אם לא מציתות רכבים, זו לא הקהילה שלי

אתמול ציינו 34 שנים למהומות ליל וייט. מהומות שפרצו בעקבות העונש המקל שקיבל דן וייט לאחר שהורשע ברציחתו של הארווי מילק, ההומו המוצהר הראשון שנבחר כחבר מועצת העירייה בסן פרנסיסקו. במהלך המהומות מפגינים להט"בים צעדו לעבר בית העירייה, עקרו את דלתות המבנה והציתו אותו. למקום הגיעו כמאה שוטרים, והמפגינות החלו להצית את ניידותיהם. הזעם על המשטרע בקרב המפגינים נבע גם מאלימות מתמשכת של שוטרים כלפי להט"ביות לאורך השנים, וגם מהעובדה שוייט עצמו היה שוטר לשעבר וזכה לגיבוי לא רשמי משוטרים בעיר.

 

במקרה או שלא במקרה, באותו היום לקראת 11 בלילה פורסמה במאקו הכתבה הזו, "רוני מיילי הותקף על ידי לסביות מחוץ לביתו". רוני מיילי, למי שלא מכירה (גם אני לא הכרתי עד שנתקלתי בכתבה הזו) השתתף בתוכנית הראליטי "האח הגדול" (משהו עם א/נשים ששמים בבית עם מצלמות ונותנים להם כל מני משימות וכל שבוע מישהו יוצא מהבית ולא חוזר אליו).

במהלך השתתפותו בתוכנית, התבטא מיילי בהתבטאויות לסבופוביות, מיזוגיניות, טרנספוביות, גזעניות ודוחות באופן כללי כלפי לבנה, משתתפת נוספת בתוכנית "האח הגדול". חבורת נשים לסביות (לפחות לפי הכתבה במאקו הן לסביות) צעירות החליטה לא לשתוק על ההתבטאויות, והגיעה לביתו של מיילי בבני ברק, שם חיבלו בג'יפ החדש של מיילי.

כמובן שהעובדה שרק הרכב נפגע, בעוד שמיילי עצמו לא הותקף פיזית לא הפריעה למאקו לכתוב בכותרת "רוני מיילי הותקף על ידי לסביות". האם משיקולי רווח ורייטינג, כי זו כותרת מעניינת יותר? משיקולים קפיטליסטיים שלא מבחינים בין תקיפת אדם לתקיפת רכוש? או סתם בגלל שהתקשורת אוהבת לבחור את המילים שלה איך שבא לה, וכשפלסטינים מותקפים זו "קטטה" וכשמסיתות לרצח להטבפא"ק זו "התבטאות" וכשלסביות פוגעות ברכב זו תקיפה של אדם?..

בכל מקרה, די במהרה החלו לעלות קולות שונים בטוקבקים של הכתבה, בפיד שלי בפייסבוק ובכל מני מקומות מצד קהילת הלהטבפא"ק. רבות כעסו על הפעולה הזו, מיהרו לבטל אותה, לומר "אנחנו לא כאלה, אנחנו נגד אלימות", אחדות מצאו את המקרה משעשע, אחדות תמכו באלו שהחליטו להרים את הכפפה ולא לשבת בשקט אל מול האלימות הלסבופובית.

שמעתי מספר טענות על חוסר פרופורציה באלימות פיזית שבאה בתגובה לאלימות מילולית. קודם כל, בין השחתת לתקיפה יש הבדל עצום, כזה שאולי לא בא לידי ביטוי בכותרות של תקשורת מיינסטרים, אבל בכל זאת קיים. מלבד זאת, האלימות המילולית הזו היא לא כ"כ סתמית כמו שקל לעשות ממנה. התבטאות לסבופובית שכזו במדיה שהמוני א/נשים חשופות אליה מכשירה כל סוג של אלימות לסבופובית, במיוחד בעולם שבו האלימות הזו כ"כ נפוצה, היא פגיעה אלימה ומאוד ישירה בכל אישה לסבית וביסקסואלית, ומן הסתם נשים לסביות שנחשפו אליה חשו צורך להגיב לה.

