נראות טרנסג'נדרית? מי צריךה את זה בכלל?..

זה אולי עשוי להפתיע חלק מכן, אבל לפני שנים רבות, אי שם בפתח-תקוה הרחוקה הייתי ילדה צעירה ותמה שלא הכירה כ"כ הרבה להט"בים, בטח שלא טרנסיות, ולא היה לה מושג מה זה "ג'נדרקוויר" או מה ההבדל בין מין למגדר.

 

ובכל זאת, בלי שהיו לי המילים לכך, מגדר היה נושא מהותי בחיים שלי. אמנם הזדהיתי אז כבן (לא הכרתי שום אופציה אחרת), אבל היום אני יכולה לומר שאולי הייתי בן, אבל לא הייתי מאוד טובה בזה. כנראה בין הגרועות בכיתה. אף פעם לא הייתי חלק מאחוות הבנים. אף פעם לא רציתי להיות. אבל בהיותי בן לא יכולתי להתקבל גם לשום אחווה אחרת.

 

בשלב מסוים יצאתי מהארון התחלתי להזדהות כהומו, ואחר כך כפאנסקסואל, אבל עוד לני זה הטרידו אותי מחשבות על המגדר שלי. מחשבות שנהגתי להדחיק ולהתעלם מהן, כי הן עוררו כ"כ הרבה שאלות קשות בלי תשובה.

 

למה אני לא יכולה להיות אישה? והאם אני רוצה בכלל להיות כזו? ולמה לא יכולתי להיוולד בגוף אחר (שאלה שעוררה אצלי כ"כ הרבה כעס כלפי עצמי, כאילו לא התאמצתי מספיק)? והאם מישהו יוכל אי פעם לאהוב את הגוף שלי, שמרגיש לי כ"כ זר? הגוף הזה שאני לא אוכל לשנות אף פעם? ואם אני לא אישה טרנסקסואלית, אז אני בטח פשוט גבר, כי אין אופציות אחרות.

 

על טרנסג'נדריות לא ידעתי כמעט כלום. רק מה ששמעתי בתקשורת ובשיחות מזדמנות על דנה אינטרנשיונל וגברים שהפכו לנשים. אני זוכרת מחשבות שהיו לי על ניתוחים לשינוי מין. אף פעם לא הבנתי איך כל העניין הזה קורה. דמיינתי תוצאות ניתוחים לא ברורות ולא מוחלטות, ולא היה לי שום מידע כדי לאשר או לדחות את המחשבות האלה.

 

אי שם בגיל 17 שלח לי ידיד הומו סרטון של כריס קרוקר ממצמץת. הוא סיפר לי שכריס העלתה את הסרטון וקיבל מאות אלפי צפיות (היום כבר 8 מליון) בגלל היותה כ"כ מפורסם ומוכרת בקהילה. הוא תיאר לי את כריס כ"הומו שעושה סרטונים ביוטיוב". כמה ימים אחרי זה חזרתי לערוץ היוטיוב של כריס וגיליתי סרטון בו היא מדבר על חלוקה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועל הקשיים שזה מעורר.

 

הצפייה בסרטון הזה הייתה משהו בין אגרוף חזק בבטן לחיבוק שהשתוקקתי אליו שנים אבל לא הייתי מוכנה אליו עדיין. אני חושבת שבאותו ערב צפיתי בסרטון הזה עשרות פעמים בלופ. בטח הייתי משתפת אותי בפייסבוק אם היה לי חשבון אז…

 

בכל מקרה, משם כבר התחלתי להכיר עוד א/נשים מעוד מגוון מגדרים דרך איגי, למדתי על דראג ועל מין ומגדר ועל עוד מליון ושבע עשרה דברים שהיו חלק בדרך הפתלתלה ומלאת המהמורות לגיבוש הזהות הג'נדרקווירית שלי.

 

בעוד כמה ימים (31.03) יצוין יום הנראות הטרנסג'נדרית הבינלאומי. החודש האחרון עבר עלי עמוס בגילויי טרנספוביה בקהילה הפמיניסטית, בקהילה הטרנסג'נדרית, במשפחה שלי, במרחב הציבורי ובמרחב האינטרנטי, שהין בחלקם מין באקלש להתעקשות שלי להיות טרנסית ולהראות במרחב לקראת יום הנראות…

 

כ"כ חשוב לי לציין את היום הזה, שנכון, חלק ממנו זה לגרום לסטרייטים וסיסג'נדרים להכיר אותנו, לדעת שאנחנו קיימות וכו', אבל הרבה יותר מזה חשוב לי לציין את היום הזה כי אני זוכרת איך זה להיות ילדה טרנסג'נדרית שאין לה מילים להסביר לעצמה את מה שהיא מרגישה. אני זוכרת איך זה להרגיש לגמרי לבד בעולם ושלאף אחד אין את התשובות לשאלות שלא העזת לשאול. אני זוכרת איך זה לפגוש עוד א/נשים שהם כמוני בפעם הראשונה.

 

אני מציינת את יום הנראות הטרנסג'נדרית, ומתעקשת להמשיך לבלוט ולהתבלט בשביל הנער הטרנסקוויר שאומר לי כמה אומץ נתתי לו, או הילדה הקורסית שמועצמת מזה. אני רוצה שהם יראו אותי וידעו שאני קיימת. אני לא רוצה לשקר להם ולומר להן שזה קל. זה לא. זה קשה, ולפעמים זה אפילו בלתי נסבל ובלתי אפשרי. אנשים הם טיפשים ובורים ופחדנים ומלאי שנאה ואלימים, ואתן תאלצו להתמודד עם זה, אבל לכל הפחות, אני רוצה שתדעו, אני רוצה לצעוק את זה, אני רוצה לרסס את זה על קירות ולחרוט על שולחנות ולכתוב את זה, ולומר את זה, וחזור על זה ולהקיא את זה ולזעוק את זה.

 

אתן לא לבד. אתם לא לבד. אתן לא פאקינג לבד.

 

התמונה באדיבות קולקטיב משפריצות.

לכו תזדיינו

לפני כמה שנים הייתי חניכה באיגי בפתח תקוה. באחת הפעולות המרתקות מאותו הזמן למדנו על היסטוריה להט"בית, בין סיפורים על תרבות דראג מנצנצת, מאבקים ראשונים למען להט"בים בארץ ועוד, המדריך סיפר לנו שאי שם בשנות השמונים אחת הדמויות הלהט"ביות היחידות שקיבלו חשיפה תקשורתית הייתה זלמן שושי. קוקסינלית עובדת מין מהממת מתל-אביב שנודעה באמירות פרובוקטיביות והייתה דמות בולטת בקהילה הקוקסינלית באותם ימים.

המדריך סיפר לנו שבאותה תקופה שושי גרמה להומואים רבים לפחד מהאופן בו הם עשויים להתפש בחברה, הם חששו שהדומיננטיות של שושי תגרום לתפישה לפיה הומואים הם נשיים, שיש להם מיניות ושהם לא מתביישים בה. עד כדי כך שזה הפך לביטוי נפוץ בשנות השמונים בקרב הומואים שחששו לצאת מהארון, "אני לא רוצה להיות זלמן שושי".

זלמן שושי – פרופסור לשרמוטולוגיה.

