עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול - גאווה עושות ברחוב

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

כך תהיי בת ברית לחברייך הסטרייטים

המגמה ההולכת ומחמירה של דיכוי סטרייטים בסביבות להטבא"קיות וקוויריות מדאיגה כל מי שעוד נותר בה שביב מצפון שלא נגזל ע"י תעמולה סטרייטפובית קיצונית. הגיע הזמן שנעצור את זה! הגיע הזמן שנלמד איך להפסיק להעליב סטרייטים, איך לא לערער על הסטרייטיות שלהן, איך ללמוד לאהוב את הפריווילגיות שלהם (כי לשנוא זה רע! וזה עושה אולקוס!) ובקיצור: איך להיות להם בנות ברית.

 467399_3943547101315_491418934_o

1. אל תספרי בדיחות סטרייטפוביות, זה לא מצחיק!

להתבדח על חשבון סטרייטים, לומר שאת שונאת סטרייטים, לומר שסטרייטים מעצבנים אותך וכו' הם פעולות אלימות שמחקות את הדיכוי היומיומי שסטרייטים חווים בסביבות להטבא"קיות. הימנעי מהערות פוגעניות כלפי סטרייטים כדי לפרוק זעם על דיכויים שאת עוברת. יש מספיק דרכים לפרוק זעם על הטרוסקסיזם בלי להתבדח על חשבון סטרייטים, את יכולה למשל להתמכר לסמים ואלכוהול, להפסיק לצאת מהבית או להתאבד. אבל הכי חשוב שלא תוציאי את זה על אנשים אחרים רק בגלל המיניות המדוכאת ממילא שלהם.

2. אל תשכחי לפרגן

כשסטרייט פונה אלייך בפנייה המגדרית הנכונה, אל תשכחי לברך אותו ולחבק אותו ולנשק אותו. כשסטרייט אומר שהוא תומך בזכויות להטבא"ק/בהתארגנות להטבא"קית כלשהי/בהומואים/שיש לו חברים הומואים/שהוא אפילו היה פעם באיזה מקום של הומואים אל שכחי לברך אותו ולהודות לו בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. כשסטרייט בא למצעד הגאווה אפילו שהוא סטרייט אל תשכחי לשלוח מברק מזמר לכל חברותייך ולשלוח הודעה לעיתונות.

אם לא תפרגני מספיק, סטרייטים עשויים לאבד עניין בדברים האלה, ואיך תוכלי להסתדר אז?!

           185153_3684235858696_502749143_n

3. היזהרי כשאת כותבת דברים על ההטרונורמה

מותר לך לכתוב דברים נגד הומופוביה לפעמים (אבל בבקשה, לא להגזים, יש גבול לכמה אפשר להקשיב להתבכיינות של קבוצת אינטרס צרה), אבל אסור לך לצאת נגד הסטרייטיות כנורמה. אין בזה טעם, וזה לא הוגן כלפי מי שהמערכת הזו מתעדפת אותה. את כבר התרגלת לחיות כסוג ב', אז תשתקי ותתני למצב הקיים להמשיך ולהתקיים. אין סיבה שלא ימשיכו להניח זהות סטרייטית כברירת מחדל, כי ללהטבא"ק ניתנת בין כה הזכות לצאת מהארון. אין סיבה שהחברה תפסיק ללמד ילדים שיש רק סטרייטים בעולם ולהציף את התרבות הפופולארית בדימויים של איך מערכות יחסים, זהות ומגדר צריכים להראות, כי אנחנו חיים בחברה ליברלית ומי שבאמת באמת באמת רוצה תתאמץ ותבחר במה שבא לה.

4. למדי להכיר בפריווילגיות של סטרייטים. ולאהוב אותן

זה שיש לסטרייטים פריווילגיות לא אומר שצריך לפרק אותן. למדי  לאהוב את הפריווילגיות של סטרייטים, ולהעריך אותם על כך שלמרות שיש להם פריווילגיות הם מוכנים לתת גם לך להתקיים. זכרי שבזכות הפריווילגיות של סטרייטים הם יכולים גם לתרום הרבה יותר למאבק הלהטבא"קי ממה שאת אי פעם תוכלי, כי אשכרה יש מי שיקשיבו לסטרייטים להבדיל ממך.

5. היי ברורה

להט"… מה?.. כל ההגדרות האלה שאת ממציאה לעצמך עשויות מאוד לבלבל סטרייטים (וזה נוראי, כי בלבול יוצר ביסקסואליות). תהיי ברורה וחדה וחד משמעית בזהויות שלך ובמה שאת אומרת. תחליטי, את גבר או אשה? את סטרייטית או לסבית? את חייבת להזדהות, את חייבת שהזהות שלך תהיה חד משמעית ומקובעת ואסור לך בשום אופן להחליף זהויות כל שני וחמישי. זה סתם מקשה על סטרייטים לעקוב, והרי כל הרעיון של להילחם בהומופוביה הוא לתת לסטרייטים אפשרות להבין, לא? דברי בשפה של סטרייטים. דברי כאילו את סטרייטית. ובחייאת, דברי מעט.

6. אל תערערי לסטרייטים על הזהות

יש אנשים שפשוט נולדו סטרייטים. תלמדי לקבל את זה. אל תגידי לסטרייטים שאפשר לרפא את זה. אל תאמרי לסטרייטים שכדאי לכל אחת לבחון את הזהות שלו בגלל שכולנו חונכנו להיות סטרייטים ואל תאמרי שמגדר ומיניות זה נזיל. אחרי הכל, אם סטרייטים יפסיקו להיות סטרייטים, את מי נעריץ?

184578_4637025437840_87991787_n

אבן היסוד של כל חברה לאומית

ביום חמישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בירושלים יחד עם גוש ורוד-שחור אנרכיסטי. במהלך המצעד קראנו סיסמאות שונות וביניהן "להחרים את ישראל, ובתחת לקבל", "לא היררכיה לא מגדר, מפילות את המשטר", "BDS זו השיטה, תנו לי משחקי שליטה", "לא רוצות חתונה, לפרק ת'מדינה", "לא רוצה להיות נורמאלית, גאווה פאנסקסואלית", "במדינה של אנסים, אינתיפאדה של נשים", "לפרק את הממסד, וגם לעשות ביד" ועוד.