הפילוסוף אדמונד ברק אמר פעם ש"כל מה שנדרש לרוע כדי לנצח הוא א/נשים טובים שאינם עושים דבר". בכל פעם שאלימות להטבפא"קופובית עוברת בשתיקה, ולא מקבלת תגובה ראויה, היא מתחזקת. בעולם שבו אלימות להטבפא"קופובית היא כה נפוצה, שהאלימות הזו ממוסדת, יומיומית, א/נשים מפוטרים, נזרקות לרחוב, מותקפים ונרצחות בגללה, שום תגובה לה לא יכולה להיות תגובה מוגזמת (טוב, אולי אם אנחנו מקימות מחנות השמדה לסטרייטים רק על היותם סטרייטים ומתחילות לחסל מליונים מהם בשיטתיות. אבל בינתיים לא נראה שזה הולך לקרות בקרוב).

 

קוויר-אנרכיסטיות בארה"ב ייסדו את תנועת הבאש-בק (Bash Back). תנועה שמטרתה להילחם בתופעת הקוויר באשינג (Queer-Bashing), תקיפות אלימות, בריונות ופשעי שנאה אחרים המופנים כלפי להטבפא"קיות. קבוצות המזהות עצמן עם תנועת הבאש-בק פועלות במגוון דרכי פעולה, שהרעיון העומד מאחוריהן הוא שכשאנחנו מותקפות, מותר לנו להשיב מלחמה. בין השאר קבוצות באש-בק בעולם השחיתו כנסיות שפועלות באופן שיטתי נגד להטבפא"קיות, הקימו קבוצות למידה של אומנויות לחימה והגנה עצמית, חימשו להטבפא"קיות שחשופות לאלימות באמצעים להגנה עצמית, וביצעו פעולות כדוגמת הפעולה של חבורת הלסביות המהממות שהשחיתו את הרכב של מיילי.

הגיע הזמן שנפסיק להתנצל ולהתנער ממי שפועלות נגד להטבפא"קופוביה. נשים לפעולות כמו זו יש פוטנציאל להגן עלינו בטווח הארוך. אין סיבה שלהטבפא"קיות יהיו אלה שצריכות לפחד לצאת לרחוב, לפחד להיות מותקפות, לפחד לעבוד, לפחד להתקיים בגלל להטבפא"קופוביה. הגיע הזמן שהלהטבפא"קופובים יפחדו!

אם בכל פעם שדמות ציבורית היה מתבטא באופן להטבפא"קופובי היינו משחיתות את הפרצו… הרכב שלו, הם היו מתחילים לפחד להתבטא באופן הזה. אם בכל פעם שלהטבפא"קית הייתה מותקףת ברחוב היה שם מישהו שישיב מלחמה, סטרייטים היו מתחילים לפחד לתקוף אותנו, במקום שאנחנו נפחד מהם.

בפעם הבאה שארצה לצאת מהבית מאופרת/בחצאית/עם קוקיות או איך שבא לי ואזכר בפעם האחרונה שעשיתי זאת והותקפתי, אולי אזכר גם במקרה הזה וארגיש טיפה יותר בטוחה.

עיר של ערסים

ביוני האחרון ארגנתי יחד עם חברות את מצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. קיבלנו המון סוגי תגובות על המצעד הזה. הרבה א/נשים התרגזו שדיברנו גם על נושאים ש"לא קשורים" לכאורה לשחרור להטבא"ק (כמו זכויות בע"ח, אנטי ציונות ופמיניזם רדיקלי), הרבה א/נשים כתבו לנו שהם תומכים בנו אפילו שהם סטרייטים, קיבלנו איומים באלימות ודרישה לביטול המצעד מצד כמה גברים מהעיר וקיבלנו גם הרבה תשבחות על ארגון המצעד.