לפני מספר ימים התפרסם בגוגיי המאמר "רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג" המספר על פעיל בקהילה הבריטית המבקש לסגור את הסאונות ומועדוני המין בטענה שהם מעודדים הומופוביה, כי הם גורמים לציבור הסטרייטי לחשוב שכל מה שמעניין אותנו זה מין לא מהוגן. הכתבה מספרת על בעיית "הסטוצים ותרבות המין" ועל האופן שבו "הסקס מקהה את הרגשות".
זה כאילו מין קטע כזה, להסביר להט"בופוביה ע"י הפניית אצבע מאשימה ללהטבפא"קים… יש הומופוביה כי אנחנו מזדיינים, כי אנחנו נהנות מסטוצים, כי אנחנו לא מסבירות מספיק, כי יש בינינו קיצוניות, אני לא מסבירות מספיק בנחמדות, אנחנו פרובוקטיביות, מתפשטות על משאיות, גאות מדי, חסרות רגישות, מגעילות, דוחפות את המיניות שלנו לפרצוף של המיינסטרים הפוריטני, אנחנו יותר מדי זלמן שושי ואנחנו יוצרות בכך את הלהט"בופוביה במו ידינו.
לא משנה שסטרייטים נמצאים בכל חור, שיש להם מועדוני פיק אפ, הם מנהלים תרבות אונס שלמה, המיניות האלימה כלפי נשים שלהם נמצאת בפרסומות, שלטי חוצות, ברחובות, בשיח, בחדשות, בטקסי חתונה, בחוקה, מתחת לכל אבן ומעל כל חלקה טובה. זו לא סיבה מספיק טובה לסטרייטפוביה, אבל אנחנו עושות הרבה רעש.
אני לא מנסה לטעון שבתרבות המינית ההומואית אין בעיות. יש בה המון בעיות. למשל: האדרה של אידיאל היופי, פטישיזציה, מחסור בשיח על הסכמה, אלימות מינית ודחיקה לשוליים של מיניות "סוטה" ו"לא נורמטיבית", אבל אלו בדיוק הבעיות שקיימות בתרבות המינית הסטרייטית, רק ששם הן לא מסומנות, כי מיניות הטרוסקסואלית אף פעם לא מסומנת.
אחד הדברים המהממים בעיניי בקהילה הגאה היא שיש בה מקום (באופן יחסי לתרבות הסטרייטית) לסטוצים, לגאווה במיניות, לחקירה מחדש של גבולות המיניות, של מה מותר ומה אסור, ולמה.
הדרישה שעולה מתוך הקהילה להסתיר את המיניות שלנו ולדחוק אותה לחדרי חדרים לא שונה במאומה מאותה הדרישה אצל ההומופוב הממוצע. אין שום סיבה שלא נתגאה במיניות שלנו, וביכולת שלנו להתחיל ליצור תרבות מינית אלטרנטיבית לתרבות הסטרייטית האלימה.
מותר לנו להתגאות במיניות שלנו. מותר לנו לעשות פרובוקציות ולהזדיין כמה שבא לנו עם מי שבא לנו. מותר לנו לפרק את השיח שדורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מהוגנות ונורמטיביות כדי לקבל לגיטימציה. מותר לנו לאתגר אותו ולהודיע שיש לנו לגיטימציה והיא לא תלויה באם אנחנו עומדות בערכים סטרייטיים של מיניות מוסרית ונורמטיבית.
מותר לנו, וכדאי לנו, להרחיב את הדרישה שלנו מדרישה ל"שוויון זכויות" שיאפשר לנו להתחתן ולהקים משפחות ממוסדות ולחיות חיים מהוגנים לדרישה לשחרור מגדרי ומיני, שחרור של מערכות היחסים שלנו ממערכות שיפוט כאלה ואחרות הדורשות מאיתנו להקטין את עצמנו ולהפסיק להקשיב לתשוקות שלנו. להתקדם לעבר הדרישה למהפכה מינית שתאפשר לכל אחת להיות מינית או לא להיות מינית כמה ואיך ואיפה שהיא רק רוצה.

 

ציור של סם וולמן

בקיצור, דבר אחד רציתי לומר לאותם הומואים המשתפים פעולה עם רטוריקה סטרייטית המבקשת מאיתנו להצניע את המיניות שלנו. לכו תזדיינו. עם מי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים. כל עוד זה בהסכמה, אני מבטיחה לא לשפוט.

כך תהרגי גברים סטרייטים – מדריך פרקטי למתחילות

אתמול בערב נקלעתי לוויכוח בטאמבלר במהלכו כתב עלי מישהו בשם hotandnerdy שאני לא ראוי להיקרא אנרכיסט (כן, הוא התעקש לפנות אלי בלשון זכר) כי אני בסה"כ cunt שחושב שזה בסדר להטיח איומי מוות בסטרייטים. כמובן שכעסתי במהלך הדיון על הטרנספוביה והמיזוגניה שהופנו כלפי, אלא שכמו בפעמים רבות בהן נמתחת ביקורת על ההתנהלות שלי, ישבתי עם עצמי מאוחר יותר וחשבתי.

ככל שחשבתי על הביקורת יותר הבנתי שחנונלוהט צודק ללא ספק. אני בשום אופן לא יכולה פשוט להסתובב בעולם ולתעב סטרייטים. אני חייבת לעשות עם זה משהו. אז החלטתי לכתוב מדריך שיסייע גם לכן, בעזרת העברת המיומנויות שרכשתי בשנים בהן אני סטרייטפובית, להצטרף למאמץ לניקוי העולם שלנו מהפסולת הביולוגית המתקראת גברים הטרונורמטיבים*.

 

דעי את אויבייך

 

הטלוויזיה מרבה לשדר תוכניות אודות סטרייטים, לפעמים נראה שסטרייטים נמצאים בכל מקום, ועם זאת אנו מתקשות ללמוד עליהם דברים בגלל היכולת שלהם להרדים אותנו כשאנו צופות בהם. מסתבר שהדרך הטובה ביותר ללמוד על גברים סטרייטים היא מכתיבה של להטבפא"קיות אחרות, שמאפשרת לנו לחקור אותם, מבלי שנאלץ לבוא עמם במגע ישיר שלא לצורך.

מחקרים גילו כי גברים סטרייטים נוטים להסתובב בלהקות מסוגים שונים בגדלים שונים. החל מקבוצות כדורגל, חברות תאגידיות, משרדים, בתי ספר ועד ללהקות הבסיס שלהם אותם הם מכנים "תאים-משפחתיים", שם הגבר הסטרייט המבוגר נמצא לרוב בראש ההיררכיה (מבנה חברתי שהמציאו גברים סטרייטים, במסגרתו קיימים יחסי כח ושליטה בין פרטים שונים).

גברים סטרייטים עשויים להיות מאוד מסוכנים. מדי שנה נהרגים יותר אנשים ע"י גברים סטרייטים מאשר ע"י כל שאר בעלי החיים יחדיו, יותר מאשר ע"י אסונות טבע ויותר מאשר ע"י תאונות דרכים. הם לא מסוגלים לשלוט על היצר המיני שלהם, מוצפים בהורמונים שמערפלים את שיקול הדעת שלהם, ובנוסף, גברים סטרייטים מתרבים בקצב מהיר מכיוון שהתרבות והפצת גנים היא חלק עיקרי בתפישת העולם הצרה שלהם.

אני מקווה שהמדריך הזה יסייע לך לרכוש כמה פרקטיקות בעזרתן תגני על עצמך מסכנות בזמן שאת מחסלת גברים סטרייטים.

הוציאי אותם מהמרכז

 

בסביבתם הטבעית, גברים סטרייטים רגילים להיות במרכז. במרכזי הכח, מרכזי השליטה, מרכזי תשומת הלב, ומרכז העניינים באופן כללי. הרבי לדבר על נושאים שאינם נוגעים לגברים סטרייטים. שתפי בפומבי, בקול רם ובפרהייסבוק כל מחשבה, תחושה וצורך שעולה בך שלא נוגע לגבריות, לסטרייטיות, או לקיומם. דברים מסוג זה יצרו במהרה תחושת סטרס ודיסוננס אצל הגבר הסטרייט . במהרה ישתלטו עליו תחושות בלבול, לחץ הדם שלו יעלה, הוא יתחיל להזיע ולמלמל גיבובי דברים לא ברורים בניסיון להשיב את רגשותיו וצרכיו למרכז השיחה.