בסוף המצעד הגענו לגן הפעמון והתעוררה שיחה בין כמה מהצועדות בגוש השחור-ורוד לחברי התא הגאה של הליכוד שצעדו גם הם במצעד. אחד מחברי הליכוד אמר לי שהרגיזו אותו הסיסמאות שלנו, ובהמשך התנהל דיון בינו לבין אחד הצועדים בגוש השחור-ורוד אודות הליכוד, והאם מפלגה שמשה פייגלין חבר בה יכולה להיות מפלגה גיי-פרינדלי.

גוש שחור ורוד
צילום: אלמה ביבלש

באותו היום  הועלה לעמוד הפייסבוק של משה פייגלין סטטוס שבו נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטיה מינית… מדובר בקיעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית"

הסטטוס הזה הצליח להרגיז לא מעט א/נשים. בין השאר להטבא"ק שיצאו נגד הטענה הזו. אבל אם נחשוב עליה לרגע, נבין שאין ספק שהתא המשפחתי הוא אבן היסוד של כל חברה לאומית. התא המשפחתי ההטרונורמטיבי הוא אחד הכלים החשובים במלחמה הדמוגרפית שהחברה הלאומנית שאנחנו חיות בה מנהלת, ההטרוסקסיזם מבנה ומשמר היטב את יחסי הכוחות שעליהם החברה שלנו מושתתת, והמודל הגברי שהנורמה הסטרייטית מציבה לנו כמטרה הוא הבסיס למיליטריזם המחזק את הלאומנות שלנו.

כשמבינות את זה קשה שלא להסכים עם הטענה של פייגלין שההומוסקסואליות והקוויריות חותרות תחת הלאומיות (ובאופן כללי יותר נגד כלל יחסי הכוחות בחברה שלנו). המאבק בהטרוסקסיזם ופירוק גבולות המשיכה המינית לא יכולים להתממש ללא פירוק גבולות הלאומיות. לכן שום מפלגה, ושום גוף לאומי לא יוכלו לעולם להיות גיי-פרינדלי במובן הרחב של המלה. שימור הלאומיות משמעו גם שימור ההטרוסקסיזם.

כל ניסיון לדחות את הטענה הזו המתיימר להיות פרו-להטבא"קי נובע מפוליטיקה דומואית המבקשת לתת להומואים להתקרב לקונצנזוס ולנורמה ולהיות חלק מהם מבלי לשנותם או לפרקם, ומתעלם מכך שאין שום הגיון בלנסות לקבל שיווין ע"י התקרבות לנורמה שדוחה אותנו ומבטלת את הקיום שלנו במקרה הרע (והמציאותי) ומאפשרת לנו להתקיים כסוג ב' במקרה הקצת פחות רע.

בהמשך הסטטוס נכתב:

"מי שמארגן מצעד גאווה אינו מבקש לקבל זכויות, הוא מבקש לאכוף על רשות הרבים את ההומוסקסואליות כתרבות."

גם כאן פייגלין צודק. דרישה לזכויות היא מטופשת וחסרת טעם, כי זה מונח קצת ריק מתוכן. זכויותינו הם שלנו, ואנו לכל היותר יכולות לדרוש שיפסיקו לבטל אותן ולשלול אותן מאיתנו, כלומר שיפסיקו את הדיכוי שלנו. הפסקת הדיכוי שלנו בהכרח כוללת "אכיפת ההומוסקסואלות כתרבות על רשות הרבים", במובן זה שהדיכוי שלנו נובע מאותה הנורמה הסטרייטית שאותה עלינו להשמיד. רק כאשר הנורמה הזו תחוסל סופית, כאשר לא יאמר לנו מבוקר עד ערב שההטרונורמה היא המודל הטוב ביותר, הנכון ביותר והמוצלח ביותר, כאשר לא נצטרך להגדיר את עצמנו, המיניות שלנו והזהות שלנו ביחס להטרונורמה, רק אז נדע שמצעדי הגאווה השיגו את המטרה שלהם.

פייגלין הוא אמנם לאומן, הומופוב ולהטבא"קופוב, אבל הוא בהחלט מבין את המאבק הקווירי טוב יותר מחברי התא הגאה של הליכוד.

למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית

פוסט זה עוסק בשני אירועים שונים שהתרחשו בשבוע האחרון, מצעד הגאווה בחדרה והעצרת נגד הומופוביה במוצ"ש. הוא מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר, אך הנושאים קשורים זה לזה קשר הדוק.

ב-17.06.12 נאמתי בסיומו של מצעד הגאווה בפתח תקווה. הנאום שלי צולם בוידאו ע"י א/נשים מארגון שישה צבעים (ארגון שגם שסייע לנו בהדפסת פלאיירים למצעד, וגם לקח חלק פעיל בהפקת מצעד הגאווה בחדרה). יומיים אחרי המצעד בפתח תקווה פנה אלי מישהו ששמע את הנאום שלי והזמין אותי לבוא לנאום גם במצעד בחדרה. הוא שלח לי את מספר הטלפון ל אחת המארגנות של המצעד, וכשדיברתי איתה היא אמרה שישמחו אבוא לנאום במצעד בחדרה, אבל יש רק הגבלה קטנה. "לא לדבר על פוליטיקה". היא המשיכה ואמרה שזה "מצעד חברתי ולא פוליטי", ש"לדבר על פוליטיקה" עשוי לגרום לדחייה ואלימות, ושהם לא חוששים מלהכעיס, שהרי עצם קיום המצעד בחדרה מכעיס רבים, ושאפילו ניצן הורוביץ וגל אוחובסקי יבואו לנאום במצעד.

הרטוריקה הזו, "לא פוליטי", "חברתי", זו אותה הרטוריקה שמוכרת לי מה"מחאה החברתית" (ותלחצו על הלינק! וצפו בסרטון בזמנכן). הניסיון להתעלם מזה שמחאה היא תמיד פוליטית. מחאה אנטי קפיטליסטית היא בהכרח פוליטית. דרישה לזכויות שוות ללהטבא"ק היא דרישה פוליטית. הבחירה להזמין את גל אוחובסקי שהוא ביפוב, טרנספוב, ארונופוב ומיזוגן לנאום במצעד היא בחירה פוליטית. לקיים מצעד גאווה מחוץ לת"א זה פוליטי (וגם לקיים מצעד גאווה בתוך ת"א זה פוליטי) ולומר "לא לדבר על פוליטיקה", זו אמירה פוליטית.

