עיר של ערסים

ביוני האחרון ארגנתי יחד עם חברות את מצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. קיבלנו המון סוגי תגובות על המצעד הזה. הרבה א/נשים התרגזו שדיברנו גם על נושאים ש"לא קשורים" לכאורה לשחרור להטבא"ק (כמו זכויות בע"ח, אנטי ציונות ופמיניזם רדיקלי), הרבה א/נשים כתבו לנו שהם תומכים בנו אפילו שהם סטרייטים, קיבלנו איומים באלימות ודרישה לביטול המצעד מצד כמה גברים מהעיר וקיבלנו גם הרבה תשבחות על ארגון המצעד.

א/נשים שיבחו אותנו על האומץ, על היוזמה, ועל הביצוע. שיבחו אותנו ואמרו ש"הגיע הזמן להביא קצת אור לעיר הזאת". שיבחו אותנו על "המלחמה בכפייה הדתית". מישהו גם כתב לי שזה בטח קשה במיוחד לארגן מצעד גאווה בפתח תקווה, שהיא עיר של ערסים.

פתח תקווה היא עיר של ערסים. ערסים זקנות ובני עקיבא כמו שאומר השיר. כ"כ נוראית שיש א/נשים שממש לא מאמינים שהם גרים בה. כ"כ נוראית שצריך להכחיש אותה, ולהקים בשביל זה קבוצות פייסבוק, ולהדפיס בשביל זה חולצות (אם היה לי שקל על כל בפעם שאמרו לי "אבל איך אתם עושים מצעד בעיר שלא קיימת", לא היינו צריכות לבקש תרומות בסוף המצעד לכיסוי הוצאות).

הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..

השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש.

 4760275339_aee7cc2851_o

השיח הזה נוטה לגזענות המון פעמים. השיח הזה יוצר דברים כמו הסרטון הגזעני בטירוף הזה, שמנסה לייצג מאבק בהומופוביה ע"י הצגה סטריאוטיפית וגזענית של אישה מזרחית, שלא יודעת לדבר נכון, ושכל חייה סובבים סביב בישול מג'אדרה לבעלה (ותודה ליוצרים האשכנזים והשחקנית האשכנזיה שהראו לנו המזרחיות איך סובלנות צריכה להראות).

השיח הזה נותן גם לגיטימציה למגמות הפינקוושינג שישראל וארה"ב כה אוהבות, לפיהן זה בסדר לכבוש את פלסטין ומדינות ערביות אחרות במזה"ת, זה בסדר להרוג אלפי א/נשים ערבים, כי ערבים הם להטבא"קופוביים, והכיבוש משחרר.

אם יש סיבה מלבד ההטרוסקסיזם שנפוץ מאוד גם אצל א/נשים לבנים שלא/נשים מזרחיות לפעמים קשה יותר להתחבר לשיח להטבא"קי זה בגלל שהשיח הזה הוא שיח גזעני, והוא גם שיח מערבי שמתבסס על ערכים אינדיווידואליסטיים, ושאיפה ל"הגשמה עצמית".

כדי לשנות את המצב הזה, אנחנו צריכות ליצור יחד עם פמיניסטיות מזרחיות ופמיניסטיות שחורות שיח להטבא"קי אלטרנטיבי. ללמוד מהן על הקשר בין דיכוי מגדרי לבין דיכוי גזעני וכיצד ליצור שיח שלא יהיה מבוסס על הערצת המערבי, או על שנאת הערבי. שיח להטבא"קי שלא יהיה מבוסס על קפיטליזם ותפישת החופש הקפיטליסטית, ושידחה ממנו סממנים של גזענות, כי מאבק בדיכוי להטבא"ק, הוא גם מאבק בדיכוי גזעני.

Queer-Visions-featured

מודעות פרסומת

בין פרובוקציות לטרור

אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים של התעללות פיזית ונפשית שעוברת על חיילי צה"ל מצד תושבות הכפר נבי-סאלח.

בשבוע האחרון געשה הרשת בדיווחים על הפרובוקציות שניסתה לעורר פלסטינית כבת עשר בכפר נבי-סאלח במהלך ההפגנה השבועית של תושבות הכפר לאחר שעצרו את אחיה הטרוריסט המסוכן בן השש-עשרה, אלא שכרגיל התקשורת השמלאנית מציגה תמונת חלקית ולא מראה את מימדי הזוועה האמיתיים אותם נאלצים לחוות טובי בנינו מדי שבוע.

בסרטון שהופץ נראה חייל אמיץ, חמוש ברובה קטן ומצ'וקמק (ומה כבר שווה הרובה הזה אל מול האבנים שנגישות לילדי הכפר ומצלמות האנרכיסטים מהשמאל הקיצוני?) שסיפק לו הצבא המוסרי ביותר בעולם, צבא ההגנה לישראל, מגן על עצמו בעזרת קסדונת רכה שחבש לראשו, נאלץ לגונן על עצמו אל מול ילדה (ולא מדובר פה בסתם ילדה, זוהי ילדה פלסטינית!) חמושה בצעקות רמות ובילדים נוספים התוקפת אותו מילולית שוב ושוב ללא שביב של רחמים בניסיון לעורר פרובוקציה אלימה.