דבקי בעמדתך ואל תוותרי. גייסי חברות ודוני איתן בנושאים שלא קשורים אליו. התעלמי מהשאלות שלו וסרבי לעצור את חייך כדי להסביר לו דברים שאינו מבין. במקום זאת הפני אותו למקורות חיצוניים ודרשי שילך ללמד את עצמו. עם מספיק התמדה ודבקות במטרה הגבר הסטרייט ישבר לבסוף. הורידים שלו יחלו להתפוצץ מבפנים והוא ידמם למוות.

זכרי, הפרקטיקה הזו דורשת מיומנות וכושר התחמקות מכל האמצעים העומדים לרשות הסטרייט כדי להציב את עצמו במרכז. אם את לא מצליחה בפעם הראשונה, אל תתייאשי. המשיכי לנסות, ובסוף גם את תצליחי.

אירוניה ככלי נשק

יתכן שחלקכן שואלות את עצמכן כיצד אני מרשה לעצמי לחשוף כך בפומבי את הפרקטיקות והמיומנויות שלי. האם זה לא יאפשר לגברים סטרייטים ללמוד אותן על מנת להיזהר מפניהן? ובכן, אין לכן ממה לחשוש מכך.

 

אירוניה עשויה להיות קטלנית ביותר עבור גברים סטרייטים. הם לא מבינים אותה, והיא יוצרת לחץ ישיר על מוקדים חשובים במוח שלהם (שבד"כ ממוקדים במאמצים שונים שהם חלק אינהרנטי מחייו של גבר סטרייט, כמו להתאפק לא לאנוס, להעריץ את עצמו ולהאדיר סמלים פאליים). ע"י הפניית משפטים המופנים בדרך כלל כלפי להטבפא"קיות לגברים סטרייטים, סרקזם והבעת מרמור מול ההטרונורמה את מביאה את הסטרייט לסכנת חיים מיידית.

מינונים גבוהים של אירוניה יכולים לחסל סטרייטים במקום, אך אל תשכחי לחבוש קסדה כשאת משתמשת בפרקטיקה הזו, כי עם פיצוץ סופי של המוח שלהם את עשויה להיפגע מההדף.

ערערי על זהותם

 

דברי על פלואידיות של מיניות ומגדר, סמני הומוארוטיקה ובי-רומנטיקה בהתנהגויות של גברים סטרייטים, היי מוחצנת במערכות היחסים הלא סטרייטיות שלך, קיימי מצעדי גאווה, אמרי לגברים סטרייטים להפסיק לפתוח משפטים ב"למרות שאני סטרייט…" או "בתור סטרייט אני חייב לציין ש…", הפיצי מידע על דרכים להפסיק להיות סטרייט ועשי כל שביכולתך כדי לערער על תפישת הזהות הסטרייטית-גברית כמהותית ועליונה.

למרות שפרקטיקה זו לא מעוררת תגובות פיזיולוגית של ממש אצל מרבית הגברים הסטרייטים, היא מעוררת תגובות רגשיות שעשויות להוביל את הגבר הסטרייט למצבים קיצוניים. גברים סטרייטים רבים נוטים להגיב לערעור על זהותם (שלהבדיל מאיתנו, לא הסתגלו אליו מעולם בסביבתם הטבעית) בצורך מיידי ובלתי נשלט להוכיח אותה, מה שיכול להוביל אותם למצבים מסוכנים ביותר, החל מקטטות, סדנאות כושר שמעבר ליכולתם הפיזית, סחיבת משאות כבדים מדי, התעסקות במכונות כבדות, מסורים ושאר חפצים חדים וחשמליים שעשויים להרוג אותם.

הגרפיטי באדיבות משפריצות.

 

טרור קווירי

ויקיפדיה (אתר אינטרנט נפוץ בקהילה ההטרונורמטיבית המרכז מידע שרובו עוסק בגברים סטרייטים והסטרייטיות שלהם מנקודת מבט של גברים סטרייטים) מספר על פצצות נצנצים (glitter bombs) כמסוכנות ביותר לגבר הסטרייט. לדברי האתר פצצות נצנצים עשויות להיכנס לדרכי הנשימה של הסטרייט ולסכן אותו במוות.

תצורות נוספות ויעילות של טרור קווירי כוללות הפצת מםים סטרייטפוביים באינטרנט, פגיעה ברגשותיהם של גברים סטרייטים, אמירת דברים לא נחמדים על גברים סטרייטים ותיוגם של סטרייטים מסויימים כהומופובים, טרנספובים, ביפובים, אייספוביים, ועוד שאר מילים כאלה ואחרות (מילים שהן מסרבות להקדיש את חייהן בלהסביר לסטרייטים את משמעותן ולהצדיק את השימוש בהן.)

 

היזהרי מטעויות נפוצות

הרבה מתחילות מנסות פרקטיקה שנראית על פניו מאוד מתבקשת, לגרום לגברים סטרייטים לדבר זה עם זה. למרות שדיבור עם סטרייטים עשוי בהחלט להוביל אותך למוות נוראי בייסורי שעמום, נראה כי עם השנים פיתחו גברים סטרייטים חסינות לשיממון אפרורי, והם יכולים להתפלש בו שעות ולצאת ללא פגע.

זה הכל בינתיים. אני מקוה שהמדריך הזה יהיה לכן לעזר, ויעזור לכן להשמיד סטרייטים בכמויות גדולות לפחות כמו הכמויות בהן הם רוצחים אותנו.

*המדריך עוסק בגברים סטרייטים, עם זאת הרבה מהפרקטיקות המצוינות בו עשויות לעבוד מצוין גם כשמדובר באשכנזים.

אני קצת משוגעת

*אזהרת טריגר: פוסט זה עוסק באלימות ממסדית כלפי חולות נפש, דיכוי של הממסד הפסיכיאטרי וניסיונות התאבדות*

*כמו כן, הפוסט הזה מעלה אצלי המון רגשות ולכן הוא כתוב באופן מבולגן ומבולבל יותר מהרגיל, וקשה להבין מה אני מנסה להגיד. מקווה שתצלחו אותו בכל זאת*

אתמול התפרסמה בהארץ כתבה על בעיה פסיכולוגית בשם "עשרת" שייחודית לבני עשירים. הכתבה מספרת על איתן קואץ', נער אמריקאי בן 16 שנהג בשכרות, וגרם למותם של 4 בני אדם ולפציעות קשות של 2 מחבריו. הפסיכולוג ג'יי דיק מילר איבחן במשפט את קואץ' כסובל מ"עשרת" כיוון שגדל עם משפחה עשירה במיוחד שפתרה בעיות באמצעות כסף ולא חסכה ממנו דבר, קואץ' מעולם לא למד שלמעשיו יש השלכות ולא ידע להבדיל בין טוב ורע.

בעקבות האבחון, בית המשפט האמריקאי לא גזר על קואץ' מאסר בפועל, אלא טיפול במוסד פסיכיאטרי. משפחתו ממנה טיפול במוסד פרטי בעלות 450 אלף דולר שם קואץ' יוכל ללמוד בישול, רכיבה על סוסים ועוד כל מני דברים בזמן שיטופל. המשפט הזה עורר כמה תגובות מחאה בארה"ב מאנשים שטענו שזוהי הוכחה שמערכת המשפט האמריקאית לא שוויונית. אבל לא מעניין אותי לדבר על מערכת המשפט האמריקאית, בא לי לדבר דווקא על הממסד הפסיכיאטרי.

קודם כל סיפור אישי קצר.