אז מתוך הנחה שהוזמנתי לא כדי לדבר על מזג האוויר וכיצד הוא משפיע עלי כפאנסקסואלית ג'נדרקוויר, אלא לדבר על זכויות להטבא"ק, נותר לי רק להניח שהדרישה לא לדבר על פוליטיקה היא מין מכבסת מילים שמשמעותה: לא לדבר על הכיבוש, לא לדבר על קפיטליזם, לא לדבר על מפלגות, לא לדבר על נושאים שיקשרו את המצעד לשמאל. זו דרישה לא להזכיר בשום אופן שלהטבא"ק הם לא היחידים שנמצאות בעמדה מדוכאת בחברה. לשכוח את כל מי שאי פעם נפגעה באופן ישיר או עקיף מיחסי הכוחות בחברה שלנו שלא על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית שאינה נורמטיבית.

הדרישה הזו מתעלמת מכך שהדיכויים השונים האלה קושרים זה בזה ונובעים זה מזה. אנחנו שואפות לרצות את השיח הפוליטי המיינסטרימי (שבגלל היותו מיינסטרימי אנחנו, כחברה, שוכחות פעמים רבות שגם הוא פוליטי) על מנת להשתלב בו ולהתקבל אליו, אבל השיח הפוליטי המיינסטרימי הוא חלק ממה שמדכא אותנו. גם אם הוא יקבל אותנו בחיבוק בגלל שנצליח להחדיר את הנישה זכויות להטבא"ק זה לא פוליטי, הוא אף פעם לא יקבל אותנו מעמדה של שוות. תמיד נהיה אלה שמקבלות את החיבוק של המיינסטרים כל עוד הוא קיים בצורתו הנוכחית.

לא רק שמותר לנו כלהטבא"ק להיות פוליטיות ולדבר על דיכויים נוספים, זה מתחייב מתוך המאבק שלנו. עד שלא נצליח לפרק את השיח הפוליטי הקיים ולשנות אותו מהיסוד תמיד נהיה מדוכאות. כל עוד אנחנו מזלזלות בזכויות של קבוצות פחות פופולאריות (כמו פלסטינאיות שחיות תחת משטר הכיבוש הציוני, פליטים שנכלאים מוזנחים ונשכחים תוך כדי שהממשלה מסרבת לבדוק את המקרים שבהם יתכן ותיאלץ לתת להם מעמד של פליטים ובע"ח שנרצחים ומעונות מדי יום במשקים המתועשים) או פשוט מדחיקות אותן לשוליים כדי לא להידבק בחוסר הפופולאריות שלהן, אנחנו ממשיכות לתת לגיטימציה להתנערות מאיתנו ולדיכוי שלנו.

אני רוצה גם לציין שהמאבק הלהטבא"קי התחיל ממקום מאוד פוליטי. הראשונות לדבר על זכויות להט"ב עוד כשנושא היה טאבו מוחלט היו אנרכיסטיות כדוגמת אמה גולדמן. מהומות סטנוול שהשפיעו המון על מצב הלהטבא"ק בעולם לא קרו מתוך ניסיון להתחבב על הממסד, אלא מתוך מלחמה לא מתפשרת ולא מתנצלת עם הממסד.

לסיום אני רוצה לציין שאני מאוד מעריךה את מארגנות מצעד הגאווה בחדרה על הפעילות שלהן, גם אם אני לא מסכיםה עם הדרך. הפקת מצעד, וספציפית הפקת מצעד גאווה מחוץ לת"א הם לא עניין פשוט, וכשלעצמו גורר התמודדות עם הרבה מתנגדותים, עם המשטרע ועם המון קשיים נוספים. במכוון אני מפרסםת את הפוסט הזה אחרי שהמצעד בחדרה התקיים, כי לא רציתי לפגוע בו.

ביום רביעי לפני שבוע נפתח אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "שתקנו מספיק. עכשיו מתחילים לצעוק", שם תוכננה עצרת מחאה למוצ"ש בתגובה להתבטאויות הומופובית ולסבופוביות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל. האירוע נפתח על-ידי פעיל בקהילה ועד מהרה לקחו עליו בעלות ה"ארגונים הגאים", האגודה, איגי וחוש"ן. הדבר עורר כעס אצל מספר א/נשים לא כ"כ מתחברות לנרטיב הפרו-ממסדי, דומואי של הארגונים האלה, והוחלט לארגן גוש שחור-ורוד שיצטרף לעצרת ולצעדה שהחלה בכיכר הבימה וצעדה לכיוון העצרת ברחוב רוטשילד פינת נחמני.

תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים.

הנה הדברים שאמרתי בעצרת (ובהקשר לנאומים לא פוליטיים אציין שכשהזכרתי את המלה "כיבוש" נצעקו לעברי קריאות "בוז" מהקהל, בעיקר מכיוון חברי התא הגאה של הליכוד):

"בשבועות האחרונים פוקד אותנו עוד גל שנאה שמופנית כלפי להטבא"ק. חברי וחברות כנסת מתבטאים נגדנו, א/נשים מתנגדים לקיום מצעדי גאווה מחוץ לת"א, וגם בת"א היו מספר תקיפות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. אנחנו חיות בחברה מלאת שנאה. שנאה כלפי האחר, כלפי השונה. שנאה כלפי כל מי שלא עומדת בסטנדרטים של הנורמה, כלפי כל מי שלא מיישרת קו עם הבינאריה המגדרית, ועם הסטנדרטים של המשפחה הנורמטיבית. אבל השנאה הזו לא צצה לה לפתע משום מקום. שנאת האחר וההתכחשות לזכויותיו שפוגעות בלהטבא"ק פוגעות גם בכל מי שאינו יהודי, בכל מי שאינה גבר, ופוגעת לא מעט גם בבעלי החיים שאנחנו רוצחים ומענים כי בעיננו הם לא יותר מארוחה. ולא במקרה ההתבטאויות נגד להטבא"ק מגיעות מאותם חברי כנסת שמתבטאים גם נגד מיעוטים אחרים.