טרוריסטיות מהכפר נבי-סאלח תוקפות באצבעות מונפות חיילת צה"ל מפוחדת

אותו חייל, שאולי רק עתה סיים טירונות, ילד רך שרק עתה יצא ממערכת החינוך הציונית, בה לא לימדו אותו את תאוות הרצח שהפלסטינים לומדים מלידה, לא מורגל בסיטואציה הזו. הוא נקלע אליה ובסה"כ ממלא אחר פקודות צה"ל על-מנת להגן על אזרחים תמימים כמוני וכמוך מאותה פלסטנית כבת עשר, שנולדה בכפר נבי-סאלח ולכן יש לה יתרון עצום על אותו חייל, המתבטא בניסיון רב ותרגול של כעשר שנים בסיטואציה.

התקשורת לא מזכירה שחיילים אחרים הואילו בטובם לשתף פעולה עם ניסיונות פרובוקציה קודמים של ילדות הכפר נבי-סאלח, כל זאת למען רווחת תושבי הכפר שאליו הם חוזרים מדי יום שישי, ולעיתים אף באים לבקר בלילות ועל כך תושבי הכפר לא טורחים אפילו להודות להם. התקשורת מעלימה את הפרטים האלה כי נוח לה לשכוח את נאורותו של הכיבוש, הכיבוש שמבוצע ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ע"י הצבא המוסרי ביותר בשביל החלב והחיילים המאופקים ביותר בין הים לנהר.

ואכן החייל האמיץ שלנו במהלך הסרטון כולו לא מתפתה לבעוט באותה הפלסטינית המסוכנת. האם לא מגיעות לו רק על כך מחיאות כפיים סוערות? אין ספק שעלינו להריע לחייל הזה, ילד קט שלוקח על עצמו את נטל ההגנה על העם היהודי, נכנס לכפר זר ולא מוכר וכל זה על-מנת לשמור על הסדר, ומצליח בצעד אמיץ שלא להכות פלסטינית בת עשר.

אז בפעם הבאה שהתקשורת השמלאנית מציגה לכם תמונה של פלסטיני או פלסטינית מוכים או פצועים, ממכות או מכדורי גומי, שוכבים מדממים על הרצפה לאחר שרימון גז פגע בראשם או בוכות לאחר שגררו את אמא שלהן למעצר, זכרו את התמונה הגדולה, ואת האיום המתמיד של פלסטיניות בנות עשר חמושות בצרחות וצעקות שאל מולו חיילי צה"ל נעמדים איתנים ובמו כוחם, אונם ושיניהם מגנים עליך ועלי.

בפעם הבאה שתראו חייל קרבי ברחוב זכרו את כל זה, ועצרו כדי לומר לו מלה טובה, אולי גם לחבק אותו, חזק. יותר חזק, ועוד קצת. אחרי הכל, באמת שמגיע לו.

טרוריסט פלסטיני אורב לחיילי צה"ל האמיצים

מה, אתה אוכלת מהפח?

פריגניזם (freeganism, free+vegan) הוא אקט של איסוף מזון טבעוני שנזרק מפחים על מנת לאכול/להשמיש אותו. פריגניזם היא תפיסת עולם אקולוגית ואנטי צרכנית, שאומרת שהכלכלה צריכה להיות חופשית, שלא צריך להשתמש בכסף, וכן למזער את השימוש בדברים שדורשים המון משאבים או שאנו לא צריכים אותם. הפריגנים נוהגים לעשות שימוש חוזר בכל דבר שיש להם צורך בו (בתים, בגדים, אוכל…) וימנעו מקנייתו.

הפריגנים מציעים כלכלה המבוססת על עזרה הדדית כחלופה לקפיטליזם.

לרוב הא/נשים נראה מוזר כשהם נתקלות בקונספט הזה שא/נשים מוכנים לאכול מזון מהפח מרצונן החופשי, לא ברור איך זה אפשרי או למה שמישהי יבחר לעשות דבר כזה. אז קודם כל אציין ששליש מהמזון שמיוצר בעולם נזרק לזבל. זוהי כמות אדירה של מזון. למעשה על כל 2 ארוחות שאנו אוכלות, יש ארוחה שנזרקת לפח, אבל שום נתון סטטיסטי לא יוכל להבהיר את המצב ואת סדר הגודל שלו כמו טיול קטן וחיטוט בפחיהם של סופרמרקטים וחנויות.