א/נשים שיבחו אותנו על האומץ, על היוזמה, ועל הביצוע. שיבחו אותנו ואמרו ש"הגיע הזמן להביא קצת אור לעיר הזאת". שיבחו אותנו על "המלחמה בכפייה הדתית". מישהו גם כתב לי שזה בטח קשה במיוחד לארגן מצעד גאווה בפתח תקווה, שהיא עיר של ערסים.

פתח תקווה היא עיר של ערסים. ערסים זקנות ובני עקיבא כמו שאומר השיר. כ"כ נוראית שיש א/נשים שממש לא מאמינים שהם גרים בה. כ"כ נוראית שצריך להכחיש אותה, ולהקים בשביל זה קבוצות פייסבוק, ולהדפיס בשביל זה חולצות (אם היה לי שקל על כל בפעם שאמרו לי "אבל איך אתם עושים מצעד בעיר שלא קיימת", לא היינו צריכות לבקש תרומות בסוף המצעד לכיסוי הוצאות).

הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..

השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש.

 

השיח הזה נוטה לגזענות המון פעמים. השיח הזה יוצר דברים כמו הסרטון הגזעני בטירוף הזה, שמנסה לייצג מאבק בהומופוביה ע"י הצגה סטריאוטיפית וגזענית של אישה מזרחית, שלא יודעת לדבר נכון, ושכל חייה סובבים סביב בישול מג'אדרה לבעלה (ותודה ליוצרים האשכנזים והשחקנית האשכנזיה שהראו לנו המזרחיות איך סובלנות צריכה להראות).

השיח הזה נותן גם לגיטימציה למגמות הפינקוושינג שישראל וארה"ב כה אוהבות, לפיהן זה בסדר לכבוש את פלסטין ומדינות ערביות אחרות במזה"ת, זה בסדר להרוג אלפי א/נשים ערבים, כי ערבים הם להטבא"קופוביים, והכיבוש משחרר.

אם יש סיבה מלבד ההטרוסקסיזם שנפוץ מאוד גם אצל א/נשים לבנים שלא/נשים מזרחיות לפעמים קשה יותר להתחבר לשיח להטבא"קי זה בגלל שהשיח הזה הוא שיח גזעני, והוא גם שיח מערבי שמתבסס על ערכים אינדיווידואליסטיים, ושאיפה ל"הגשמה עצמית".

כדי לשנות את המצב הזה, אנחנו צריכות ליצור יחד עם פמיניסטיות מזרחיות ופמיניסטיות שחורות שיח להטבא"קי אלטרנטיבי. ללמוד מהן על הקשר בין דיכוי מגדרי לבין דיכוי גזעני וכיצד ליצור שיח שלא יהיה מבוסס על הערצת המערבי, או על שנאת הערבי. שיח להטבא"קי שלא יהיה מבוסס על קפיטליזם ותפישת החופש הקפיטליסטית, ושידחה ממנו סממנים של גזענות, כי מאבק בדיכוי להטבא"ק, הוא גם מאבק בדיכוי גזעני.

צדק חברתי – בע"מ, או: הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה בצדק חברתי

**אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים קשים של אלימות בפסקה במתחילה במילים "בקומה מינוס שתיים"**

מאת: לירון סיגאוי

בקיץ האחרון יצאה העם לרחובות לדרוש את הצדק החברתי ולדפי הפייסבוק להחרים את חברות המזון הגדולות שגוזרות על ציבור גדול של צרכניות קופון. לאחר תרדמת חורף קלה ועם בוא האביב ניצני מהפכנות שבו לפרוח ועתה מעמידים כבר גבעולים נאים למראה.