אבל גם בתוך ה"קהילה" שלנו, אנחנו מנסות להתקרב לנורמה ולהידמות לה על-מנת לקבל לגיטימציה. כשאנסטסיה מיכאלי התבטאה נגד הומואים ולסביות התגובות להתבטאויות היו סקסיסטיות, וכשאורי אריאל אמר שהומואים לא צריכים להיות מגויסים לצבא מיד עלו קולות מהקהילה שניסו להראות הומואים מתגייסים לצבא הכיבוש, ויכולים "לחסל את האויב" לא פחות טוב מסטרייטים. אנחנו מנסות להראות שאנחנו כמו כולם, ובדרך מתנערות ממי שלא עושה זאת. ביסקסואליות, טרנסג'נדרס, קווירים וא-מיניות מקבלות מעט מאוד מקום בשיח ההומואי המיינסטרימי, בין השאר כי אנחנו מערערות את הבינאריה המגדרית, את הדרכים שבהם החברה הנורמטיבית תופשת מיניות ומשיכה מינית, ובקיצור: כי אנחנו שונות. במקום שנפתור את הבעיה מהשורש וננסה לערער על התפישה שאנחנו צריכות להיות כמו כולם כדי שיהיו לנו זכויות וכדי שיתנו לנו להתקיים, אנחנו ממשיכות במרדף שלנו אחרי קבלת לגיטימציה שמבוססת על היותנו נורמלים. במקום שננפץ את הנורמה שפוגעת בנו ומנציחה את השנאה כלפינו אנחנו מקבלות אותה כגזירת גורל ומנסות להתאים את עצמינו אליה. על-מנת לגרום לשינוי אמיתי, שינוי שיאפשר לנו שוויון וחופש אמיתיים, נצטרך בסופו של דבר לנטוש את הנורמה, ולהבין שהזכויות שלנו הם לא בגלל שאנחנו כמו כולם, אלא למרות שאנחנו שונות.

לסיום אני רוצה לומר שאני גאה להיות פאנסקסואלית, וגאה להיות ג'נדרקוויר וגאה להיות כאן איתכן ולהילחם בלהטבא"קופוביה."

גוש ורוד-שחור בצעדה במוצ"ש

מצעד הגאווה הפתח-תקוואי הרדיקלי

הנה 2 נאומים שהקראנו אני ולירון שאירגן יחד איתי עם רוי ועם יערה את מצעד הגאווה בפתח תקווה בסיום המצעד שהתקיים היום:

(את הנאום של יערה אתן מוזמנות/ים לקרוא כאן)

לירון:
בעיני, מצעד הגאווה הפתח תקוואי הראשון, שונה ממצעדי גאווה אחרים שמתקיימים בישראל. הוא שונה בכך שלא מדובר במסיבת רחוב, אלא הפגנה, הפגנת ניראות של קהילה לא קטנה של אנשים שמודרת מהקיום הציבורי בעיר הזו, שהרבה פעמים נאלצת להסתתר, לשקר בנוגע לנטייה מינית או זהות מגדרית. הוא שונה בכך שהוא תוכנן כמעט ללא תמיכה ארגונית או ממסדית. הוא שונה בכך שהוא אינו מעודד את האובר צרכנות שמאכילה את מפלצת הקפיטליזם הדכאנית ומחריבה את הסביבה. המצעד תוכנן מתוך ראיה רחבה של חיבור בין מאבקים וראיית הקשר הבסיסי בין דיכויים.

ישנה גישה מאוד נפוצה כיום בקרב חברות וחברים בקהילה הרחבה והמגוונת שלנו ולא רק בישראל. על פי גישה ליברלית זו, אנו צריכים לחקות את הנורמות של החברה הדכאנית. המסלול נקבע מראש: לומדים, משרתים בצבא, משתלבים במערכת, עובדים, מקימים תא משפחתי נורמטיבי פלוס ילדים. על פי הגישה הזו ישראל היא מקום מאוד נוח ובטוח עבורנו לחיות בו והבעיות היחידות או העיקריות של הקהילה הן שמונעים מאיתנו להינשא ומונעים מאיתנו פונדקאות שהיא הרבה פעמים עוד סוג של ניצול והחפצה של נשים ההופכות לכלי ליצירת ילדים בתשלום, וכל זאת על מנת להגשים את ההתאמה של עצמנו לנורמה.

גישה זו אולי נכונה עבור קבוצה מאוד מסוימת של אנשים בקהילה שלנו אם מסתכלים על המאבק שלנו במשקפת צרה. מעבר לאוכלוסיה שבאופן מכליל ניתן לומר שככל שאת או אתה משתייכים ליותר קבוצות פריווילגיות בחברה כך מצבכן טוב יותר – רובנו המכריע עדיין סובל מאלימות מילולית או פיזית. אנחנו לא יכולות ללבוש מה שבא לנו או לדבר במגדר שאנחנו בוחרות בו, אלא במגדר שהחברה התאימה למין הביולוגי שלנו. מורות בבתי ספר, שליחות של הממסד הלאומני-מליטריסטי, מכחישות את הנטיות המיניות והזהויות המגדריות שלנו במקרה הרע, או מקבלות אותן בצורה מאוד מוגבלת תוך קבלה של הבינריות שבחלוקה בין גבר לאישה, בין הומוסקסואלים ולסביות להטרוסקסואלים. לחלק גדול מאיתנו הצורך להחביא את עצמנו מחברים, מקולגות, מבני ובנות משפחה.