הרבה מהמזון שנזרק הוא מזון טוב לחלוטין שלמערכת הקפיטליסטית צרכנית אין שימוש בו מכיוון שהוא בלתי ניתן למכירה. למשל כרובית שלמה שרק פרח אחד שלה השחיר, סביר להניח שלא תירכש, ולכן היא תיזרק לפח במקרים רבים. אותו דבר עם שק של תפוחי אדמה שחלק קטן מהם הרקיב וכו'. לרשתות המזון הגדולות לא משתלם לתת לא/נשים רעבים את המזון הזה אז הן מעדיפות להשמיד אותו. למעשה במקרים רבים החברות מעדיפות למנוע גישה למזון שנזרק על-מנת שא/נשים יאלצו להמשיך לקנות עוד. ידידה שעבדה באמפם סיפרה לי שהמדיניות הרשמית של החברה לגבי השלכת מזון היא לפתוח מוצרים שנמצאים באריזות סגורות ובמקרה וזורקים פירות וירקות לשפוך עליהם אקונומקיה. פריגניסטים ישמחו וודאי לשמוע שבמרבית המקרים ההנחיה לא מבוצעת בפועל ע"י עובדי/ות האמפם.

מלבד דאמפסטר דייבינג (חיטוט בפחי זבל לצורך מציאת מזון או דברים נוספים) פריגניסטיות משיגות מזון גם בטייבל דייבינג, כלומר במעבר בין שולחנות של מסעדות/בתי קפה ואכילת שאריות טבעוניות של מזון של א/נשים שהושארו שם.

מזון שמושלך לפח מגיע למטמנות שם הוא עובר פירוק אנאירובי לגז מתאן שהוא מהגרועים שבגזי החממה (לפחות לפי ויקיפדיה) הגורמם להתחממות כדה"א במקום שיעבור פירוק בקיבה/קומפוסטר ויהפוך לדשן שמזין את האדמה. פריגניסטיות שחיות מהבזבוז של החברה הצרכנית לא מכניסות כסף לתאגידי מזון ענקיים, מסייעות לכדה"א בכך שפחות מזון יהפוך לגזי חממה, ומחלישות את המערכת הכלכלית הקפיטליסטית בכך שהן לא לוקחות בה חלק (או לפחות לוקחות בה חלק קטן יותר).

 

במהלך החודשים נובמבר-מרץ הייתי חברה בתא אוכל במקום פצצות תל אביבי שקיים 10 דוכנים. אנסה לתת כאן כמה עצות וקווים מנחים להקמת דוכנים כאלה ולשתף במסקנות ולקחים שלי.

קודם כל הסבר קצרצר: אוכל במקום פצצות זו תנועה שורשית עולמית (שזה אומר שאין מנהל או משרדים וכו', יש רעיון וקווים מנחים, ומי שעובד לפיהם הוא חלק מ"אוכל במקום פצצות")

על הרעיונות של אוכל במקום פצצות בקווים מאוד כללים אפשר לקרוא בוויקיפדיה.

כדי לארגן דוכן צריך קודם כל א/נשים שמתעניינות/ים ומוכנים/ות להתנדב. רצוי שבתא אב"פ יהיו משהו כמו 8-10 פעילות/ים רציניים/ות עם מחויבות לתא, אפשר גם פחות, אפשר גם יותר, אפשר גם לבד. הכל תלוי ביכולות הארגון ובנכונות להשקיע זמן מצד המתנדבות.

כדי להפיק דוכן צריך לעשות 3 דברים: איסוף, בישול ודוכן.

לאיסוף כדאי מאוד להשיג עגלת קניות ושקיות כי ככה יהיה קל יותר לאסוף, וללכת להסתובב בפחים שיש בהם אוכל. יש המון פחים בת"א, אבל גם במקומות אחרים. ספציפית סופרמרקטים ואמפמים זה מקומות מעולים לדאמפסטר דייבינג (איסוף מזון/כל מני דברים מפחים). אנחנו היינו עושות מסלול קבוע שהתחיל בפח של האמפם בארלוזרוב פינת אבן גבירול, המשיך לכיוון ניצת הדובדבן באבן גבירול, משם למסריק ועל קינג ג'ורג' ששם יש 2 אמפמים ועוד ירקניה שבפחיהם אספנו מזון, וסיימנו את המסלול בשוק הכרמל. השוק נסגר ב-19:00 אז במידה והולכות במסלול הזה כדאי לתזמן ככה שמגיעות לשוק בסביבות 18:00-18:30, כי אז מתחילים לסגור את הדוכנים בשוק ולזרוק מלא אוכל, ואפשר להסתובב ולאסוף עד בערך 19:00-19:15 כשבא טרקטור ומפנה הכל למטמנות. כדאי לציין שבשוק יש עוד א/נשים שאוספים מזון, אנחנו בחרנו לרוב לתת את המזון שם לא/נשים שזקוקים לו יותר מאשר לאסוף אותו לדוכן, ואז עדיין נשאר לנו הרבה אוכל שאספנו בשאר המקומות, אבל לרוב כמות האוכל הנזרקת כה גדולה שיש מספיק לכולן, ובכל זאת חלק נזרק בסוף.

אפשר תוך כדי האיסוף לאסוף גם בקבוקים ופחיות לפיקדון וככה לקבל תקציב קטן על-מנת להשלים צרכים של מזון, כי מוצאות בד"כ הרבה ירקות, ירקות שורש, תפו"א, כרובים וכו' (ופעם מצאנו גם טופו טוב, לחמים, פירות ועוד כל מני דברים טובים) אבל קשה למצוא נניח אורז/פסטה/עדשים, אז אם אוספות בקבוקים ופחיות אפשר לקנות קילו אורז/פסטה/עדשים מהכסף של הפיקדון.

