בלדבר על כל במה שאנחנו רוצות לדבר עליה, להתנגד בלעשות מה שבא לנו ולאהוב את עצמנו בלי גבולות.

לגברים סטרייטים קל לדבר על ענווה. הם יכולים להרשות אותה לעצמם כשכל הסביבה שלהם עוסקת בלהעריץ אותם, וקל להם לדרוש מאיתנו לעשות את אותו הדבר בלי להבין את ההבדל. אז אנחנו יכולות לענות להם בדיוק כמו שהיינו עונות לשאלה "אבל גם לסטרייטים אין מצעד גאווה, אז למה אתן צריכות אחת?". אנחנו צריכות גאווה, אנחנו צריכות נוכחות ואנחנו צריכות לקחת מקום כי הם נלקחים מאיתנו בכח. אנחנו צריכות להעריץ את עצמנו כי הרבה מאיתנו מנסות להתאבד כי החברה הסטרייטית לימדה אותן לשנוא את עצמן. אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו כשלאף אחד לא אכפת מההישגים שלנו, כי הם לא נחשבים להישגים בעולם המושגים הקפיטליסטי-פאלוצנטרי-הטרוסקסואלי.

אני מעריץה כל אישה וכל להטבפא"קית כשהיא קמה בבוקר ומתמודדת עם העולם הזה, וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת ולא שותקת, כשהיא עושה אקטיביזם כדי לשנות ולשפר, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות, לגעת בעצמה, לחבק את החברות שלה, לדבר על מה שמחרמן אותה בקול רם ולאהוב את עצמה.

כמה פעמים קרה לכן שלא הייתן בטוחות שיש לכן כישרון? או שאתן יכולות לעשות דברים? או שמישהו תאהב אתכן אי פעם? (לגברים סטרייטים זה קורה פחות). כמה פעמים קיבלתן מחמאה והאינסטינקט הראשון שלכן היה להכחיש אותה, או להגיב בעוקצנות? (גם זה קורה לגברים סטרייטים פחות).

מגיע לכן לקבל מחמאות. מגיע לכן לשכוח את מה שלמדו אתכן על שנאה עצמית ולהתחיל להעריץ את עצמכן. אחת הפרקטיקות שבןת הזוג שלי לימד אותי בקשר לזה היא להגיב למחמאות ב"תודה ששמת לב". לא רק לומר תודה, אלא גם לומר שאני יודעת שזה נכון, אני יודעת שאני מהממת ושמגיע לי להרגיש ככה, שאני לא צריכה להצטנע ולשנוא את עצמי. שמותר לי ליהנות מהמעלות שלי בלי להרגיש חרטה על זה. תנסו את זה. תנסו לענות למחמאות ב"תודה, אני יודעת" או "תודה ששמת לב". האמינו למחמאות, ואף פעם אל תפחדו לאהוב את עצמכן יותר מדי.

אל תחכו למחר. תתחילו עכשיו. אני מחכה לתגובות שלכן בהן תספרו לי למה אתן מעריצות את עצמכן.

1375167_10151851958844523_1000630461_n

באדיבות שירי אייזנר

עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול - גאווה עושות ברחוב

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

הזכות להיות נורמלית, או: אין גאווה בנישואים

בימים האחרונים נפוץ ברחבי האינטרנט קמפיין למען נישואים חד מיניים של הארגון השמרני "הקמפיין לזכויות אדם" (מוכר גם כ-HRC, Human Rights Campaign והארגון ההומואי למען להטבא"ק נורמליות) המוני א/נשים וארגונים החליפו את תמונות הפרופיל בפייסבוק לסימן "=" ורוד על רקע אדום כדי להביע את תמיכתם במתן הזכות להומואים להתחתן כמו סטרייטים, לחיות כמו סטרייטים ולהיות סטרייטים.

 602179_247887008682275_231393332_n

נראה שהעיתוי מצליח להגדיר היטב אירוניה מהי. הקמפיין הזה שקיבל תפוצה כ"כ רחבה ותמיכה כ"כ רחבה, מתרחש בדיוק בשבוע שלפני יום הנראות הטרנסג'נדרית שיתקיים ב-31.03. כמובן שזה לא משנה, כי כשאפשר לדבר על הזכות שלנו להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לשאוף לאותה דרך חיים כמו הדובדבן המבחיל שבהטרונורמה, למה שיהיה למישהו אכפת שאנחנו לוקחות את המרחב מהטרנסג'נדרס והג'נדרקוויריות?..