הייתי מאושפזת שלוש פעמים בחיי בבית החולים לבריאות הנפש גהה בפתח תקווה. פעמיים בגיל 17 (לפני חמש שנים) במחלקה ד', מחלקת הנוער, שתי הפעמים היו סמוכות ונמשכו שלושה שבועות ושבועיים בהתאמה, ופעם נוספת התאשפזתי בתחילת יולי האחרון במחלקה ה' באותו בית החולים, מחלקת מבוגרים, אשפוז שנמשך סוף שבוע אחד.

אחרי שניסיתי להתאבד בבליעת כדורים בגיל 17 אחי מצא אותי והסיע אותי לבית חולים, שם לאחר טיפול ראשוני בעודי מושפעת מ-80 כדורי שינה ניסו לדבר איתי עובדת סוציאלית ופסיכיאטר של בית החולים. לאחר שלא הגבתי פוניתי באמבולנס למיון בבית החולים גהה, שם אמר לי פסיכיאטר שמכיוון שאני קטינה יש לי שתי אפשרויות, להתאשפז מרצון, או שאאושפז בכפיה ל-24 שעות עד שפסיכיאטר מחוזי יקבע האם יש לאשפז אותי בכפיה לאורך זמן או לשחרר אותי. הוא הבהיר לי גם שבמצבי כנראה שיוחלט לאשפז אותי בכפיה. חתמתי על הסכמה לאשפוז.

אחרי שבועיים השתחררתי וכשחזרתי לביקורת כמה ימים אח"כ הוחלט לאשפז אותי שוב לשבועיים, בסופם חזרתי לבית של ההורים שלי, ובהמשך שנת הלימודים הגעתי לעתים רחוקות לבית הספר, בעיקר לבחינות בגרות ומתכונת. השנים עברו ואחרי 2 ניסיונות התאבדות סמוכים וכושלים נוספים (אני לא מאוד מוצלחת בזה, מסתבר) התאשפזתי לבקשתי מכיוון שבפועל לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו.

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי במחלקה ד', כשד"ר לואיזה בולוביק, הפסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה, ניגשה אלי ואמרה לי שאני חייב להסתפר ולהתגלח, כי אם אני לא רוצה שיראו אותי כמשוגעת, אני צריכה לא להראות כאחת. אני צריכה להראות נורמטיבית. אני זוכרת את הפסיכיאטר בבית חולים השרון שעשה לי אבחון פסיכיאטרי כמה ימים אחרי ניסיון התאבדות ושאל אותי אם אני נמשכת לגברים. אמרתי שבין השאר, והוא שאל אם גם לנשים. אמרתי שבין השאר והוא שאל אותי אם זו הבעיה העיקרית. אני זוכרת גם את הפסיכיאטר במחלקה ה' שכשאמרתי שאני ג'נדרקווירית שאל אותי מה לגבי משיכה מינית, וכשאמרתי שאני ביסקסואלית הוא אמר "אז אתה בעצם לא מחליט שום דבר? אתה צריך לקחת את עצמך בידיים".

אני זוכרת גם את הילדה במחלקה ד' שאמרה שהיא אישה מבוגרת ויש לה כוס, אבל זה נחשב לחלק מהבעיה שלה, שהיא לא מקבלת את היותה "בן" ב"מציאות". אני זוכרת שפגשתי נערות ש"מתירנות מינית" הייתה חלק מהבעיה שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לעזור להן לפתור. אני זוכרת שישבתי במחלקה ד' בסדנת "השתלבות בחברה" שם לימדו אותנו שנצטרך להתמודד עם הבעיות שלנו ולתקן את עצמנו כדי שנוכל להשתלב בשוק העבודה ולדאוג לעצמנו.

אני זוכרת ביום האחרון שלי במחלקה ה' שיחה ארוכה אל תוך הלילה עם אחת המאושפזות, התחלנו מלדבר על הספר שקראתי, ספר שעסק בביסקסואליות, והיא סיפרה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה. שהיא הייתה מאושפזת באשפוז יום בהתחלה ומכיוון שלא אכלה ולא שיתפה פעולה הועברה למחלקה הסגורה. היא סיפרה לי איך נכנסה להריון מתרומת זרע אחרי מאמצים בירוקרטים רבים, ושהייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה, ושעכשיו היא מתחרטת על זה ומרגישה שהיא עשתה את זה כי זה מה שהייתה צריכה לעשות. בהמשך היא גם סיפרה לי שהיא לא נמשכת לגברים, אבל גם לא לנשים. דיברנו על א-מיניות והיא אמרה שזה מפחיד לחשוב על הגדרות כאלה בשלב הזה של החיים ושצריך בשביל זה הרבה אומץ שכנראה אין לה.

אני זוכרת עוד מליון ואחת דרכים שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לנרמל אותי ואת אלו שמסביבי כדי להציל אותנו ממחלות הנפש של עצמנו. בזמן שקואץ' ובני עשירים אחרים יכלו לממן מוסדות פרטיים ב-450 אלף דולר, אנחנו התמודדנו עם צפיפות ומחסור במיטות במחלקה שהובילו לכך שלפעמים האינטרס לאשפז מי שזקוקה לאשפוז והאינטרס לא לאשפז יותר חולות מכמה מיטות שיש התנגשו אלה באלה. שבזמן שהממסד הפסיכיאטרי ממציא מצד אחד מחלות כמו "עשרת" שפותרות בני עשירים מאחריות על מעשיהם, הוא עושה מאמצים להגדיל את הסמכויות שלו לכפות אשפוז ולפעול לנרמל את מי שאינה נורמלית. בעוד שלבני עשירים יש את הכלים הכלכליים לדאוג לעצמם מוסדות כמו ביטוח לאומי עושים כל שביכולתם כדי למנוע קצבאות נכות ממי שזקוקים לכאלה.

הממסד הפסיכיאטרי עוסק בשאלה במה לאבחן את החולה מבין האבחנות הפסיכיאטריות הקיימות, ואיך לרפא אותה מהמחלה שבה הממסד תייג אותה. הוא לא עסוק בלתת לחולות כלים לאבחן את הדפוסים שלהן, ולעזור להן לעבוד על הדפוסים שהן מעוניינות לשנות. הוא עוסק בדרישה מהסביבה להתנהג בהתאם למה שפסיכיאטרים אומרים שנכון, לחזק את בעלי הכוח, ולהחליש את אלה שחורגים מהמקובל. לומר לנו מה מותר ומה אסור להרגיש, ולייצר מערכת הפחדה לפיה אם לא תעמדו בסטנדרטים חברתיים מסוימים ישללו מכם חופש התנועה והזכות על גופכן. הוא לא עוסק בלהבין איך אנחנו לפעמים לא יכולות לעמוד בדרישות של המערכת מאיתנו, אלה בלדרוש מאיתנו להשתנות ככה שנעמוד בהן.

אני מאחלת לכל חולת נפש למצוא את הטיפול שהכי נכון לה. אם זה בשיטות טיפול אלטרנטיביות כמו ייעוץ הדדי, או בטיפול פסיכולוגי פמיניסטי כמו שמציע מרכז אישה בשלה או קולקטיב פסיכואקטיב.

אני חולת נפש, והיה לי חשוב לכתוב את הדברים האלה כי חשוב בעיניי שנספר את הסיפורים של עצמנו, כמו שאנחנו חוות אותן וניצור שיח של חולות נפש על חולות נפש כדרך ללמוד על עצמנו שאינה דרך העיניים של הממסד הפסיכיאטרי.

מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן.