בישול –
כדאי להשתדל לבשל כמה שפחות דברים. את המתכונים להרכיב לפי מה שנמצא באיסוף. אנחנו היינו קונות קילו עדשים כתומות ומכינות תבשיל עדשים אחד ענקי מכל ירקות השורש, תפו"א, פלפלים, בטטות, גזרים, בצלים וכו' וכל מה שאפשר היה לזרוק לתבשיל, מוסיפות גם כמה תבלינים ואם היה נשאר לנו היינו מכינות סלט/מוקפץ או משהו. מניסיוני מאוד לא כדאי להשקיע באנטיפסטי (שזה מה שעשינו בפעמיים הראשונות). זה המון זמן הכנה יחסית, זה מאוד מקשה על הבישולים וזה נגמר ממש מהר. למרות שזה נראה לעיתים הכי טריוויאלי כשמחפשות מתכונים לפי מוצרים, עדיף להשתדל להימנע כמה שאפשר.
כדאי ליצור קשר גם עם מסעדות שזורקות מזון בסוף היום ולבקש לאסוף. אנחנו היינו מקבלות המון אוכל ממסעדת ה-24 רופי.

דוכן:
כדאי להכין פלאיירים. אני מצרףת את הפלאייר שלנו, הוא לא טוב במיוחד וככל הנראה כיום הייתי מנסחת אותו אחרת, מוזמנות/ים להשתמש כמו שהוא, לקרוא, לקבל השראה, להשתמש במשפטים מסויימים ו/או לכתוב פלאייר חדש כרצונכן/ם.

אנחנו השתמשנו בדוכן בכלים רב פעמיים ושטפנו אותם תוך כדי הדוכן בגיגית. זה יותר מסורבל מכלים חד פעמיים אבל הרבה הרבה הרבה יותר אקולוגי ואנטי-צרכני. צלחות אפשר למצוא בדאמפסטר. אנחנו מצאנו את כל הצלחות שלנו (וגם כלים, סירים וכו') אפשר גם לקנות כמה צלחות/קערות פלסטיק רב פעמיות או לבקש תרומות מא/נשים.
כדאי להשיג שולחן מתקפל לדוכן, למרות שאפשר גם בלי (למשל באחד הדוכנים שלנו לא היה לנו שולחן אז עשינו על ספסל), אבל הרבה פחות נוח.
מבחינת מיקום, אנחנו היינו עושות בד"כ בכיכר מגן דוד בכניסה לשוק הכרמל בעת הסגירה, כי יש שם מצד אחד א/נשים רעבים שבאים לאסוף אוכל שנזרק ומצד שני א/נשים שיש להם פנאי לבוא לאכול אוכל טבעוני ולשמוע רעיונות חדשים על זב"ח, אנטי צרכנות, אקולוגיה, הכיבוש וכו'.

במהלך הדוכנים כדאי לחלק פלאיירים, לדבר עם א/נשים וליצור דיונים, לחלק מזון וכו'

אני וחברות לאחר האיסוף לדוכן הראשון

אם יש לכן שאלות ותהיות נוספות אתם מוזמנות להגיב ואשתדל לענות =]

צדק חברתי – בע"מ, או: הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה בצדק חברתי

**אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים קשים של אלימות בפסקה במתחילה במילים "בקומה מינוס שתיים"**

מאת: לירון סיגאוי

בקיץ האחרון יצאה העם לרחובות לדרוש את הצדק החברתי ולדפי הפייסבוק להחרים את חברות המזון הגדולות שגוזרות על ציבור גדול של צרכניות קופון. לאחר תרדמת חורף קלה ועם בוא האביב ניצני מהפכנות שבו לפרוח ועתה מעמידים כבר גבעולים נאים למראה.

חלקנו כבר יודעות היטב, בקומה הראשונה והמתפרורת גרות בצפיפות המשפחות הערביות והחרדיות, מזרחיות, נשים, מחוסרות דיור, חולות, פועלות, חד הוריות, נכות, ניצולות שואה, להטבפא"קיות, מבוגרות, עולות, עובדות זרות ועוד. מעל אלה יושבים בקומת סנדביץ' בעיקר גברים לבנים ונורמטיבים להחריד שקצב עליית ההוצאות שלהן לא עלה בקנה אחד עם קצב עליית ההכנסות שלהן ואחרת נוכחותן בכיכרות הייתה מורגשת פחות. בקומה העליונה יושבים גברים לבנים מעונבים שמעת לעת מסכסכים בין יושבי הקומות התחתונות. משהרעש מתגבר, מתקשרים לאדון שוטר שיגיע בבקשה ויועיל בטובו, אלתו וגז הפלפל שלו, לשרת ולהגן עליהן מפני הרעש שעושות השכנות בין 14:00 ל-16:00. ביום בהיר במיוחד אנחנו כבר מצליחות לראות שמעל החבורה המעונבת יושבים בפנטאהוז חבורה מעונבת אף יותר המנהלים את יושבי הקומות שתחתיהם ברגישות ובנחישות.

עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות המאוכלסות בקומות תת קרקעיות במגדל הרעוע. בקומה מינוס אחת יושבת העם הפלסטיני. אותו עם שקוף ונעלם שלעת מצוא, בתקופה שלפני שחלה הבניין בסרטן ריאות סודני מדומה, שימשו כבוני בניינים ומנקות בית בשכר תת מינימום, תוך כדי שאדמותיו ומשאביו מנוכסות על ידי היושבים במרומים. אותו עם שאסור לו להשתמש באותה מעלית שאנו משתמשות בה. אותו עם שאנו מתפארות בהשתתפות בקטל שלו, כדי לומר כמה רלוונטית המחאה שלנו ועל הדרך שוכחות שגם לה מגיע צדק חברתי. בשביל הרעש שהוא מקים שם מידי פעם מתחת לאדמה, אנחנו כבר לא מסתפקות בשוטר עם אלה, אלה שולחות את מיטב בנינו להפליא מכות באמצעות כת רובה, בעיטה, כדור גומי, צעקה, בואש, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד כדי להשתיק את הגיהנום החוצה ממנו. אותו עם שאנו מנסים לאט לאט להעבירו לבניינים אחרים.

בקומה מינוס שתיים יושבת אוכלוסיה נוספת, נעלמת עוד יותר. הן שונות מאיתנו בהרבה דברים: הרבה פעמים שעירות יותר, צורת גולגולת שונה, הן לא ממש דוברות את השפה שלנו, לפעמים יש להן זנב. הגוף שלהן הפקר למאווינו האנושיים. הן משמשות לבדיקת כימיקלים מרעילים, לא נהסס לקרוע את מיתרי הקול שלהן ולבצע בהן ניסויים מחרידים. הן משמשות אותנו כחומר גלם לבדים, חומרי ניקוי, צבעי מאכל, ג'לטין ועוד. גופן וגוף ילדיהן הוא האוכל אותו אנו דורשים שיוזילו עבורנו. אנחנו מגדלות שדות שלמים של דגנים וקטניות בכדי להאכיל אותן וליצור מגופן המעונה מעט בשר לבעלי היכולת. משקים אותן בליטרים על ליטרים של מים בבעוד החצי השני של העולם כבר איבד את היכולת הפיזית לדרוש צדק חברתי בעודו כורע תחת צמא ורעב. מרבים ומעוותים אותן למספרים עצומים שיפרישו גזי חממה לאטמוספירה שלנו. אבל יותר מכך, אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד, בהם הן מוחפצות ועוברות עינויים בדרכן להפוך ריוויחיות יותר עבורנו, יצרניות יותר. בזעקותינו שנשמעות למרחקים, הקוטג' יקר לנו, הבשר יקר לנו, מחירי הביצים והדבש והפסק זמן לא נתפשים, אנחנו משתיקות את זעקותיהן. נקבה שגבר ממין אחר מרשה לעצמו להחדיר יד לנרתיק שלה ומכנה את האונס במילה המכובסת הזרעה הופכת לאם מופרדת מביתה בזעקות שבר, נושאת על בטנה כמות מפלצתית של חלב, נחלבת יום אחר יום עד זוב דם. נקבה מטילה שעצמותיה קורסות מאובדן הסידן והמנקרת את חברתה לתא משום שאין לה מקום לנוע, לפרוש כנף, משך חיים שלמים, שחברותיה לקומה הופכות לעוף בשקל ברמי לוי. דבורות, הפועלות הניצחיות, חיוניות לקיום החיים על פני כדור הארץ יותר משבנות האדם אי פעם יחלמו להיות, הולכות ונכחדות. מציאות בלתי נתפשת שבה כאב השחיטה האיום הוא הגאולה. בעיקר מציאות נסתרת, נעלמת, שאין אנו צריכות להתעסק בה בחיי היום יום משום שהיא קבורה עמוק מתחת לאדמה הרחק מטווח הראייה שלנו. ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות.

לאורך מחאת הצדק החברתי חוזרות ונשנות קולות מאוד חזקים, מאוד מרכזיים: אתן מערבבות מין בשאינו מינו, אינכן שייכות לכאן, אל תכניסו נושאים שאינם קשורים משום שאתן פוגעות לנו באחדות. אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות, כשלאחדות הזו מצטרפות עוד ועוד קבוצות הקוראות להוריד את מחירי המזון, תוך כדי מחיקת השאלה מי ומה זה בכלל מזון. האם אנו כחברה פריווילגית יחסית, יכולים לבוא ולכבול על עושק וניצול באמצעות מוצר שכל מהותו הוא עושק וניצול? כשאנחנו דורשות את הורדת מחירי המזון, בהתעלם מכך שחלק נכבד מהמוצרים המכונים מזון הם גופות והפרשות של בעלי חיים מעונים, אנו בבקשתנו מבקשות להרע עוד את תנאי המחייה שלהן. כשאנו יוצאות כנגד ניצול ועשיית רווח על חשבננו, איכות חיינו, החופש שלנו ומכריזות שלא ניתן עוד לנצל אותנו, אנו מתעלמות מהרווחים הנעשים על ידי מאכלסי הקומות העליונות על חשבונן של בעלות החיים ולוקחות חלק במשחק אותו יצרו עבורנו אלה היושבים שם מעלה מעלה.