מהו הדיכוי הזה שאנחנו מוחות כנגדו כיום? מהי המערכת הזו שמוחקת אותנו ואנחנו, קווירים, ביסקסואליות, פאנסקסואליות, טרנסים, אמיניות, לסביות, הומואים, בדס"מים וכל שאר ההגדרות וחסרי ההגדרות מפגינים כנגדה נראות כאן היום? פתח תקווה היא עיר הבנויה מאוכלוסיה מאוד מגוונת, שהגיוון שלה מפוזר בין חלקי העיר השונים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת למעמדות סוציואקונומיים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת לשכונות שמאוכלסות על ידי אנשים ממוצא משותף. אנו עדים לכך בצורה מאוד בוטה ביחס שלנו כעיר כלפי האוכלוסיה האתיופית בגטאות שאליהם הם נדחקים וכשהורים בעיר הזו מסרבים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים אחרים בשל צבע עור שחלילה לא ישחקו יחד בהפסקה. פתח תקווה היא עיר עם שכונות לחרדים, דתיים לאומיים וחילונים. שכונות לאוכלוסיה מבוגרת ושכונות לצעירים. ההפרדה הזו בין הטלאים שבונים יחד את החברה הישראלית המופרדת ונמשלת מופיעה בצורתה הכל כך מובהקת בעיר הזו. אני אציין שאני לא שם את עצמי דובר לשום אוכלוסיה מדוכאת שאני לא חלק ממנה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמקום בו מתקיימות הפרדות על רקע גזעני, על רקע לאומני, על רקע דתי, על רקע אייג'יסטי, הוא חממה מצוינת לאפלייה, לשנאה, לאלימות על רקע מיני, על רקע העדפה מינית ועל רקע זהות מגדרית, כי כל צורות הדיכוי זהות בבסיס שלהן. כל צורות הדיכוי נובעות מההירככיה החברתית שבעלי הכוח וההון בחברה דואגים לשמר.

אנחנו חייבים לזכור, כפי שנאמר כבר לא פעם – כל עוד מישהו נתון בשלשלאות אף אחת ואף אחד מאיתנו אינו חופשי. אני מפגין כאן היום כפאנסקסואל על זכותי לחופש ולשיוויון, לא כי אני דומה, לא כי אני עומד בסטנדרטים של הנורמה, אלא בגלל שאלה מגיעים לי על אף שאני שונה, על אף שאיני מקבל את דרישות החברה ממני וכך גם אתם צריכות לעשות כי כולנו נולדות חופשיות וכי כולנו נולדים שווים. אני מפגין כאן היום בגאווה, לא רק נגד הדיכוי שלי ושל חבריי המשתייכים לקהילה, אלא כנגד הדיכוי של כל מי שמוצא את עצמו מדוכא משום שאינו נמצא במעלה ההיררכיה החברתית. אני כאן כדי לומר לכם, שהמאבק שלנו בעיני הוא לא שהמערכת תקבל אותנו לתוכה, אלא שהמערכת תשתנה ואם היא לא יכולה להשתנות אז שתיפול ותקום במקומה אחת חדשה, כזו שבה אנחנו שווים כמו שאנחנו בלי צורך לחקות את ההטרונורמה.

אולם, בדרישותינו כלפי אלו המדכאים אותנו, אנו מקבלים על עצמנו חובה מוסרית שלא לנתק מן המאבק כנגד דיכוי ואפליה שלנו את שאר המאבקים כנגד דיכוי ואפליה באופן כללי, על כל צורותיהם השונות. אנחנו חייבים כקהילה וכבודדים לבחון את עצמנו באותו האופן שבו אנו בוחנים את אלה שבבריונותם מדירים ומשתיקים אותנו ולהפסיק לקחת חלק בדיכוי ואפליה של קבוצות אחרות, חלשות יותר, שפשען היחיד הוא היותן שונות מאיתנו. באורח החיים שלנו, בהרגלי הצריכה שלנו, בתזונה שלנו אנו יוצרים עבור בעלי החיים מציאות אבסורדית בה הם נכלאים בכלובים קטנים, מזוהמים, גופם מעוות, הם עוברים התעללויות בדמות כלובי סוללה ורפתות, מתחילים ומסיימים את חייהם בשבי בפחד ובכאב השחיטה לא לפני שהם צופים בחבריהם נשחטים לנגד עיניהם. יותר מ-350 מיליון בעלי חיים בישראל בלבד בכל שנה מעונים למוות על מנת שאנו נוכל לצרוך מזון לא הכרחי שמרעיל גם את גופינו ואת הכדור עליו אנו חיים. בעלי החיים מורעלים או נורים ברחובות, נשלחים לניסויים מחרידים במעבדות, פרוותם נתלשת מהם בעודם חיים ותוצרי הלוואי של גוויותיהם המעונות משמשים אותנו למגוון שימושים שאין בהם צורך. דברים אלה נעשים עבורנו משום שאנו אלה הממנים את הדרישה להם בכספינו מאחוריי דלתות סגורות, על מנת למנוע מאיתנו להיות עדים להשלכות של ההתנהלות שלנו.

ברגע שנקבל ונבין שהבסיס לכל הדיכויים הוא אותו בסיס בו קבוצה פריווילגית אחת בהיררכיה החברתית שבעלי החיים נמצאית בתחתיתה, מנצלת, פוגעת, מחפיצה ומשעבדת את מי שנמצא תחתיה אז נהיה חייבים להסיק שעל מנת להלחם בדיכוי שלנו עצמנו, עלינו להפסיק ולקחת חלק בדיכוי שאנו לוקחים בו חלק במודע או שלא במודע תוך הכרה בפריוולגיות שלנו כלפי אלה שחלשים מאיתנו. לשם כך עלינו להפסיק ולממן את מי שפוגע בחלשים מאיתנו. להפסיק לצרוך מזון מהחי, בשר, חלב, ביצים, דבש שכולם מגואלים בדם, להפסיק לצרוך מוצרים שיוצרו על חשבון סבלם של אחרים.

לסיום רק אוסיף, שאני גאה להיות פאנסקסואל, גאה להיות טבעוני, גאה לקחת חלק בארגון המצעד הזה ולהיות כאן היום במצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. אני מאחל לכולנו שלעולם לא נפנה את מבטנו כשאנו נתקלים בדיכוי ושתמיד נהיה גאים במי שאנחנו.

מצעד הגאווה בפ"ת

צילום: יעל מאירי

דן וג:

במהלך הימים האחרונים נשאלנו כמה פעמים בדף של המצעד בפייסבוק האם יהיו דוכנים והופעות במצעד והאם יש שיתוף פעולה מצד העירייה. כשאמרנו שלא נשאלנו למה לא פעלנו לקבלת תקציבים למצעד ותמיכה מצד העירייה ולמה אנחנו לא מעוניינות בשיתוף פעולה עם הממסד. מישהי גם הזכירה את המצעד בת"א, ושהוא כ"כ גדול ומרהיב בזכות התקציבים הגדולים שהעירייה מספקת.