חלקנו כבר יודעות היטב, בקומה הראשונה והמתפרורת גרות בצפיפות המשפחות הערביות והחרדיות, מזרחיות, נשים, מחוסרות דיור, חולות, פועלות, חד הוריות, נכות, ניצולות שואה, להטבפא"קיות, מבוגרות, עולות, עובדות זרות ועוד. מעל אלה יושבים בקומת סנדביץ' בעיקר גברים לבנים ונורמטיבים להחריד שקצב עליית ההוצאות שלהן לא עלה בקנה אחד עם קצב עליית ההכנסות שלהן ואחרת נוכחותן בכיכרות הייתה מורגשת פחות. בקומה העליונה יושבים גברים לבנים מעונבים שמעת לעת מסכסכים בין יושבי הקומות התחתונות. משהרעש מתגבר, מתקשרים לאדון שוטר שיגיע בבקשה ויועיל בטובו, אלתו וגז הפלפל שלו, לשרת ולהגן עליהן מפני הרעש שעושות השכנות בין 14:00 ל-16:00. ביום בהיר במיוחד אנחנו כבר מצליחות לראות שמעל החבורה המעונבת יושבים בפנטאהוז חבורה מעונבת אף יותר המנהלים את יושבי הקומות שתחתיהם ברגישות ובנחישות.

עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות המאוכלסות בקומות תת קרקעיות במגדל הרעוע. בקומה מינוס אחת יושבת העם הפלסטיני. אותו עם שקוף ונעלם שלעת מצוא, בתקופה שלפני שחלה הבניין בסרטן ריאות סודני מדומה, שימשו כבוני בניינים ומנקות בית בשכר תת מינימום, תוך כדי שאדמותיו ומשאביו מנוכסות על ידי היושבים במרומים. אותו עם שאסור לו להשתמש באותה מעלית שאנו משתמשות בה. אותו עם שאנו מתפארות בהשתתפות בקטל שלו, כדי לומר כמה רלוונטית המחאה שלנו ועל הדרך שוכחות שגם לה מגיע צדק חברתי. בשביל הרעש שהוא מקים שם מידי פעם מתחת לאדמה, אנחנו כבר לא מסתפקות בשוטר עם אלה, אלה שולחות את מיטב בנינו להפליא מכות באמצעות כת רובה, בעיטה, כדור גומי, צעקה, בואש, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד כדי להשתיק את הגיהנום החוצה ממנו. אותו עם שאנו מנסים לאט לאט להעבירו לבניינים אחרים.

בקומה מינוס שתיים יושבת אוכלוסיה נוספת, נעלמת עוד יותר. הן שונות מאיתנו בהרבה דברים: הרבה פעמים שעירות יותר, צורת גולגולת שונה, הן לא ממש דוברות את השפה שלנו, לפעמים יש להן זנב. הגוף שלהן הפקר למאווינו האנושיים. הן משמשות לבדיקת כימיקלים מרעילים, לא נהסס לקרוע את מיתרי הקול שלהן ולבצע בהן ניסויים מחרידים. הן משמשות אותנו כחומר גלם לבדים, חומרי ניקוי, צבעי מאכל, ג'לטין ועוד. גופן וגוף ילדיהן הוא האוכל אותו אנו דורשים שיוזילו עבורנו. אנחנו מגדלות שדות שלמים של דגנים וקטניות בכדי להאכיל אותן וליצור מגופן המעונה מעט בשר לבעלי היכולת. משקים אותן בליטרים על ליטרים של מים בבעוד החצי השני של העולם כבר איבד את היכולת הפיזית לדרוש צדק חברתי בעודו כורע תחת צמא ורעב. מרבים ומעוותים אותן למספרים עצומים שיפרישו גזי חממה לאטמוספירה שלנו. אבל יותר מכך, אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד, בהם הן מוחפצות ועוברות עינויים בדרכן להפוך ריוויחיות יותר עבורנו, יצרניות יותר. בזעקותינו שנשמעות למרחקים, הקוטג' יקר לנו, הבשר יקר לנו, מחירי הביצים והדבש והפסק זמן לא נתפשים, אנחנו משתיקות את זעקותיהן. נקבה שגבר ממין אחר מרשה לעצמו להחדיר יד לנרתיק שלה ומכנה את האונס במילה המכובסת הזרעה הופכת לאם מופרדת מביתה בזעקות שבר, נושאת על בטנה כמות מפלצתית של חלב, נחלבת יום אחר יום עד זוב דם. נקבה מטילה שעצמותיה קורסות מאובדן הסידן והמנקרת את חברתה לתא משום שאין לה מקום לנוע, לפרוש כנף, משך חיים שלמים, שחברותיה לקומה הופכות לעוף בשקל ברמי לוי. דבורות, הפועלות הניצחיות, חיוניות לקיום החיים על פני כדור הארץ יותר משבנות האדם אי פעם יחלמו להיות, הולכות ונכחדות. מציאות בלתי נתפשת שבה כאב השחיטה האיום הוא הגאולה. בעיקר מציאות נסתרת, נעלמת, שאין אנו צריכות להתעסק בה בחיי היום יום משום שהיא קבורה עמוק מתחת לאדמה הרחק מטווח הראייה שלנו. ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות.