אני להט"ב, משמע אני לבן

אתמול התפרסם בוואלה המאמר "רעש וסלסולים: הגיע הזמן לצאת מהארון" מאת חגי אוזן. המאמר מותח ביקורת על ה"אופורטוניזם העסקי" של ליאור נרקיס בשיתוף הפעולה שלו עם ליין המסיבות הלהט"בי המזרחי "אריסה" בסינגל החדש שלו "עמליה". חגי טוען במאמרו שאין להתייחס לאקט זה כצעד אמיץ למען הקהילה, מכיוון שמדובר בסה"כ בשיקול עסקי, ושהצעד היחיד בתחום שיכול להיות משמעותי עבור הקהילה הלהט"בית יהיה כשזמר מזרחי יצא מהארון.

אז איך זה בעצם עובד?
לחברי כנסת סטרייטים אשכנזים מותר לדבר במצעדי גאווה, ולקבל קרדיט על "שיתופי פעולה עם הקהילה", לרון חולדאי האשכנזי מותר לבנות קריירה על הגב של להט"בים למרות שהוא סטרייט ונותן כסף בעיקר לפרויקטים של מסיבות, פסטיבלים ותיירות, ומעט מאוד לדברים שאשכרה עוזרים ללהט"בים בסיכון, לסטרייטים אשכנזים מותר לבוא לצעוד איתנו המצעד כדי להביע תמיכה ולאהוב את כל ההומואים החמודים (כל עוד הם לא מתקרבים לסטרייטים יותר מדי), ומותר לעשרות זמרים אשכנזים להופיע באירועי גאווה, ולהצהיר שהם ממש בעד ההומואים החמודים.

אבל שזמר מזרחי סטרייט ישתף פעולה עם ליין מסיבות להט"בי מזרחי?! גועל נפש!!! צביעות!!! שיצאו מהארון המזרחים האלה קודם!!!!!!! איפה הנאורות איפההההה?!111

אין לי שום כוונה לטעון שלא מדובר פה באופורטוניזם עסקי ושלא נעשה כאן רווח על גב הקהילה הלהט"בית, אבל איכשהו אנחנו קוראות מאמרים זועמים על זה הרבה יותר כשמדובר במזרחים סטרייטים שעושים את זה, והרבה פחות כשאשכנזים סטרייטים עושים אותו הדבר בדיוק, או אפילו יותר גרוע. דוגמא נהדרת נוספת להבדלים בהד הציבורי בין התייחסות ללהט"ביות מזרחית לאשכנזית ראינו כשיצאו מהארון נדב פרידמן ואלון אבקסיס.

בתמונה: אוריאל יקותיאל

במקרה מקרי ביותר נתקלתי אתמול במהלך זפזופ אקראי בטלוויזיה בשידור חוזר של הסדרה "ג'וני", קומדית מצבים ישראלית שמספרת את סיפורו של הומו מעצב אופנה עיראקי אוחצ'תי שחוזר עקב קשיים כלכליים מהעיר הגדולה לרמת-גן, להתגורר באותו הבניין עם אמו העיראקית. הסדרה שודרה בשנים 2002-2003 בערוץ 2, אז צפיתי בה עם משפחתי העיראקית.

עוד בפתיח של הסדרה, אנחנו לומדות שההבדלים בין ג'וני לבין אמו הם כמו "מלחמת תרבות", שהם כמו ההבדלים בין "ימי הביניים לעולם המחר", שאם החשוכה מאמינה ש"פה זה כמו בגדאד, מי שמתנגד יורים בו סקאד". בפרק הראשון אנחנו מגלות שג'וני (שאמו עדיין קוראת לו בשמו הקודם – נאג'י) הוא מעצב אופנה מצליח שעובד עם גלית גוטמן האשכנזייה, לא אוהב את חברת הילדות המגושמת שלו, רב עם אמא שלו על סקס שלדעתה הוא עוסק בו יותר מדי, תוך שהיא מרבה להשתמש בביטויים בעיראקית ולדבר עם מבט כבד, והוא מדבר במבטא צברי, בעברית רהוטה ונטולת מילים של ערסים.

נראה שמלבד העמבה במקרר, והאהבה לאוכל של אמא, נאג'י… אה, סליחה, ג'וני, הוא כבר לא מזרחי, הוא עסוק מדי בלהיות הומו. הוא אינגלת את השם שלו, הוא עובד עם סלבס אשכנזים מתל-אביב, הוא לא רוצה להסתובב עם חברות הילדות והמשפחה שלו (חוץ ממתי שמכינות לו אוכל) והוא מדבר כמו אשכנזי מבית טוב.

רק באופן הזה להט"בים מזרחים מצליחים לעבור מסך. רק כשהסרנו מעצמנו את שכבות הצבע, גירדנו בכח את סממני התרבות, עקרנו את המילים הערביות מהשפה שלנו ואימצנו לחיקנו בחום את ערכי האינדיווידואליזם המערבי של עולם המחר מותר לנו להתקיים בתור להט"בים מזרחים, ולא שנייה אחת קודם לכן.

הלהט"בים של האריסה, ששומעים מוזיקה מזרחית, הולכים עם שרשראות זהב ומארגנים מסיבות של ערסים פשוט לא יכולים להתקיים  באותו אופן במרחב הזה. הזהות שלהם היא סתירה פנימית, להט"ביות לא יכולה להתקיים במרחב המזרחי, כי המרחב המזרחי מוצג כהיפר-גברי והיפר-פטריארכלי והומופובי. הליברליזם המערבי מצויר כגן עדן ללהט"בים, ולכן שם אנחנו צריכות להיות.

אנחנו יכולות גם לסרב להמשיך לדבר שיח לבן שאנשים לבנים קבעו בשבילנו שהוא הוא השיח הנכון בשבילנו, אנחנו יכולות ליצור יחד שיח להט"בי מזרחי, בשיתוף פעולה ולמידה מהתנועה הלהט"בית הפלסטינית, בשיתוף פעולה עם פעילות להטבפא"קיות ברה"מיות, אתיופיות, מהגרות, מבקשות מקלט, עובדות זרות ואחרות. אנחנו צריכות להתחיל לייצר לעצמנו מרחבים, כי התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לא תעשה את זה בשבילנו.

אבל אני גם בטח סתם מגזימה… זה הרי בכלל לא קשור לגזע.. הרי הכל עניין של מנטליות…

אם אתן לא אשכנזים, ויש לכם פייסבוק אתן מוזמנות בחום להצטרף לקבוצת הפייסבוק "שיח להטבא"קי מזרחי".

בתאריכים 28,29,30 באוקטובר יתקיים בבאר שבע הקוויריסטאן, פסטיבל קולנוע קווירי מזוית כהה. לפרטים נוספים, זה האירוע בפייסבוק וזו הזמנה לאירוע:

עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

אם לא מציתות רכבים, זו לא הקהילה שלי

אתמול ציינו 34 שנים למהומות ליל וייט. מהומות שפרצו בעקבות העונש המקל שקיבל דן וייט לאחר שהורשע ברציחתו של הארווי מילק, ההומו המוצהר הראשון שנבחר כחבר מועצת העירייה בסן פרנסיסקו. במהלך המהומות מפגינים להט"בים צעדו לעבר בית העירייה, עקרו את דלתות המבנה והציתו אותו. למקום הגיעו כמאה שוטרים, והמפגינות החלו להצית את ניידותיהם. הזעם על המשטרע בקרב המפגינים נבע גם מאלימות מתמשכת של שוטרים כלפי להט"ביות לאורך השנים, וגם מהעובדה שוייט עצמו היה שוטר לשעבר וזכה לגיבוי לא רשמי משוטרים בעיר.