הקמפיין הזה משקף היטב את יחסי הכוחות בתוך קהילת הלהטבא"ק, יחסי כוחות שנובעים באופן ישיר מפרדיגמות להטבא"קופוביות. הקמפיינים שיזכו לתשומת לב, תפוצה רחבה ותקציב יהיו אלה שפונים לא/נשים נורמטיבים, אלה שחיים חיים נורמטיבים ולא מערערים על הסדר הקיים אלא מבקשים להיטמע בו, להפוך לחלק ממנו ובכך גם לחזק ולתחזק אותו. למי אכפת שנשים טרנסיות נרצחות, שאין הכרה בכלל בקיום של א-מיניות או מתקיפות ובריונות כלפי נוער להטבא"קי, כשהומואים רוצים להתחתן כמו סטרייטים?

המאבק לנישואין הוא מאבק שבמהותו הוא אנטי להטבא"קי ואנטי שוויוני. נישואין הם, ותמיד היו הסדר כלכלי פטריארכלי הנותן פריווילגיות לאלו המשתתפות בו על חשבון אלו שלא. הבקשה להיות חלק מהמוסד הזה נותנת לו לגיטימציה ומחזקת אותו, ובכך מחלישה להטבא"קים שלא מעוניינים בנישואים וא/נשים לא נשואות בכלל.

 644724_244383545699288_1921053120_n

במקום לדרוש להפוך לחלק מהמערכת הזו שאומרת לנו איך לאהוב, כמה, איפה ואת מי, עלינו לשאוף לפרק אותה מהיסוד. פעילות ליברליות אוהבות לטעון שמכיוון שהמערכת הזו לא תתפרק מחר בבוקר, עלינו לתמוך בנישואים "חד מיניים" (מונח כה טרנספובי, אבל מה עוד אפשר לצפות מליברליות) כי זה צעד לשוויון במסגרת המערכת הקיימת, אלא שבזה אנחנו מקבלות את המערכת ההטרוסקסיטית הקיימת כלגיטימית.

כמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט "הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס". כלומר, בעצם זה שאני מתחתןת, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות ומחזקת את הכח החברתי שלו.

כדי להראות סולידריות עם הקהילה הלהטבא"קית, אולי עדיף שנפסיק עם הקמפיינים למען הזכות של להט"ב להיות נורמאליים בדיוק כמו הסטרייטים, ודווקא עכשיו, יומיים לפני יום הנראות הטרנסג'נדרית, נתמקד בלהביע סולידריות עם טרנסג'נדרס.

_______________________________

לקראת יום הנראות הטרנסג'נדרית אתן מוזמנות  להוסיף לתמונת הפרופיל בפייסבוק תג טרנסג'נדרי בקישור הזה, לשתף פוסטים בנושאי טרנסג'נדריות מכאן, להדפיס את הדף הזה ולתלות בשירותים ציבוריים או לעשות כל דבר אחר שיוצר נראות טרנסג'נדרית וג'נדרקווירית.

480141_4917003317112_122053946_n

החיים בזמן מלחמה

 **אזהרת טריגר, פוסט זה מכיל תיאורים של הטרדות רחוב ותקיפות על  רקע מיני ומגדרי**

335979_3812583107297_505275994_o

*אני בכניסה לשוק הכרמל, בא.ה לשבת על ספסל שבדיוק מישהו הניח עליו בקבוק בירה.
הוא אומר לי לא לזרוק את הבקבוק כי יש אנשים שאוספים.
אני עונה שאני גם אוסף, לוקחת את הבקבוק ומתיישב.
ואז הוא מניח את היד שלו על הירך שלי, מעל הברך, ממשש אותה ושואל "אם אני אאסוף בקבוקים גם אני אהיה כזה שמן?"

*אני הולך ברחוב וגבר עובר לידי. הוא מושיט יד ונוגע בשיער שלי.

הוא ממשש את התלתלים שלי שכבר מגיעים לי עד הכתפיים ואומר שאני צריך להסתפר.

אני מסתכל עליו. לא עונה. אחרי כמה שניות הוא מוריד את היד שלו מהשיער שלי ואני ממשיךה ללכת.