לאורך מחאת הצדק החברתי חוזרות ונשנות קולות מאוד חזקים, מאוד מרכזיים: אתן מערבבות מין בשאינו מינו, אינכן שייכות לכאן, אל תכניסו נושאים שאינם קשורים משום שאתן פוגעות לנו באחדות. אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות, כשלאחדות הזו מצטרפות עוד ועוד קבוצות הקוראות להוריד את מחירי המזון, תוך כדי מחיקת השאלה מי ומה זה בכלל מזון. האם אנו כחברה פריווילגית יחסית, יכולים לבוא ולכבול על עושק וניצול באמצעות מוצר שכל מהותו הוא עושק וניצול? כשאנחנו דורשות את הורדת מחירי המזון, בהתעלם מכך שחלק נכבד מהמוצרים המכונים מזון הם גופות והפרשות של בעלי חיים מעונים, אנו בבקשתנו מבקשות להרע עוד את תנאי המחייה שלהן. כשאנו יוצאות כנגד ניצול ועשיית רווח על חשבננו, איכות חיינו, החופש שלנו ומכריזות שלא ניתן עוד לנצל אותנו, אנו מתעלמות מהרווחים הנעשים על ידי מאכלסי הקומות העליונות על חשבונן של בעלות החיים ולוקחות חלק במשחק אותו יצרו עבורנו אלה היושבים שם מעלה מעלה.

כפי שניתן היה לצפות ממחאה שכזו המדירה מסדר היום שלה מצוקות שונות שלא מתיישבות עם הקו המרכזי, אכן מי שנראה כי ישלמו את המחיר הם אלה היושבים בקומות הנעלמות. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בועדת קדמי שקמה בעקבות מחאת הקוטג'. בין מסקנות הועדה ההחלטה לעודד ולהגדיל את צריכת הבשר בישראל, בין היתר על ידי הגדלת כמות המשלוחים החיים שיגיעו לישראל, אותם מסעות מוות בין יבשתיים בלב אוניות ענק, בחום, בצפיפות בלתי נסבלת, ברעב ובצמא, בסרחון בל יתואר כשרבות לא עומדות במסע, קורסות ומתות.

על מנת שתופעה זו לא תחזור על עצמה אנחנו חייבות להזכיר לעצמנו את הבסיס המוסרי שעליו מתבססות הדרישות שלנו. עלינו לזכור שכולן שוות בסבל ואם אנחנו באמת מאמינות שלאף אחד אין משום סיבה שהיא את הזכות לפגוע בחופש שלנו, לשעבד אותנו לצרכיו ולגזור עלינו קופון, אין גם שום סיבה שנעשה זאת אנחנו בעצמנו. יש לזכור שהבחירות שלנו פוגעות בכדור שעליו אנו חיות, הן הגורם העיקרי למחירי מזון שממשיכים לזנק ולהעדרותו ממקומות אחרים בעולם שגם משוועים לצדק חברתי. אנחנו צריכות לזכור שבעוד אנו מבקשות להטיב את תנאינו, להוריד בקומה שלנו את מחירי השכירות ולעלות עוד מעט בסולם ההיררכיה, קוויריות רדיקליות טבעוניות ואנרכיסטיות שאנו הרבה פעמים אוהבות לתייג כקיצוניות, שדרכן לא דרכנו, מבקשות לפנות את הקומות התחתונות, גם אלה שמתחת לקרקע מן הבניין הקורס, ולמוטט אותו על יושבי הקומות העליונות גם במחיר של אלימות נגד כספומטים חסרי ישע. חייבות לזכור שלפעמים הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה צדק חברתי ולעשות כל שביכולתנו, לא להדיר את האוכלוסיה החלשה הזו מסדר היום שלנו ולהמנע מפגיעה נוספת בה.