 

במקרה או שלא במקרה, באותו היום לקראת 11 בלילה פורסמה במאקו הכתבה הזו, "רוני מיילי הותקף על ידי לסביות מחוץ לביתו". רוני מיילי, למי שלא מכירה (גם אני לא הכרתי עד שנתקלתי בכתבה הזו) השתתף בתוכנית הראליטי "האח הגדול" (משהו עם א/נשים ששמים בבית עם מצלמות ונותנים להם כל מני משימות וכל שבוע מישהו יוצא מהבית ולא חוזר אליו).

במהלך השתתפותו בתוכנית, התבטא מיילי בהתבטאויות לסבופוביות, מיזוגיניות, טרנספוביות, גזעניות ודוחות באופן כללי כלפי לבנה, משתתפת נוספת בתוכנית "האח הגדול". חבורת נשים לסביות (לפחות לפי הכתבה במאקו הן לסביות) צעירות החליטה לא לשתוק על ההתבטאויות, והגיעה לביתו של מיילי בבני ברק, שם חיבלו בג'יפ החדש של מיילי.

כמובן שהעובדה שרק הרכב נפגע, בעוד שמיילי עצמו לא הותקף פיזית לא הפריעה למאקו לכתוב בכותרת "רוני מיילי הותקף על ידי לסביות". האם משיקולי רווח ורייטינג, כי זו כותרת מעניינת יותר? משיקולים קפיטליסטיים שלא מבחינים בין תקיפת אדם לתקיפת רכוש? או סתם בגלל שהתקשורת אוהבת לבחור את המילים שלה איך שבא לה, וכשפלסטינים מותקפים זו "קטטה" וכשמסיתות לרצח להטבפא"ק זו "התבטאות" וכשלסביות פוגעות ברכב זו תקיפה של אדם?..

בכל מקרה, די במהרה החלו לעלות קולות שונים בטוקבקים של הכתבה, בפיד שלי בפייסבוק ובכל מני מקומות מצד קהילת הלהטבפא"ק. רבות כעסו על הפעולה הזו, מיהרו לבטל אותה, לומר "אנחנו לא כאלה, אנחנו נגד אלימות", אחדות מצאו את המקרה משעשע, אחדות תמכו באלו שהחליטו להרים את הכפפה ולא לשבת בשקט אל מול האלימות הלסבופובית.

שמעתי מספר טענות על חוסר פרופורציה באלימות פיזית שבאה בתגובה לאלימות מילולית. קודם כל, בין השחתת לתקיפה יש הבדל עצום, כזה שאולי לא בא לידי ביטוי בכותרות של תקשורת מיינסטרים, אבל בכל זאת קיים. מלבד זאת, האלימות המילולית הזו היא לא כ"כ סתמית כמו שקל לעשות ממנה. התבטאות לסבופובית שכזו במדיה שהמוני א/נשים חשופות אליה מכשירה כל סוג של אלימות לסבופובית, במיוחד בעולם שבו האלימות הזו כ"כ נפוצה, היא פגיעה אלימה ומאוד ישירה בכל אישה לסבית וביסקסואלית, ומן הסתם נשים לסביות שנחשפו אליה חשו צורך להגיב לה.

הפילוסוף אדמונד ברק אמר פעם ש"כל מה שנדרש לרוע כדי לנצח הוא א/נשים טובים שאינם עושים דבר". בכל פעם שאלימות להטבפא"קופובית עוברת בשתיקה, ולא מקבלת תגובה ראויה, היא מתחזקת. בעולם שבו אלימות להטבפא"קופובית היא כה נפוצה, שהאלימות הזו ממוסדת, יומיומית, א/נשים מפוטרים, נזרקות לרחוב, מותקפים ונרצחות בגללה, שום תגובה לה לא יכולה להיות תגובה מוגזמת (טוב, אולי אם אנחנו מקימות מחנות השמדה לסטרייטים רק על היותם סטרייטים ומתחילות לחסל מליונים מהם בשיטתיות. אבל בינתיים לא נראה שזה הולך לקרות בקרוב).

 

קוויר-אנרכיסטיות בארה"ב ייסדו את תנועת הבאש-בק (Bash Back). תנועה שמטרתה להילחם בתופעת הקוויר באשינג (Queer-Bashing), תקיפות אלימות, בריונות ופשעי שנאה אחרים המופנים כלפי להטבפא"קיות. קבוצות המזהות עצמן עם תנועת הבאש-בק פועלות במגוון דרכי פעולה, שהרעיון העומד מאחוריהן הוא שכשאנחנו מותקפות, מותר לנו להשיב מלחמה. בין השאר קבוצות באש-בק בעולם השחיתו כנסיות שפועלות באופן שיטתי נגד להטבפא"קיות, הקימו קבוצות למידה של אומנויות לחימה והגנה עצמית, חימשו להטבפא"קיות שחשופות לאלימות באמצעים להגנה עצמית, וביצעו פעולות כדוגמת הפעולה של חבורת הלסביות המהממות שהשחיתו את הרכב של מיילי.

הגיע הזמן שנפסיק להתנצל ולהתנער ממי שפועלות נגד להטבפא"קופוביה. נשים לפעולות כמו זו יש פוטנציאל להגן עלינו בטווח הארוך. אין סיבה שלהטבפא"קיות יהיו אלה שצריכות לפחד לצאת לרחוב, לפחד להיות מותקפות, לפחד לעבוד, לפחד להתקיים בגלל להטבפא"קופוביה. הגיע הזמן שהלהטבפא"קופובים יפחדו!

אם בכל פעם שדמות ציבורית היה מתבטא באופן להטבפא"קופובי היינו משחיתות את הפרצו… הרכב שלו, הם היו מתחילים לפחד להתבטא באופן הזה. אם בכל פעם שלהטבפא"קית הייתה מותקףת ברחוב היה שם מישהו שישיב מלחמה, סטרייטים היו מתחילים לפחד לתקוף אותנו, במקום שאנחנו נפחד מהם.

בפעם הבאה שארצה לצאת מהבית מאופרת/בחצאית/עם קוקיות או איך שבא לי ואזכר בפעם האחרונה שעשיתי זאת והותקפתי, אולי אזכר גם במקרה הזה וארגיש טיפה יותר בטוחה.

המטרייה הג'נדרקווירית

בזמן האחרון אני שומעת כל מני דעות שונות של א/נשים סיסג'נדרים על זהות ג'נדרקווירית, ומהי ג'נדרקוויריות. אז כדי להבהיר: ג'נדרקוויר זה לא "גבר בשמלה", ג'נדרקוויר לא אומר "מי שמתנגד למגדר", וגם לא "אישה שרוצה פריווילגיות גבריות בלי להיות טרנס", כל אלה הם בעיקר הסברות הטרנספוביות והבינאריות שלכן.

ג'נדרקוויריות היא מטרייה של זהויות מגדר, כמו ש"אשה" או "גבר" הן זהויות מגדר. ג'נדרקוויריות היא לא זהות אחת אחידה ורציפה, אלא מגוון של זהויות לא נורמטיביות, עם מגוון פרקטיקות, מגוון תפישות ומגוון חוויות שונות. אנסה לתת כאן כמה הגדרות של זהויות ג'נדרקוויריות שאני מכירה כדי שבתקווה תוכלו לוותר קצת על התפישה הדיכוטומית קווירפובית שלכן. אבל לפני זה, כמה הערות חשובות:

• הגדרות אלה מייצגות את דעת הכותבת בלבד ואינן מתיימרות לייצג את אלו/ה שאינן/ם מזדהים/ות איתן.
• המטרייה מאגדת רק מי שמזדהות/ים איתה, וכל הגדרה בה תקפה רק למי שמזדהה עם ההגדרה הזו.
• ההזדהות המגדרית של אדם לא בהכרח מעידה על פרקטיקה מגדרית או על לשון פניה מועדפת. כדי לדעת כיצד לפנות לג'נדרקוויר/ית, שאלו אותה/ו! לפנות למישהי/ו לא לפי איך שהיא מבקש, זה אקט אלים וטרנספובי.
• המטרייה היא חלקית ודינמית, כל אחת מוזמן/ת להגדיר מחדש עבור עצמה/ו את המגדר שלו/ה, את הפרקטיקות המגדריות שלה/ו וכו'.
• גנדרקוויריות רבים מזדהות ביותר מזהות מגדרית אחת, אל תניחו שבגלל שמישהי הזדהה בדרך מסוימת, היא שוללת הזדהויות אחרות.