* אני מחליףה לחצאית מאחורי בניין כלשהו, כי פחדתי לצאת מהבית ולנסוע באוטובוס בחצאית. מצאתי עגלת קניות ריקה שתעזור לנו באיסוף, אז אני יושב.ת בינתיים על גדר אבן נמוכה של איזה בניין ומחכה לחברות שלי.

גבר צעיר עוצר לידי ומעיר איזו הערה על החצאית שלי. אני מתעלםת ואז הוא מחזיק בחצאית שלי בחלק התחתון.

אני אומר לו שיעזוב אותי ומושךת את החצאית מהיד שלו. הוא ממשיך ללכת.

אני מוריד את החצאית ונשארת לחכות לחברות שלי במכנסיים.

*אני הולכת לי בתלאביב עם חצאית וקוקיות.
בתחילת הערב מוכרת בקיוסק מעירה לי הערות טרנספוביות אז אני מחליט.ה לא לקנות אצלה.
כמה שעות מאוחר יותר מישהו מצפצף לי עם הרכב שלו כשאני עם חברות בדרך לבית של אחד מהם. אני מתעלםת ממנו ממנו.
הוא צועק לי "מה זה הקוקיות האלה, יא הומו, יא מזדיין", אני עונה "לך תמות" אז הוא נוסע אחרי וזורק בקבוק בירה שמתנפץ על הקיר ליד הראש שלי.

18273_4457383106894_3113961_n

שמתי לב שכמעט בכל המקרים בהם אני מוצאת את עצמי מחופצןת ע"י זרים ברחוב, או שגבולות הגוף שלי נחדרים, פיזית ומילולית, זה קורה על רקע חריגה שלי מנורמה כזו או אחרת. אם זה מבנה הגוף שלי שחורג מגבולות המקובל, מגבולות מה שמותר לפי שלטי החוצות והפרסומות, אם זה השיער שלי שהאורך והבלגניסטיות שלו ממזמן כבר חרגו ממסגרת המצופה ממני, ובעיקר כשאני חורגת מגבולות המגדר הגברי. זה גורם לי לתהות לגבי התפקיד שהטרדות הרחוב לוקחות במשטור ונרמול הגופים שלנו, ההופעה שלנו וההתנהגות שלנו.

נראה שכשעשרות אלפי הפרסומות המציצות אלי מכל עבר, ההורים, בתי הספר והמורות, התוכניות בטלוויזיה והסרטים בבתי הקולנוע, העיתונות ושאר המדיה והתרבות נכשלו בנרמול שלי זו הופכת להיות מטרה של כל אחד ואחד מהא/נשים ברחוב. כמו צבא שלם שמגויס למען המטרה, למען המלחמה בלא נורמטיבי, מוכן ומזומן להזכיר לי על בשרי את חשיבותה של התעמולה שאני מתכחש לה. להזכיר לי שכדאי לי לציית, או שאאלץ לשאת בתוצאות.

שמתי לב גם שכשאני חורג ממגבלות המגדר הגברי, בלבישת חצאיות, איפור, משיכה מינית ורומנטית שלא מופנית רק כלפי נשים או כל סוג של חריגה אחרת כמות ההטרדות שאני חווה נוטה לזנק גבוה במיוחד, אבל עדיין נשארת נמוכה מכמות ההטרדות של נשים סביבי (גם נשים שהחזות שלהן נורמטיבית לחלוטין). אותם החיילים שתוקפים אותי רק כשאני חורגת מהמגבלות שהוטלו עלי ע"י החברה נכונים לתקוף נשים בכל פעם שאלו מעיזות להתקיים במרחב הציבורי.

האם קיומן של נשים במרחב הציבורי גם הוא חריגה מנורמה כלשהי? נורמה לפיה לנשים אין מקום במרחב הציבורי? כי הן לא ההגמוניה. הן לא גברים סטרייטים סיסג'נדרים, אז אין להן זכות לא להתקיים במרחב הציבורי בלי להיות מוטרדות. הטרדות הרחוב הן עוד חזית של הפטריארכיה במלחמתה הממושכת נגד נשים. עוד דרך להזכיר להן על בשרן את נחיתותן, להזכיר לנשים שאין להן בעלות על הגוף שלהן, שהאנשים ברחוב הם לוחמים נאמנים של הפטריארכיה שיתקפו ויטרידו ויפגעו בהן, לא יתנו לרגע לשכוח את מלחמת ההישרדות היומיומית שעליהן להילחם.