אז למרות שאני בספק, יכול להיות באמת שאם היינו פונים לעיריית פתח-תקווה ומבקשות תקציב למסיבת רחוב דמוית המצעד התל-אביבי היינו מקבלים תקציב כזה, אבל השאלה היא למה שנרצה לקבל תקציב כזה?

בפתח תקווה, כמו בכמעט כל מקום אחר יש המון שנאה, אפליה ואלימות שמופנית כלפי להטבא"ק. א/נשים מותקפים על רגע נטייה מינית וזהות מגדרית, מתקשות למצוא עבודה ונאלצים לחוות הטרדות ולשמוע הערות סקסיסטיות באופן יום-יומי. שום תקציב חד פעמי או תקציב חד שנתי שיוקדש ל"מסיבה גאה" לא יוכל לשנות את העובדות האלה. בתל-אביב העירייה מפיקה מדי שנה את מצעד הגאווה, אבל מה יצא ללהטבא"ק מזה? גם בת"א עדיין יש תקיפות לא מעטות של א/נשים על רקע זהות מגדרית ונטייה מינית, ובעוד תקציבי ענק מוקדשים למסיבה השנתית תקציבים קטנטנים אם בכלל ניתנים לארגונים שמציעים עזרה לנוער להטבא"קי שנזרק לרחוב, לטרנסיות ולטרנסים מחוסרי דיור או לפרויקטים שנלחמים בהטרדות רחוב ובתקיפות של להטבא"ק.

אז הממסד משתף איתנו פעולה כשנוח לו וכשיש לו מה להרוויח מזה. חולדאי נהנה להציג את עצמו כליברל שתומך בזכויות להטבא"ק, אותו החולדאי שאמר ששני גברים שמתנשקים מגעילים אותו כמו ג'וקים בשנת 1995 קופץ על ההזדמנות ליח"צן את העיר שלו לתיירים גאים כעיר מקבלת ונאורה, ועל הדרך לקבל גם עוד כמה קולות בבחירות הבאות. כי אם צבעו מעבר חצייה בצבעי הגאווה בשביל לפרסם את המצעד, אז למי זה כבר משנה שלהטבא"ק עדיין מותקפות במשך השנה.

אבל אנחנו ממשיכות לשתף פעולה עם הממסד, ולהודות לו על התקציבים של המצעד התל-אביבי ולהאמין לתעמולה שמספרת לנו שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. רק השבוע דובר צה"ל פרסם תמונה של שני חיילים גברים, לאחד מהם תלוי רובה על גבו, מחזיקים ידיים ומתהלכים ברחובות ת"א. תחת התמונה בעמוד הפייסבוק של דובר צה"ל נכתב כי הצבא מתייחס לכל חייליו באופן שוויוני. מלבד אלפי הא/נשים ששיתפו את התמונה הזו גם מספר ארגונים גאים שיתפו אותה ורבים שיבחו את צה"ל. בין רגע שכחנו שמרבית הלהטבא"ק בצה"ל סובלים מאלימות מצד מפקדים ומפקדות ומצד א/נשים שמשרתים איתם, שכחנו שבצה"ל טרנסים וטרנסיות מחויבות לשרת תחת הקטגוריה של המין איתו נולדו ושכחנו שצה"ל מבטל תקציבים להרצאות של חוש"ן כי כנראה לא מספיק חשוב ליצור מרחב בטוח ללהטבא"ק.

אבל כמובן שצה"ל שמח להציג לעולם תמונה של צבא מתקדם ונאור ופתוח, ושמח שאנחנו מסייעות לו בכך בשיתוף הפעולה שלנו. צה"ל שמח להסיט את המבט מהפשעים שהוא מבצע מדי יום בשטחים הכבושים, להסיט את השיח מהמצור, המשטר הצבאי, דיכוי ההפגנות מדי יום שישי, הפקעת האדמות, ההגנה על ההתנחלויות ומירור חייהם של שכונותינו הפלסטינאים מדי יום. הרבה יותר נוח לצה"ל שא/נשים יחשבו על הומואים במדים מחזיקים ידיים כשעל כתפיהם תלויים כלי רצח שעוברים נורמליזציה ע"י תמונות כמו זו, מאשר שיחשבו על האסירים המנהליים שמוחזקים בבתי כלא בלי כתב אישום ובלי משפט ושובתים רעב במחאה על התנאים האיומים בהם הם מוחזקים. הרבה יותר נוח לצה"ל שידברו עליו כעל צבא אוהב זכויות אדם, כי הנה אפילו הומואים משרתים בו, ולא כעל צבא שמפר כל זכות אדם שאפשר להפר כשמדובר בזכויות של פלסטינאים.

ולמה בעצם אנחנו משתפות פעולה עם מסעות ההסברע של צה"ל, של עיריית ת"א, של מדינת ישראל? למה אנחנו נותנות להם להשתמש במצעדי הגאווה כדי להציג תמונת עולם מעוותת ולצבוע את פשעיהם בורוד? האם שכחנו שהמאבק שלנו הוא מאבק לזכויות אדם בדיוק כמו המאבק הפלסטיני? האם איבדנו את הסולידריות שלנו עם קבוצות מדוכאות אחרות?

שיתוף הפעולה עם הממסד בא הרבה פעמים ממקום של רצון להיות דומות, להיות נורמליים, להראות שגם אנחנו מתגייסים לצבא הכיבוש כמו כולם, גם אנחנו מביאות ילדים ותורמות למאבק הדמוגרפי, גם אנחנו מתחתנים ובכלל אנחנו ממש כמו כולם. אנחנו מקבלות את הנורמה כלגיטימית ורלוונטית בגלל שככה לימדו אותנו, ובמהלך המרדף שלנו אחר הנורמה אנחנו מתנערות מהמאבקים של כל מי שלא מוכן או לא יכולה לעשות את אותו הדבר. אנחנו לא מדברות על זכויות של זונות טרנסיות שמוכות ע"י המשטרה וחשופות להמון אלימות מינית או של להטבא"ק פלסטינאים שלא יכולים לקבל מעמד פליט בישראל ולא יכולים להגיע למפגשים של קבוצות הלהטבא"ק הפלסטינאיות כי הכיבוש שולל מהם את חופש התנועה, אנחנו מעלימות את זה שיש בינינו גם א/נשים שלא מעוניינות במונוגמיה, בחתונה או בגידול ילדות וילדים ומשכיחות את זה שיש גם להטבא"ק שמסרבים לשרת את בצבא הכיבוש, אנחנו מספרות שלהיות הומו זו לא בחירה ומתכחשות למי שעבורה זו בחירה ומדירות בי ופאנסקסואליות לשוליים של הקהילה. אנחנו רודפות אחרי הקבלה של הממסד ושוכחים ששיתוף פעולה עם הממסד תמיד כרוך במרדף תמידי אחריו ואחרי הנורמה, ותמיד בא על חשבון מישהי אחרת. אנחנו מבקשות להתקדם בסולם ההיררכיה, להשתלב היטב בתרבות הפטריארכלית, במערכת הכלכלית הקפיטליסטית ובמיליטריזם הישראלי ושוכחות שאלה אותם המנגנונים שמדכאים אותנו ומחזקים ומתחזקים את יסודות ההטרוסקסיזם.