ג'נדרקוויר:
מי שלא מזדהה תמיד לגמרי כגבר או תמיד לגמרי כאשה. כלומר: מי שמגדרה לא תואם להגדרות הדיכוטומיות "גבר/אשה".

קוויר:
זהות מקיפה המתארת כל מי שחורג/ת מההטרונורמה. במטרייה הג'נדרקווירית המונח מתאר התנגדות להגדרות או זהות הקוראת תיגר על הדיכוטומיה המגדרית.

ביג'נדר:
מי שמזדהה בו זמנית תחת שני מגדרים או גם עם המגדר שאיתו נולד/ה וגם עם מגדר אחר.

גמיש/ה מגדרית (ג'נדר פלואיד):
מי שמזדהה בתקופות שונות תחת זהויות מגדריות שונות, או שמזדהה לפעמים תחת זהות מגדרית מסוימת ולפעמים לא.

חסר.ת מגדר (ג'נדרלס, א-ג'נדר):
מי שלא מזדהה תחת קטגוריות מגדריות או שרעיון המגדר לא רלוונטי לגביו/ה.

טרנסג'נדרקוויר:
מי שלגמרי לא מזדהה עם המגדר שהוענק לו/ה בלידה אך מזדהה רק באופן חלקי עם מגדרים אחרים או שמזדהה גם כג'נדרקוויר וגם כטרנסג'נדר, לפעמים מתוך הדגשה של רצון לשינויים פיזיים.

מגדר שלישי/מגדר אחר:
מי שיש לו/ה זהות מגדרית שאינה זהות גברית ואינה זהות נשית.

אשת/איש אמצע:
מי שמזדהה במקום כלשהו על הרצף שבין 2 או יותר מגדרים שונים (לדוגמא: באמצע בין גבר לאישה, אבל יותר קרוב לאשה).

ג'נדרבלנדר/ג'נדרפאק:
מי שמשלב/ת בין מאפיינים שונים של מגדרים שונים.

זהויות ג'נדרקוויריות נוספות כוללות:
גבר ג'נדרקוויר, אשה ג'נדרקוויר, פאנג'נדר, פוליג'נדר, מולטיג'נדר, גבר-גמיש, אשה-גמיש, פמית, בוצ'ה, אוחצ' וזהויות נוספות רבות___________________________________________________

עדכון: למי שמעוניינת, ציפי ערן המהממת תירגמה את הפוסט הזה לאנגלית

הזכות להיות נורמלית, או: אין גאווה בנישואים

בימים האחרונים נפוץ ברחבי האינטרנט קמפיין למען נישואים חד מיניים של הארגון השמרני "הקמפיין לזכויות אדם" (מוכר גם כ-HRC, Human Rights Campaign והארגון ההומואי למען להטבא"ק נורמליות) המוני א/נשים וארגונים החליפו את תמונות הפרופיל בפייסבוק לסימן "=" ורוד על רקע אדום כדי להביע את תמיכתם במתן הזכות להומואים להתחתן כמו סטרייטים, לחיות כמו סטרייטים ולהיות סטרייטים.

 

נראה שהעיתוי מצליח להגדיר היטב אירוניה מהי. הקמפיין הזה שקיבל תפוצה כ"כ רחבה ותמיכה כ"כ רחבה, מתרחש בדיוק בשבוע שלפני יום הנראות הטרנסג'נדרית שיתקיים ב-31.03. כמובן שזה לא משנה, כי כשאפשר לדבר על הזכות שלנו להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לשאוף לאותה דרך חיים כמו הדובדבן המבחיל שבהטרונורמה, למה שיהיה למישהו אכפת שאנחנו לוקחות את המרחב מהטרנסג'נדרס והג'נדרקוויריות?..

הקמפיין הזה משקף היטב את יחסי הכוחות בתוך קהילת הלהטבא"ק, יחסי כוחות שנובעים באופן ישיר מפרדיגמות להטבא"קופוביות. הקמפיינים שיזכו לתשומת לב, תפוצה רחבה ותקציב יהיו אלה שפונים לא/נשים נורמטיבים, אלה שחיים חיים נורמטיבים ולא מערערים על הסדר הקיים אלא מבקשים להיטמע בו, להפוך לחלק ממנו ובכך גם לחזק ולתחזק אותו. למי אכפת שנשים טרנסיות נרצחות, שאין הכרה בכלל בקיום של א-מיניות או מתקיפות ובריונות כלפי נוער להטבא"קי, כשהומואים רוצים להתחתן כמו סטרייטים?

המאבק לנישואין הוא מאבק שבמהותו הוא אנטי להטבא"קי ואנטי שוויוני. נישואין הם, ותמיד היו הסדר כלכלי פטריארכלי הנותן פריווילגיות לאלו המשתתפות בו על חשבון אלו שלא. הבקשה להיות חלק מהמוסד הזה נותנת לו לגיטימציה ומחזקת אותו, ובכך מחלישה להטבא"קים שלא מעוניינים בנישואים וא/נשים לא נשואות בכלל.

 

במקום לדרוש להפוך לחלק מהמערכת הזו שאומרת לנו איך לאהוב, כמה, איפה ואת מי, עלינו לשאוף לפרק אותה מהיסוד. פעילות ליברליות אוהבות לטעון שמכיוון שהמערכת הזו לא תתפרק מחר בבוקר, עלינו לתמוך בנישואים "חד מיניים" (מונח כה טרנספובי, אבל מה עוד אפשר לצפות מליברליות) כי זה צעד לשוויון במסגרת המערכת הקיימת, אלא שבזה אנחנו מקבלות את המערכת ההטרוסקסיטית הקיימת כלגיטימית.

כמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט "הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס". כלומר, בעצם זה שאני מתחתןת, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות ומחזקת את הכח החברתי שלו.

כדי להראות סולידריות עם הקהילה הלהטבא"קית, אולי עדיף שנפסיק עם הקמפיינים למען הזכות של להט"ב להיות נורמאליים בדיוק כמו הסטרייטים, ודווקא עכשיו, יומיים לפני יום הנראות הטרנסג'נדרית, נתמקד בלהביע סולידריות עם טרנסג'נדרס.

_______________________________

לקראת יום הנראות הטרנסג'נדרית אתן מוזמנות  להוסיף לתמונת הפרופיל בפייסבוק תג טרנסג'נדרי בקישור הזה, לשתף פוסטים בנושאי טרנסג'נדריות מכאן, להדפיס את הדף הזה ולתלות בשירותים ציבוריים או לעשות כל דבר אחר שיוצר נראות טרנסג'נדרית וג'נדרקווירית.

החיים בזמן מלחמה

 **אזהרת טריגר, פוסט זה מכיל תיאורים של הטרדות רחוב ותקיפות על  רקע מיני ומגדרי**

*אני בכניסה לשוק הכרמל, בא.ה לשבת על ספסל שבדיוק מישהו הניח עליו בקבוק בירה.
הוא אומר לי לא לזרוק את הבקבוק כי יש אנשים שאוספים.
אני עונה שאני גם אוסף, לוקחת את הבקבוק ומתיישב.
ואז הוא מניח את היד שלו על הירך שלי, מעל הברך, ממשש אותה ושואל "אם אני אאסוף בקבוקים גם אני אהיה כזה שמן?"