859773_241511145986528_2079633598_o

מדי פעם יוצא לי להיתקל בתגובות של א/נשים לנשים שמספרות על הטרדות מיניות שהן חוו ברחוב, הטרדות פיזיות והטרדות מילוליות. בפעמים בהן נשים בוחרות להגן על עצמן מפני התוקף שלהן באמצעים פיזיים. הרבה מהתגובות שאני נתקלת בהן טוענות שזו תגובה מוגזמת. זו הרי אלימות, ואם בסה"כ צעקו לך איזו הערה, או שתיים או עשר ברחוב אסור לך להגיב באלימות פיזית. לכל היותר מותר לך לדבר, לומר שזה לא בסדר, וזהו. זה גבול התגובה המותרת. כי אלה בסה"כ מילים וצריכות לשמור על קור רוח, זה לא כאילו שמדובר בתקיפה או משהו…

תגובות כאלה תמיד מרגישות לי כאילו הן מתעלמות מהקונטקסט שבו ההערות האלה מושמעות. מתעלמות מכך שאנו חיות בתרבות אונס, שבה נשים חיות תחת טרור מיני בלתי פוסק, חברה שבה "בסה"כ זריקת הערה" מכיוון של חבורת גברים היא תקיפה לכל דבר, והיא אלימות לכל דבר. היא עוד ביטוי של מלחמה שלמה שהחברה שלנו מנהלת נגד נשים, מלחמה שבה לנשים צריכה להיות הזכות להגיב ולהגן על עצמן, כפי שהן מוצאות לנכון. כל ניסיון לומר לנשים המותקפות מינית מה הגבול ומהי תגובה פרופורציונאלית מותרת הוא התעלמות מוחלטת מההקשר, מהמלחמה האינסופית נגד נשים ונגד נשיות, נגד כל מי שחורגת מההגמוניה הגברית סיסג'נדרית, שכל התרבות שלנו מגויסת אליה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לתגובה כזו ע"י תיוגה כקיצונית מתעלם מזה שהמצב שאנו חיות בו הוא קיצוני בעצמו.

אני לא יודעת אם "כל האמצעים כשרים" בתגובה להטרדה מינית מילולית, אבל אני כן יודע שההנחה שמדובר ב"סה"כ כמה מילים לא מזיקות" היא הנחה שגויה. היא מתן לגיטמציה לאלימות ממוסדת ורחבת היקף שהיא לא פחות גרועה מכל סוג של תגובה אלימה כלפיה.

823575_4844570226330_30551852_o

ביום שישי ה-05.04.13 תתקיים צעדת שרמוטות בתל-אביב במחאה נגד הטרדות רחוב, נגד תרבות האונס, נגד ביוש שרמוטות והאשמת קורבנות אונס. שבוע לאחר מכן תתקיים צעדת שרמוטות בחיפה.

עם הצעדה יצעד גם גוש שחור-ורוד קווירי אנרכיסטי. גוש קווירי יצעד גם עם הצעדה החיפאית.

אתן מוזמנות להצטרףוש.

בין פרובוקציות לטרור

אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים של התעללות פיזית ונפשית שעוברת על חיילי צה"ל מצד תושבות הכפר נבי-סאלח.

בשבוע האחרון געשה הרשת בדיווחים על הפרובוקציות שניסתה לעורר פלסטינית כבת עשר בכפר נבי-סאלח במהלך ההפגנה השבועית של תושבות הכפר לאחר שעצרו את אחיה הטרוריסט המסוכן בן השש-עשרה, אלא שכרגיל התקשורת השמלאנית מציגה תמונת חלקית ולא מראה את מימדי הזוועה האמיתיים אותם נאלצים לחוות טובי בנינו מדי שבוע.