לסיום רק אוסיף עוד ציטוט אחד בו נתקלתי השבוע ברשת הפייסבוק: ‎"יום אחד (התגוררתי באותה תקופה בכפר קטן) ראיתי ילד קטן, אולי בן 10, נוהג בסוס גדול רתום לעגלה לאורכה של דרך צרה, ומצליף בו שוב ושוב בכל עת שזה מנסה לפנות לאנשהו. הבנתי פתאום כי אילו היו בעלי החיים מודעים לכוחם לא היינו יכולים לשלוט בהם, ושלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה של מארקס מנקודת-המבט של החיות. עבורם, היה ברור כי התפיסה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור." (ג'ורג' אורוול, מתוך ההקדמה האוקראינית לחוות החיות, 1947).

**הבהרה: יחסי הכוחות מוצגים בצורה חד מימדית, על אף המציאות המורכבת יותר, לצורך הפשטה.

על האחד במאי, רדיפה פוליטית וסולידריות בין מפגינות

אתמול היה האחד במאי. "חג הפועלים" כמו ששמעתי הרבה א/נשים מתייחסות אליו. אבל זה לא יום חג. זהו יום מחאה, יום מחאה נגד הקפיטליזם והשיטה הכלכלית הלא הוגנת שפוגעת כמעט בכל אדם ואדם בעולם הזה (פרט למעטים שנמצאים בראש הפירמידה המעמדית המתוחזקת ע"י השיטה הכלכלית).

מאות יצאו אתמול לרחובות תל-אביב לצעוד ולציין את היום הזה, ואני ביניהן. בין הגושים המפלגתיים והגושים הציוניים והגושים הקומוניסטיים צעד גוש אנרכיסטי. גוש שהתנגד באופן רדיקלי לשיטה הכלכלית ולכל אותם הגורמים המאפשרים לה להתקיים ולנגזרותיה (לאומיות, כיבוש, סקסיזם, מיליטריזם, מדינות, היררכיה וכו').

בתחילת המצעד המון שוטרים ושוטרות עמדו בצמוד אלינו, האנרכיסטיות. כי המשטר לא אוהב אנרכיסטים. אנרכיסטים הם מסוכנים למשטר, כי הם לא מצייתים לפקודות באופן עיוור, הם חושבים לפני, הם מסוכנים למשטר כי הן מתנגדות לו כאשר הוא מפעיל את מנגנוני האלימות הפאשיסטיים שלו. ולכן הרבה שוטרות בחרו להתאגד סביב האנרכיסטים ולא סביב קבוצות ציוניות ומפלגתיות ושאר גושים שצעדו שם.

1

גוש אנרכיסטי בצעדת האחד במאי

אני עזבתי את המצעד באמצע יחד עם מספר חברות, אספתי כמות גדולה של בקבוקים ופחיות לפיקדון (אותן עשרות פחיות קוקה-קולה שנקנו ע"י קהל המפגינים נגד הקפיטליזם) ויחד עם 3 חברות הלכתי להפקיד אותם בסניף הAM-PM שמול כיכר רבין שם נערכה עצרת בסוף הצעדה.