כפי שניתן היה לצפות ממחאה שכזו המדירה מסדר היום שלה מצוקות שונות שלא מתיישבות עם הקו המרכזי, אכן מי שנראה כי ישלמו את המחיר הם אלה היושבים בקומות הנעלמות. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בועדת קדמי שקמה בעקבות מחאת הקוטג'. בין מסקנות הועדה ההחלטה לעודד ולהגדיל את צריכת הבשר בישראל, בין היתר על ידי הגדלת כמות המשלוחים החיים שיגיעו לישראל, אותם מסעות מוות בין יבשתיים בלב אוניות ענק, בחום, בצפיפות בלתי נסבלת, ברעב ובצמא, בסרחון בל יתואר כשרבות לא עומדות במסע, קורסות ומתות.

על מנת שתופעה זו לא תחזור על עצמה אנחנו חייבות להזכיר לעצמנו את הבסיס המוסרי שעליו מתבססות הדרישות שלנו. עלינו לזכור שכולן שוות בסבל ואם אנחנו באמת מאמינות שלאף אחד אין משום סיבה שהיא את הזכות לפגוע בחופש שלנו, לשעבד אותנו לצרכיו ולגזור עלינו קופון, אין גם שום סיבה שנעשה זאת אנחנו בעצמנו. יש לזכור שהבחירות שלנו פוגעות בכדור שעליו אנו חיות, הן הגורם העיקרי למחירי מזון שממשיכים לזנק ולהעדרותו ממקומות אחרים בעולם שגם משוועים לצדק חברתי. אנחנו צריכות לזכור שבעוד אנו מבקשות להטיב את תנאינו, להוריד בקומה שלנו את מחירי השכירות ולעלות עוד מעט בסולם ההיררכיה, קוויריות רדיקליות טבעוניות ואנרכיסטיות שאנו הרבה פעמים אוהבות לתייג כקיצוניות, שדרכן לא דרכנו, מבקשות לפנות את הקומות התחתונות, גם אלה שמתחת לקרקע מן הבניין הקורס, ולמוטט אותו על יושבי הקומות העליונות גם במחיר של אלימות נגד כספומטים חסרי ישע. חייבות לזכור שלפעמים הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה צדק חברתי ולעשות כל שביכולתנו, לא להדיר את האוכלוסיה החלשה הזו מסדר היום שלנו ולהמנע מפגיעה נוספת בה.

לסיום רק אוסיף עוד ציטוט אחד בו נתקלתי השבוע ברשת הפייסבוק: ‎"יום אחד (התגוררתי באותה תקופה בכפר קטן) ראיתי ילד קטן, אולי בן 10, נוהג בסוס גדול רתום לעגלה לאורכה של דרך צרה, ומצליף בו שוב ושוב בכל עת שזה מנסה לפנות לאנשהו. הבנתי פתאום כי אילו היו בעלי החיים מודעים לכוחם לא היינו יכולים לשלוט בהם, ושלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה של מארקס מנקודת-המבט של החיות. עבורם, היה ברור כי התפיסה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור." (ג'ורג' אורוול, מתוך ההקדמה האוקראינית לחוות החיות, 1947).

**הבהרה: יחסי הכוחות מוצגים בצורה חד מימדית, על אף המציאות המורכבת יותר, לצורך הפשטה.

למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית

פוסט זה עוסק בשני אירועים שונים שהתרחשו בשבוע האחרון, מצעד הגאווה בחדרה והעצרת נגד הומופוביה במוצ"ש. הוא מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר, אך הנושאים קשורים זה לזה קשר הדוק.

ב-17.06.12 נאמתי בסיומו של מצעד הגאווה בפתח תקווה. הנאום שלי צולם בוידאו ע"י א/נשים מארגון שישה צבעים (ארגון שגם שסייע לנו בהדפסת פלאיירים למצעד, וגם לקח חלק פעיל בהפקת מצעד הגאווה בחדרה). יומיים אחרי המצעד בפתח תקווה פנה אלי מישהו ששמע את הנאום שלי והזמין אותי לבוא לנאום גם במצעד בחדרה. הוא שלח לי את מספר הטלפון ל אחת המארגנות של המצעד, וכשדיברתי איתה היא אמרה שישמחו אבוא לנאום במצעד בחדרה, אבל יש רק הגבלה קטנה. "לא לדבר על פוליטיקה". היא המשיכה ואמרה שזה "מצעד חברתי ולא פוליטי", ש"לדבר על פוליטיקה" עשוי לגרום לדחייה ואלימות, ושהם לא חוששים מלהכעיס, שהרי עצם קיום המצעד בחדרה מכעיס רבים, ושאפילו ניצן הורוביץ וגל אוחובסקי יבואו לנאום במצעד.