*אני הולך ברחוב וגבר עובר לידי. הוא מושיט יד ונוגע בשיער שלי.

הוא ממשש את התלתלים שלי שכבר מגיעים לי עד הכתפיים ואומר שאני צריך להסתפר.

אני מסתכל עליו. לא עונה. אחרי כמה שניות הוא מוריד את היד שלו מהשיער שלי ואני ממשיךה ללכת.

* אני מחליףה לחצאית מאחורי בניין כלשהו, כי פחדתי לצאת מהבית ולנסוע באוטובוס בחצאית. מצאתי עגלת קניות ריקה שתעזור לנו באיסוף, אז אני יושב.ת בינתיים על גדר אבן נמוכה של איזה בניין ומחכה לחברות שלי.

גבר צעיר עוצר לידי ומעיר איזו הערה על החצאית שלי. אני מתעלםת ואז הוא מחזיק בחצאית שלי בחלק התחתון.

אני אומר לו שיעזוב אותי ומושךת את החצאית מהיד שלו. הוא ממשיך ללכת.

אני מוריד את החצאית ונשארת לחכות לחברות שלי במכנסיים.

*אני הולכת לי בתלאביב עם חצאית וקוקיות.
בתחילת הערב מוכרת בקיוסק מעירה לי הערות טרנספוביות אז אני מחליט.ה לא לקנות אצלה.
כמה שעות מאוחר יותר מישהו מצפצף לי עם הרכב שלו כשאני עם חברות בדרך לבית של אחד מהם. אני מתעלםת ממנו ממנו.
הוא צועק לי "מה זה הקוקיות האלה, יא הומו, יא מזדיין", אני עונה "לך תמות" אז הוא נוסע אחרי וזורק בקבוק בירה שמתנפץ על הקיר ליד הראש שלי.

שמתי לב שכמעט בכל המקרים בהם אני מוצאת את עצמי מחופצןת ע"י זרים ברחוב, או שגבולות הגוף שלי נחדרים, פיזית ומילולית, זה קורה על רקע חריגה שלי מנורמה כזו או אחרת. אם זה מבנה הגוף שלי שחורג מגבולות המקובל, מגבולות מה שמותר לפי שלטי החוצות והפרסומות, אם זה השיער שלי שהאורך והבלגניסטיות שלו ממזמן כבר חרגו ממסגרת המצופה ממני, ובעיקר כשאני חורגת מגבולות המגדר הגברי. זה גורם לי לתהות לגבי התפקיד שהטרדות הרחוב לוקחות במשטור ונרמול הגופים שלנו, ההופעה שלנו וההתנהגות שלנו.

נראה שכשעשרות אלפי הפרסומות המציצות אלי מכל עבר, ההורים, בתי הספר והמורות, התוכניות בטלוויזיה והסרטים בבתי הקולנוע, העיתונות ושאר המדיה והתרבות נכשלו בנרמול שלי זו הופכת להיות מטרה של כל אחד ואחד מהא/נשים ברחוב. כמו צבא שלם שמגויס למען המטרה, למען המלחמה בלא נורמטיבי, מוכן ומזומן להזכיר לי על בשרי את חשיבותה של התעמולה שאני מתכחש לה. להזכיר לי שכדאי לי לציית, או שאאלץ לשאת בתוצאות.

שמתי לב גם שכשאני חורג ממגבלות המגדר הגברי, בלבישת חצאיות, איפור, משיכה מינית ורומנטית שלא מופנית רק כלפי נשים או כל סוג של חריגה אחרת כמות ההטרדות שאני חווה נוטה לזנק גבוה במיוחד, אבל עדיין נשארת נמוכה מכמות ההטרדות של נשים סביבי (גם נשים שהחזות שלהן נורמטיבית לחלוטין). אותם החיילים שתוקפים אותי רק כשאני חורגת מהמגבלות שהוטלו עלי ע"י החברה נכונים לתקוף נשים בכל פעם שאלו מעיזות להתקיים במרחב הציבורי.

האם קיומן של נשים במרחב הציבורי גם הוא חריגה מנורמה כלשהי? נורמה לפיה לנשים אין מקום במרחב הציבורי? כי הן לא ההגמוניה. הן לא גברים סטרייטים סיסג'נדרים, אז אין להן זכות לא להתקיים במרחב הציבורי בלי להיות מוטרדות. הטרדות הרחוב הן עוד חזית של הפטריארכיה במלחמתה הממושכת נגד נשים. עוד דרך להזכיר להן על בשרן את נחיתותן, להזכיר לנשים שאין להן בעלות על הגוף שלהן, שהאנשים ברחוב הם לוחמים נאמנים של הפטריארכיה שיתקפו ויטרידו ויפגעו בהן, לא יתנו לרגע לשכוח את מלחמת ההישרדות היומיומית שעליהן להילחם.

מדי פעם יוצא לי להיתקל בתגובות של א/נשים לנשים שמספרות על הטרדות מיניות שהן חוו ברחוב, הטרדות פיזיות והטרדות מילוליות. בפעמים בהן נשים בוחרות להגן על עצמן מפני התוקף שלהן באמצעים פיזיים. הרבה מהתגובות שאני נתקלת בהן טוענות שזו תגובה מוגזמת. זו הרי אלימות, ואם בסה"כ צעקו לך איזו הערה, או שתיים או עשר ברחוב אסור לך להגיב באלימות פיזית. לכל היותר מותר לך לדבר, לומר שזה לא בסדר, וזהו. זה גבול התגובה המותרת. כי אלה בסה"כ מילים וצריכות לשמור על קור רוח, זה לא כאילו שמדובר בתקיפה או משהו…

תגובות כאלה תמיד מרגישות לי כאילו הן מתעלמות מהקונטקסט שבו ההערות האלה מושמעות. מתעלמות מכך שאנו חיות בתרבות אונס, שבה נשים חיות תחת טרור מיני בלתי פוסק, חברה שבה "בסה"כ זריקת הערה" מכיוון של חבורת גברים היא תקיפה לכל דבר, והיא אלימות לכל דבר. היא עוד ביטוי של מלחמה שלמה שהחברה שלנו מנהלת נגד נשים, מלחמה שבה לנשים צריכה להיות הזכות להגיב ולהגן על עצמן, כפי שהן מוצאות לנכון. כל ניסיון לומר לנשים המותקפות מינית מה הגבול ומהי תגובה פרופורציונאלית מותרת הוא התעלמות מוחלטת מההקשר, מהמלחמה האינסופית נגד נשים ונגד נשיות, נגד כל מי שחורגת מההגמוניה הגברית סיסג'נדרית, שכל התרבות שלנו מגויסת אליה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לתגובה כזו ע"י תיוגה כקיצונית מתעלם מזה שהמצב שאנו חיות בו הוא קיצוני בעצמו.

אני לא יודעת אם "כל האמצעים כשרים" בתגובה להטרדה מינית מילולית, אבל אני כן יודע שההנחה שמדובר ב"סה"כ כמה מילים לא מזיקות" היא הנחה שגויה. היא מתן לגיטמציה לאלימות ממוסדת ורחבת היקף שהיא לא פחות גרועה מכל סוג של תגובה אלימה כלפיה.

ביום שישי ה-05.04.13 תתקיים צעדת שרמוטות בתל-אביב במחאה נגד הטרדות רחוב, נגד תרבות האונס, נגד ביוש שרמוטות והאשמת קורבנות אונס. שבוע לאחר מכן תתקיים צעדת שרמוטות בחיפה.

עם הצעדה יצעד גם גוש שחור-ורוד קווירי אנרכיסטי. גוש קווירי יצעד גם עם הצעדה החיפאית.

אתן מוזמנות להצטרףוש.