בסרטון שהופץ נראה חייל אמיץ, חמוש ברובה קטן ומצ'וקמק (ומה כבר שווה הרובה הזה אל מול האבנים שנגישות לילדי הכפר ומצלמות האנרכיסטים מהשמאל הקיצוני?) שסיפק לו הצבא המוסרי ביותר בעולם, צבא ההגנה לישראל, מגן על עצמו בעזרת קסדונת רכה שחבש לראשו, נאלץ לגונן על עצמו אל מול ילדה (ולא מדובר פה בסתם ילדה, זוהי ילדה פלסטינית!) חמושה בצעקות רמות ובילדים נוספים התוקפת אותו מילולית שוב ושוב ללא שביב של רחמים בניסיון לעורר פרובוקציה אלימה.

טרוריסטיות מהכפר נבי-סאלח תוקפות באצבעות מונפות חיילת צה"ל מפוחדת

אותו חייל, שאולי רק עתה סיים טירונות, ילד רך שרק עתה יצא ממערכת החינוך הציונית, בה לא לימדו אותו את תאוות הרצח שהפלסטינים לומדים מלידה, לא מורגל בסיטואציה הזו. הוא נקלע אליה ובסה"כ ממלא אחר פקודות צה"ל על-מנת להגן על אזרחים תמימים כמוני וכמוך מאותה פלסטנית כבת עשר, שנולדה בכפר נבי-סאלח ולכן יש לה יתרון עצום על אותו חייל, המתבטא בניסיון רב ותרגול של כעשר שנים בסיטואציה.

התקשורת לא מזכירה שחיילים אחרים הואילו בטובם לשתף פעולה עם ניסיונות פרובוקציה קודמים של ילדות הכפר נבי-סאלח, כל זאת למען רווחת תושבי הכפר שאליו הם חוזרים מדי יום שישי, ולעיתים אף באים לבקר בלילות ועל כך תושבי הכפר לא טורחים אפילו להודות להם. התקשורת מעלימה את הפרטים האלה כי נוח לה לשכוח את נאורותו של הכיבוש, הכיבוש שמבוצע ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ע"י הצבא המוסרי ביותר בשביל החלב והחיילים המאופקים ביותר בין הים לנהר.

ואכן החייל האמיץ שלנו במהלך הסרטון כולו לא מתפתה לבעוט באותה הפלסטינית המסוכנת. האם לא מגיעות לו רק על כך מחיאות כפיים סוערות? אין ספק שעלינו להריע לחייל הזה, ילד קט שלוקח על עצמו את נטל ההגנה על העם היהודי, נכנס לכפר זר ולא מוכר וכל זה על-מנת לשמור על הסדר, ומצליח בצעד אמיץ שלא להכות פלסטינית בת עשר.

אז בפעם הבאה שהתקשורת השמלאנית מציגה לכם תמונה של פלסטיני או פלסטינית מוכים או פצועים, ממכות או מכדורי גומי, שוכבים מדממים על הרצפה לאחר שרימון גז פגע בראשם או בוכות לאחר שגררו את אמא שלהן למעצר, זכרו את התמונה הגדולה, ואת האיום המתמיד של פלסטיניות בנות עשר חמושות בצרחות וצעקות שאל מולו חיילי צה"ל נעמדים איתנים ובמו כוחם, אונם ושיניהם מגנים עליך ועלי.

בפעם הבאה שתראו חייל קרבי ברחוב זכרו את כל זה, ועצרו כדי לומר לו מלה טובה, אולי גם לחבק אותו, חזק. יותר חזק, ועוד קצת. אחרי הכל, באמת שמגיע לו.

טרוריסט פלסטיני אורב לחיילי צה"ל האמיצים

רשימת הפריוולגיות הסטרייטיות

לאחר קריאה של רשימת הפריווילגיות הגבריות והיכולת שהיא נתנה לי לקבל מושג כללי לגבי הפריווילגיות שלי כזכר שעובר כגבר רוב הזמן, ולאחר מספר דיונים עם סטרייטים* על פריווילגיות, החלטתי שיש צורך ברשימת פריווילגיות סטרייטיות.

מומלץ לקרוא קודם את ההקדמה לרשימת הפריווילגיות הגבריות שרלוונטית מאוד גם לרשימה הזו.

הרשימה הזו היא חלקית ביותר. אתן מוזמנים להוסיף עוד בתגובות.

1) הסיכויים שישכרו אותי לעבודה כשאני מתחרה נגד מועמדות להטבא"ק**, הם כנראה לטובתי. ככל שהעבודה יותר נחשבת, כך הסיכויים מוטים לטובתי.