אפשר לראות את זה בבירור במצעד בתל-אביב שמרבית מארגניו היו גברים הומואים ממעמדות כלכליים מבוססים, יהודים, לבנים, אשכנזים ברובם והתקיים שיתוף פעולה הדוק בינם לבין הממסד. אפשר לראות את זה גם בשיח הלהט"בי, ובעיקר בשיח של האליטה ההומואית, שבו רוב הדרישות שמועלות הן דרישות לזכות לנישואים, לזכות לשרת בצבא, לזכות לסחור בפונדקאיות כדי להתרבות ובקיצור, בעיקר דברים שיגרמו לנו להידמות לתא משפחתי הטרונורמטיבי. אפשר לראות את זה גם בהבדלים העצומים בין כמות התקציבים שניתנת למסיבות רחוב צבעוניות ולפרויקטים של תיירות גאה לעומת התקציבים שניתנים למאבקים הפחות פוטוגניים, ואפשר לראות בדחיקה של קוויריות, א-מיניות, בדס"מים, פאן וביסקסואליות, טרנסיות וטרנסים לשוליים.

במקום לנסות להתקדם בסולם ההיררכיה אנחנו צריכות להפסיק לפרד לערער אותו ולהילחם בעצם קיומו. כל עוד יש הפרדות מישהי מאיתנו לא תהיה חופשייה. אנחנו חייבות לזכור שהמאבק שלנו על הזכויות שלנו אומר להיאבק גם על זכויות של אחרות, כי אין כזה דבר חופש שהוא רק בשבילי, חופש שהוא רק לקבוצה מסוימת.

אנחנו צריכות גם לזכור שאת הזכויות שלנו הממסד לא יכול לתת לנו, הזכויות שלנו הן כבר שלנו. הממסד יכול רק לפגוע בהן, להפר אותן ולמנוע אותן מאיתנו, וכשהוא עושה זאת זה לא צריך להיות סימן עבורנו לשתף איתו פעולה ולהתחנן בפניו שיתן לנו לממש אותן. זה צריך להיות סימן בשבילנו שהממסד הוא האחרון שעלינו לסמוך עליו, את הזכויות שלנו אנחנו לא נקבל, אנחנו נצטרך להילחם עליהן, ולקחת אותן.

על החשיבות של מצעד גאווה אלטרנטיבי

לפני כמה שבועות התפרסם במאקו גאווה הקמפיין של אירועי הגאווה 2012 תחת הכותרת "כל הארץ דגלים דגלים". הקמפיין הזה הוצג במפגש פתוח במרכז הגאה בגן מאיר. לפי הכתבה על הקמפיין, במפגש זה "בין הנוחכים, יניב ויצמן, אדיר שטיינר, שי דויטש, אבנר דפני, יאיר הוכנר, אימרי קלמן וראשי קהילה נוספים". שישה גברים, סיסג'נדרים*, יהודים, לבנים, אשכנזים, תושבי המרכז שאמורים לייצג את כל הקהילה על שלל גווניה. אז כשכתבתי בפייסבוק על-כך שבעייתי (בלשון המעטה) בעייני שרק אנשים מקבוצות מאוד מסוימות מקבלים את המקום הזה שקובע את האופי של מה שאמור להיות מאבק על זכויות של קהילה גדולה ומגוונת, רבים הזכירו לי שהיה מדובר במפגש פתוח ושלכל אחת ואחד הייתה הזכות להגיע ולהשפיע. אבל זה לא כאילו שהשישה הם היחידים שהגיעו למפגש. במפגש נכחו עוד רבות, אלא שהשישה האלה (שהם חלק מכל הקבוצות ההגמוניות שציינתי) הם היחידים שהיו מספיק משמעותיים, וניתן להם מספיק מקום לדבר ולהביע דעתם כדי שיתייחסו אליהם בכתבה.

בהמשך הכתבה אימרי קלמן מצוטט כשהוא אומר "(המצעד התל אביבי) איננו מייצג רק את המתגוררים בתוך תל אביב, אלא מרכז את הקהילה הגאה שנמצאת חלק מהמרקם האנושי חברתי בכל יישוב בארץ". הניסיון לייצג את כל הקהילה  נראה לי יומרני מאוד, בין השאר בגלל ההרכב של האחראים על המצעד, וקצת מגוחך בהתחשב בקמפיין שנבחר להוביל את המצעד.

הקמפיין שנבחר, תחת הכותרת "כל הארץ דגלים דגלים", קמפיין בסימן יום העצמאות, הוא קמפיין מדיר. מדיר את כל מי שיום העצמאות הוא יום אסון מבחינתה/ו, את כל מי שערכי יום העצמאות וערכי המדינה היהודית לא מדברים אליו/ה (אגב, על הקמפיין הזה הספיקו להיות גם כמה פארודיות). מארגני המצעד אמרו ש"חשוב לציין שאין במטרת הקמפיין לחזק תחושות לאומיות, והקמפיין פונה גם לחברי הקהילה ממגזרי המיעוטים בארץ, וקורא להם להצטרף למצעד ב8.6". כמה קל לומר זאת מעמדה של יהודי תושב המרכז שמתחבר לערכי יום העצמאות. כמה קל לשכוח את הדיכוי של א/נשי הקהילה הלה"ס** הלא-יהודים ע"י אותם ערכים שמיוצגים ע"י יום העצמאות.