בצד הכביש שמול כיכר רבין הפגינו מספר כהניסטים ושאר פעילי ימין פאשיסטי, אז כשניסנו לחצות את הכביש המשטרה לא נתנה לנו, הם דרשו ש"נעוף משם" וכשאמרתי שאני רק רוצה להגיע לסניף ה-AM-PM והראתי להם את השקית מלאת הבקבוקים  אחד השוטרים דחף אותי חזרה לכיוון העצרת. לא רצינו להיכנס לעימות עם השוטרים אז הלכנו מסביב.

מאוחר יותר באותו ערב (ובמאורע זה לא נכחתי, אז אני מספרת עליו ממה שהבנתי מעדויות של חברות שנכחו במקום) אחד המפגינים מהגוש האנרכיסטי עבר שם ולכאורה צעק משהו לעבר הפגנת הימין. מספר שוטרים זינקו עליו ועצרו אותו באלימות, וכשחברותיו ניסו לומר משהו בנושא, מיד נעצרו גם הם. שבעה עצורות בסה"כ. בגלל כלום. בגלל שמישהו צעק לכאורה את דעתו בנושא כלשהו.

העצרת המשיכה כרגיל, כאילו דבר לא קרה, מספר מפגיני שמאל שעברו שם התעלמו מהמקרה ברגע שהבינו שהעצורות הם אנרכיסטים. זו לא פעם ראשונה שיצא לי לחזות במקרה כזה. לא פעם בהפגנות וצעדות גדולות, וביניהן צעדות מחאת הקיץ קרה שנעצרו מספר מפגינות כיוון שהמשטרה ראתה אותם כדומיננטיים או לא אהבה משהו ממה שהיה להן לומר בעוד רוב הא/נשים ממשיכים לצעוד סביבם ולהתעלם לחלוטין מהמעצר.

הסולידריות בין מפגינות נגמרת כשמדובר בקבוצות לא אהודות (אני כותבת כאן על אנרכיסטים, כי אני אנרכיסט וצועדת עם אנרכיסטים לא מעט, אבל זו לא הקבוצה היחידה שחווה רדיפה פוליטית). א/נשים שמוחים נגד פשיזם, אלימות והשתקה פוליטית מתעלמים מהם כשהם קורים לאחרים מול עיניהן. א/נשים שמתנגדים לשיטה שוכחים שהמשטרה היא גוף שנועד להגן עליה ולחזק אותה.

חוסר הסולידריות בין מפגינות, ההתעלמות ממעצרים וההתנערות מקבוצות של אקטיביסטים שמוכות ע"י שוטרים משרתת את אותו השלטון שאנו מוחות נגדו ומחזקות את אותה השיטה שבגללה יצאנו לרחוב. הפילוג הזה והתיוג של קבוצות מסיומות כלא לגיטימיות מסייע לממשל להציג את התנועה כולה כלא לגיטימית.

היום התפרסם בפייסבוק סיפור של קצין בכיר שפרש מהמשטרה וסיפר כי שוטרים קיבלו הוראה להגדיל ב-10% את כמות כתבי האישום ובקשות המעצר. שוטרים מקבלים הוראות לעצור א/נשים בלי קשר לביצוע פשעים או עבירות על החוק, אלא פשוט כדי לעצור. כי המשטר רוצה עוד א/נשים בכלא, פחות אקטיביסטים שצועדים ויותר אקטיביסטיות שפוחדים להגיע להפגנות ולצעות מחשש שיעצרו.

קל מאוד להניח שמי שמתעמתים עם שוטרות הם "ילדים טיפשים" ש"רק באו לחפש פרובוקציות" (כמו ששמעתי לא פעם מפגינות ומפגינים טוענים). אבל ככל שקבוצה פועלת יותר נגד השיה, כך היא נתונה ליותר רדיפה פוליטית מצד המשטרה. ככל שפעיל מגיעה ליותר הפגנות ומשתתףת בהם בצורה דומיננטית יותר, כך השוטרים יציקו לו יותר.

תנועות אנטי-קפיטליסטיות שמחבקות את המשטרה שתמיד תישאר נאמנה לבעלי  ההון ולמערכת, אף-פעם לא יחוללו שינוי אמיתי.