2) הנציגים הנבחרים שלי (בממשלה, בכנסת, בעירייה…) הם כמעט תמיד סטרייטים. ככל שהתפקיד הינו חשוב "וגבוה" יותר, כך עולה הסיכוי שזה נכון.

3) בתור ילד, יכולתי לבחור מבין מאגר אינסופי של סדרות וספרים לילדים שכללו דמויות סטרייטיות חיוביות. זאת בעוד שחברותי הלהטבא"קיות נאלצו להסתפק ב"קריאות חתרניות" של טקסטים הטרוסקסואלים וב"שאריות" דומות.

4) הייצוגים הסטרייטים שאראה לרוב לא יוגחכו או יוצגו באור שלילי או סטריאוטיפי בגלל הסטרייטיות שלהם. עיתונים, שלטי חוצות, טלוויזיה, סרטים, פרסומות, פורנו ולמעשה המדיה כולה, מוצפת בדימויים חיוביים של סטרייטיות, מערכות יחסים סטרייטיות ואורח חיים סטרייטי. למעשה, סטרייטיות היא המדד והסמל לחיים טובים ומאושרים.

5) אם מתנהגים אלי בצורה גרועה בסיטואציה ממוצעת, אין בי חשש שמקור ההתנהגות הוא בגישות הטרו סקסיסטיות או להטבא"קופוביות.

6) רוב הסיכויים הם שהדימוי העצמי שלי הוא גבוה הרבה יותר משל חבריי הלהטבא"ק.

7) במאבקים חברתיים, פוליטיים, ובכלל – צרכי והאינטרסים שלי נחשבים לצרכים ולאינטרסים של כולן/ם. זאת בעוד שהצרכים והאינטרסים של להטבא"ק נחשבים לצרים, ואזכור שלהם נתקל בהאשמות על פלגנות.

8) אני מקבל הגנה בחוק מפני אלימות, היות ואלימות שקורית בעיקר לגברים הטרוסקסואלים מקוטלגת כ"פשע" או "אלימות", ומיגורה נתפס כאינטרס כלל-חברתי. לעומתה, אלימות שקורית בעיקר ללהטבא"ק מקוטלגת במקרה הטוב כ"פשע שנאה" או "אפליה", במקרה הרע זוכה להתעלמות מכוונת של המערכת, ובאופן כללי נתפשת כתופעה מצומצמת ומיגורה כאינטרס של מיעוט שולי.

9) כל הדתות הגדולות בעולם מונהגות על ידי סטרייטים.

10) במרבית הדתות בעולם, לא להיות סטרייט/ית נחשב לסטייה או פשע, ובמקרים רבים אף כעילה לעונש מוות, בעוד שהטרוסקסואליות היא מעלה מוסרית בצלם האל (או האלים).

11) אם אני מצהיר שאני תומך בזכויות להטבא"ק, אקבל שבחים רבים מחברותי הלהטבא"קים ללא צורך לגבות את ההצהרה במעשים.

12) הסיכוי שאנשים זרים ישאלו אותי שאלות חודרניות לגבי חיי המין שלי, איברי המין שלי והעבר המיני שלי, הוא נמוך בהרבה מאצל חבריי הלהטבא"ק, ולא מהווה חלק מרכזי מחיי היומיום שלי.

13) כנער/ה, סביר להניח שמושאי האהבה, מערכות היחסים או הפרקטיקות המיניות שלי, לא היוו עילה לכך שאזרק לרחוב ע"י משפחתי או סכנה אחרת לשלומי הפיזי.

14) כנער/ה, סביר להניח שלא נאלצתי להתמודד עם פחד מדחייה ע"י הסובבות אותי בעקבות גיבוש הזהות המגדרית והנטייה המינית שלי.

15) סטטיסטית, יש לי סיכוי נמוך בהרבה שאסבול ממחשבות אובדניות במהלך חיי מאשר חברותי הלא סטרייטים, שסובלות ממחיקה חברתית, וחוסר גישה סיסטמטי למשאבים או לשירותים רפואיים.

16) הנטייה המינית שלי מונחת כברירת מחדל ע"י החברה. איני צריך להוכיח לחברה שהנטיה שלי קיימת או שהיא אינה "שלב מעבר".