אולי זה גם קל יותר להתעלם מהקהילות הגאות הלא יהודיות שבין כה מושתקות במדינת ישראל. ללה"ס פלסטיניות בגדה המערבית וברצועת עזה למשל אין את הפריווילגיה להגיע למפגשים של קבוצות הלה"ס הפלסטיניות, מכיוון שהן חיים תחת שלטון צבאי השולל מהם את חופש התנועה. לה"ס פלסטינים  הנמצאים תחת סכנת מוות ונרדפות בשל נטייתם המינית ו/או זהותן המגדרית מתקשים לקבל מעמד פליט במדינת ישראל. לה"ס פלסטיניות צריכים בנוסף להתמודדות עם הדיכוי על רקע היותן לה"ס להתמודד יום-יום עם שלטון הכיבוש ועם דיכוי על רקע לאומני.

מלבד היותו של הקמפיין הספציפי הזה בעייתי, הלך הרוח הכללי סביב מצעד הגאווה התל-אביבי מתחבר מאוד למגמות של פינקווש ולהנחה שאפשר לראות הרבה פעמים בשיח גאה לפיה במדינת ישראל יש ללה"ס זכויות שוות ושבניכוי כמה מקרים של אלימות קשה כלפי א/נשים על רקע העדפות מיניות וזהות מגדרית מצבנו מצוין (טיעון שבד"כ מנסות לייחס למפלגה כזו או אחרת, כמו למשל למרצ או לליכוד) ושהמאבק שלנו הוא רק על כמה דברים קטנים שאפשר לשנות ע"י חקיקת חוקים, שיתוף פעולה עם פוליטיקאיות/ים. כך למשל בשנה שעברה הקמפיין של מצעד הגאווה היה תחת הכותרת "שווה להיות גאה" שמבחינתי פספסה לחלוטין את הנקודה (לקריאה נוספת בנושא מומלץ להציץ בקמפיין התגובה המעולה של מצעד הגאווה הרדיקלי תחת הכותרת "שווה למי?")

אבל מצבן של לה"ס בישראל הוא לא כל-כך טוב כמו שמתארות אותו, בישראל היו בשנים האחרונות מספר מקרים של טרור נגד הקהילה הגאה, א/נשים שרוצות לצאת מביתם בלבוש שלא תואם את המצופה מהם לפי ההטרונורמה יתקשו לרוב לעשות זאת מבלי להיות מוטרדות או במקרים גרועים יותר גם מותקפים, טרנסים וטרנסיות מתקשים במקרים רבים להתקבל למקומות עבודה ולשכור דירות, אלימות יומיומית מופנית כלפי טרנסיות ע"י המשטרה, החל מגידופים והטרדות ועד תקיפה פיזית.

יתכן שמצב קהילת הלה"ס בישראל טוב יותר מבמדינות אחרות בהם הומוסקסואליות אינה חוקית, בישראל קיימים ארגונים להט"בים רבים, יש מספר מועדונים גאים, אבל גם בגרמניה שלפני עלית הנאצים לשלטון הייתה תרבות גאה מפותחת, בברלין היו ברים רבים של הקהילה הלה"ס, ומספר שנים לאחר מכן עשרות אלפים נעצרו בשל נטיות מניות וזהויות מגדריות שנחשבו ללא נורמטיביות ולה"ס רבים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה.

לדעתי יש צורך במצעד גאווה שמטרתו היא מחאה נגד הטרוסקסיזם וסיסקסיזם. מצעד שיתן מקום גם ללה"ס שאינם הומואים גברים סיסג'נדרים, וגם לקבוצות שבמקרים רבים הקהילה הגאה (ובעיקר הגיימוניה הדומואיתששה להתנער מהן כדי לא לפגוע בטיעון לפיו "מלבד נטייתנו המינית אנחנו בדיוק כמוכם" (המבוסס על ההנחה ששוני זה רע, ועלינו להיות דומים ודומות ככל שמתאפשר לנו לנורמה המקובלת), יש צורך במצעד שלא ייתן במה לפוליטיקאים שינצו אותה כדי לטעון שמצב בקהילה הלה"ס בישראל הוא מעולה יחסית לשאר העולם ובכך יתנערו מהסקסיזם שעליו החברה שלנו מושתתת. יש צורך במצעד שזוכר שאי אפשר לתת ייצוג לכולן במצעד אחד, כי הקהילה הלה"ס היא קהילה גדולה ומגוונת שקבוצות שונות בה חוות את הדיכוי בדרכים שונות. מצעד שיהיה סולידרי גם עם קבוצות שבד"כ כמעט ולא זוכות לסולידריות במצעדים, כמו זונות טרנסים וטרנסיות, לה"ס פלסטיניות, לה"ס לא יהודים וכו'

מהסיבות האלה החלטתי לארגן השנה, יחד עם עוד 2 חברות, מצעד גאווה בפ"ת שינסה לענות על הצרכים האלה, ולאפשר גם למי שלא מזדהה עם ערכי מצעד הגאווה המינסטרימי התל-אביבי לצעוד כדי לדרוש חופש מיני ומגדרי ושוויון לכולן. למה בפ"ת? כי אני גרה בפ"ת, וכי מחאה נגד הטרוסקסיזם וסיסקסיזם צריכה להיות בכל מקום כל עוד אלו קיימים (ולמי שתוהה, הם הגיעו גם לפ"ת לצערי). מצעד הגאווה בפ"ת יתקיים ביום א', 17.06.12 בשעות 18:00-21:00, המצעד יחל בכיכר המייסדים בפ"ת ויסתיים בפארק פ"ת. אשמח אם תצטרפו למצעד, ואשמח גם אם תחליטו ליזום מצעד אלטרנטיבי משלכן בעיר מגוריכם, כי דרישה לחופש ולשוויון צריכה להיות בכל מקום.

___________________________________________________

*סיסג'נדר/ית היא מי שמרגישה בנוח עם המגדר שנתנו לה בלידה, כלומר מי שאינו/ה טרנסג'נדר/ית או ג'נדרקוויר

**הקהילה הלה"ס – הקהילה הלא הטרונורמטיבית-סיסג'נדרית