17) אני לא צריכה לספר בכל פעם מחדש על הנטייה המינית שלי, לחשוש מהתגובות, וכל זאת כדי שהזהות שלי לא תמחק.

18) בשיעורי חינוך מיני בביה"ס למדתי שהמיניות שלי היא ברירת המחדל. זהויות מינית ומגדריות אחרות לא הוזכרו בשיעורים

19) אם אני מחזיק/ה ידיים, מתנשק/ת או מפגין/ה חיבה לבן/בת הזוג שלי בפומבי, הסיכוי שלי להיות מוטרד/ת או מותקף/ת בשל כך נמוך בהרבה מאצל חברי הלהטבא"ק.

20) הלבוש שלי נחשב, לרוב, ללבוש נורמטיבי, ולכן המרחב הציבורי בטוח יותר עבורי. זאת לעומת א/נשים טרנסג'נדרס וג'נדרקווירס, למשל, שהיותם בלבוש "לא תואם מגדר" מהווה לרוב עילה להטרדה או תקיפה.

21) כשאקנה בגדים הסיכוי שיעירו לי הערות פוגעניות, הערות על "לבוש תואם מגדר" או ישאלו אם אני מתחפש/ת הם קטנים יחסית.

22) אם אני גבר, המילים שמתארות את הנטייה המינית והזהות המגדרית שלי לא משמשות להטחת עלבון בא/נשים, וזאת לעומת "הומו", "לסבית", "קוקסינל", "דו-מיני" ועוד.

23) א/נשים לא מרגישים צורך לספר לי שהם "מקבלים" את מערכות היחסים שלי או את הזהות שלי, או להצטדק בפני על התפישות שלהם לגבי הזהות הסטרייטית שלי.

24) לא מצפים ממני  להודות, לשבח ולהלל את מי שאומר/ת שהוא מקבלת את הזהות שלי או את מערכות היחסים שלי.

25) הזהות המינית או המגדרית שלי לא נחשבת למחלת נפש או גורם סיכון בריאותי

26) אני לא צריך להתמודד עם שיוך הגוף שלי לקטגוריה שאני לא מזדהה איתה בכל פעם שאני נכנסת לשירותים ציבוריים.

27) אני לא צריכה לחשוש שיכו אותי/יצעקו עלי בגלל שנכנסתי לתא השירותים "הלא נכון".

28) סביר להניח שהממסד הרפואי, המשפחה והחברות שלי לא ינסו "לתקן" את הזהות המגדרית או הנטייה המינית שלי.

29) הגישה שלי להליך משפטי הוגן קלה יותר מאשר לא/נשים להטבא"ק.

30) הגישה שלי להקמת משפחה קלה הרבה יותר מאשר לא/נשים להטבא"ק. המודל המשפחתי ההטרוסקסואלי נחשב למודל היחיד שמאפשר גידול בריא ונכון של ילדות/ים.

31) ברוב הטפסים שאמלא בחיי סביר שלא אתקל בקשיים מיוחדים בעת סימון המין, המצב המשפחתי וכו'

32) יש לי את הפריווילגיה שלא להיות מודע/ת לפריווילגיות שלי.

*סטרייט – הטרוסקסואל, סיסג'נדר, שחי חיים הטרונורמטיביים, מתלבש בלבוש הטרונורמטיבי, מדבר בלשון סיסג'נדר ומרגיש בנוח עם זה.

(אם את/ה רק הטרו, רק סיסג'נדר/ית, רק מונוגמי/ת וכו' לפחות חלק מהפריווילגיות ברשימה רלוונטיות לגביך).

** להטבא"ק – לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס, ביסקסואליות/ים, בדס"מים, א-מיניות/ים, אינטרסקס, קוויריות/ים, ג'נדרקווירס, פאנסקסואלים, פוליסקסואליות, פוליאמוריים, הטרוגמישות, הומורומנטיות, חסרות מגדר, ביג'נדרס, פלואידים ועוד.

תודה רבה לשירי אייזנר על העזרה הרבה בהכנת הרשימה

תודה גם לטל(י) נתיבה ברוך דרמה ווזנר-שלום-נבו

שוויון אמיתי בנטל מתחיל בך

תודה לטל(י) נתיבה ברוך דרמה שלום נבו (AKA טל(י) ווזנר) על העיצוב, העריכה והתמיכה