הרטוריקה הזו, "לא פוליטי", "חברתי", זו אותה הרטוריקה שמוכרת לי מה"מחאה החברתית" (ותלחצו על הלינק! וצפו בסרטון בזמנכן). הניסיון להתעלם מזה שמחאה היא תמיד פוליטית. מחאה אנטי קפיטליסטית היא בהכרח פוליטית. דרישה לזכויות שוות ללהטבא"ק היא דרישה פוליטית. הבחירה להזמין את גל אוחובסקי שהוא ביפוב, טרנספוב, ארונופוב ומיזוגן לנאום במצעד היא בחירה פוליטית. לקיים מצעד גאווה מחוץ לת"א זה פוליטי (וגם לקיים מצעד גאווה בתוך ת"א זה פוליטי) ולומר "לא לדבר על פוליטיקה", זו אמירה פוליטית.

אז מתוך הנחה שהוזמנתי לא כדי לדבר על מזג האוויר וכיצד הוא משפיע עלי כפאנסקסואלית ג'נדרקוויר, אלא לדבר על זכויות להטבא"ק, נותר לי רק להניח שהדרישה לא לדבר על פוליטיקה היא מין מכבסת מילים שמשמעותה: לא לדבר על הכיבוש, לא לדבר על קפיטליזם, לא לדבר על מפלגות, לא לדבר על נושאים שיקשרו את המצעד לשמאל. זו דרישה לא להזכיר בשום אופן שלהטבא"ק הם לא היחידים שנמצאות בעמדה מדוכאת בחברה. לשכוח את כל מי שאי פעם נפגעה באופן ישיר או עקיף מיחסי הכוחות בחברה שלנו שלא על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית שאינה נורמטיבית.

הדרישה הזו מתעלמת מכך שהדיכויים השונים האלה קושרים זה בזה ונובעים זה מזה. אנחנו שואפות לרצות את השיח הפוליטי המיינסטרימי (שבגלל היותו מיינסטרימי אנחנו, כחברה, שוכחות פעמים רבות שגם הוא פוליטי) על מנת להשתלב בו ולהתקבל אליו, אבל השיח הפוליטי המיינסטרימי הוא חלק ממה שמדכא אותנו. גם אם הוא יקבל אותנו בחיבוק בגלל שנצליח להחדיר את הנישה זכויות להטבא"ק זה לא פוליטי, הוא אף פעם לא יקבל אותנו מעמדה של שוות. תמיד נהיה אלה שמקבלות את החיבוק של המיינסטרים כל עוד הוא קיים בצורתו הנוכחית.

לא רק שמותר לנו כלהטבא"ק להיות פוליטיות ולדבר על דיכויים נוספים, זה מתחייב מתוך המאבק שלנו. עד שלא נצליח לפרק את השיח הפוליטי הקיים ולשנות אותו מהיסוד תמיד נהיה מדוכאות. כל עוד אנחנו מזלזלות בזכויות של קבוצות פחות פופולאריות (כמו פלסטינאיות שחיות תחת משטר הכיבוש הציוני, פליטים שנכלאים מוזנחים ונשכחים תוך כדי שהממשלה מסרבת לבדוק את המקרים שבהם יתכן ותיאלץ לתת להם מעמד של פליטים ובע"ח שנרצחים ומעונות מדי יום במשקים המתועשים) או פשוט מדחיקות אותן לשוליים כדי לא להידבק בחוסר הפופולאריות שלהן, אנחנו ממשיכות לתת לגיטימציה להתנערות מאיתנו ולדיכוי שלנו.

אני רוצה גם לציין שהמאבק הלהטבא"קי התחיל ממקום מאוד פוליטי. הראשונות לדבר על זכויות להט"ב עוד כשנושא היה טאבו מוחלט היו אנרכיסטיות כדוגמת אמה גולדמן. מהומות סטנוול שהשפיעו המון על מצב הלהטבא"ק בעולם לא קרו מתוך ניסיון להתחבב על הממסד, אלא מתוך מלחמה לא מתפשרת ולא מתנצלת עם הממסד.

לסיום אני רוצה לציין שאני מאוד מעריךה את מארגנות מצעד הגאווה בחדרה על הפעילות שלהן, גם אם אני לא מסכיםה עם הדרך. הפקת מצעד, וספציפית הפקת מצעד גאווה מחוץ לת"א הם לא עניין פשוט, וכשלעצמו גורר התמודדות עם הרבה מתנגדותים, עם המשטרע ועם המון קשיים נוספים. במכוון אני מפרסםת את הפוסט הזה אחרי שהמצעד בחדרה התקיים, כי לא רציתי לפגוע בו.

ביום רביעי לפני שבוע נפתח אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "שתקנו מספיק. עכשיו מתחילים לצעוק", שם תוכננה עצרת מחאה למוצ"ש בתגובה להתבטאויות הומופובית ולסבופוביות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל. האירוע נפתח על-ידי פעיל בקהילה ועד מהרה לקחו עליו בעלות ה"ארגונים הגאים", האגודה, איגי וחוש"ן. הדבר עורר כעס אצל מספר א/נשים לא כ"כ מתחברות לנרטיב הפרו-ממסדי, דומואי של הארגונים האלה, והוחלט לארגן גוש שחור-ורוד שיצטרף לעצרת ולצעדה שהחלה בכיכר הבימה וצעדה לכיוון העצרת ברחוב רוטשילד פינת נחמני.

תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים.

הנה הדברים שאמרתי בעצרת (ובהקשר לנאומים לא פוליטיים אציין שכשהזכרתי את המלה "כיבוש" נצעקו לעברי קריאות "בוז" מהקהל, בעיקר מכיוון חברי התא הגאה של הליכוד):

"בשבועות האחרונים פוקד אותנו עוד גל שנאה שמופנית כלפי להטבא"ק. חברי וחברות כנסת מתבטאים נגדנו, א/נשים מתנגדים לקיום מצעדי גאווה מחוץ לת"א, וגם בת"א היו מספר תקיפות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. אנחנו חיות בחברה מלאת שנאה. שנאה כלפי האחר, כלפי השונה. שנאה כלפי כל מי שלא עומדת בסטנדרטים של הנורמה, כלפי כל מי שלא מיישרת קו עם הבינאריה המגדרית, ועם הסטנדרטים של המשפחה הנורמטיבית. אבל השנאה הזו לא צצה לה לפתע משום מקום. שנאת האחר וההתכחשות לזכויותיו שפוגעות בלהטבא"ק פוגעות גם בכל מי שאינו יהודי, בכל מי שאינה גבר, ופוגעת לא מעט גם בבעלי החיים שאנחנו רוצחים ומענים כי בעיננו הם לא יותר מארוחה. ולא במקרה ההתבטאויות נגד להטבא"ק מגיעות מאותם חברי כנסת שמתבטאים גם נגד מיעוטים אחרים.

אבל גם בתוך ה"קהילה" שלנו, אנחנו מנסות להתקרב לנורמה ולהידמות לה על-מנת לקבל לגיטימציה. כשאנסטסיה מיכאלי התבטאה נגד הומואים ולסביות התגובות להתבטאויות היו סקסיסטיות, וכשאורי אריאל אמר שהומואים לא צריכים להיות מגויסים לצבא מיד עלו קולות מהקהילה שניסו להראות הומואים מתגייסים לצבא הכיבוש, ויכולים "לחסל את האויב" לא פחות טוב מסטרייטים. אנחנו מנסות להראות שאנחנו כמו כולם, ובדרך מתנערות ממי שלא עושה זאת. ביסקסואליות, טרנסג'נדרס, קווירים וא-מיניות מקבלות מעט מאוד מקום בשיח ההומואי המיינסטרימי, בין השאר כי אנחנו מערערות את הבינאריה המגדרית, את הדרכים שבהם החברה הנורמטיבית תופשת מיניות ומשיכה מינית, ובקיצור: כי אנחנו שונות. במקום שנפתור את הבעיה מהשורש וננסה לערער על התפישה שאנחנו צריכות להיות כמו כולם כדי שיהיו לנו זכויות וכדי שיתנו לנו להתקיים, אנחנו ממשיכות במרדף שלנו אחרי קבלת לגיטימציה שמבוססת על היותנו נורמלים. במקום שננפץ את הנורמה שפוגעת בנו ומנציחה את השנאה כלפינו אנחנו מקבלות אותה כגזירת גורל ומנסות להתאים את עצמינו אליה. על-מנת לגרום לשינוי אמיתי, שינוי שיאפשר לנו שוויון וחופש אמיתיים, נצטרך בסופו של דבר לנטוש את הנורמה, ולהבין שהזכויות שלנו הם לא בגלל שאנחנו כמו כולם, אלא למרות שאנחנו שונות.

לסיום אני רוצה לומר שאני גאה להיות פאנסקסואלית, וגאה להיות ג'נדרקוויר וגאה להיות כאן איתכן ולהילחם בלהטבא"קופוביה."

גוש ורוד-שחור בצעדה במוצ"ש

מצעד הגאווה הפתח-תקוואי הרדיקלי

הנה 2 נאומים שהקראנו אני ולירון שאירגן יחד איתי עם רוי ועם יערה את מצעד הגאווה בפתח תקווה בסיום המצעד שהתקיים היום:

(את הנאום של יערה אתן מוזמנות/ים לקרוא כאן)

לירון:
בעיני, מצעד הגאווה הפתח תקוואי הראשון, שונה ממצעדי גאווה אחרים שמתקיימים בישראל. הוא שונה בכך שלא מדובר במסיבת רחוב, אלא הפגנה, הפגנת ניראות של קהילה לא קטנה של אנשים שמודרת מהקיום הציבורי בעיר הזו, שהרבה פעמים נאלצת להסתתר, לשקר בנוגע לנטייה מינית או זהות מגדרית. הוא שונה בכך שהוא תוכנן כמעט ללא תמיכה ארגונית או ממסדית. הוא שונה בכך שהוא אינו מעודד את האובר צרכנות שמאכילה את מפלצת הקפיטליזם הדכאנית ומחריבה את הסביבה. המצעד תוכנן מתוך ראיה רחבה של חיבור בין מאבקים וראיית הקשר הבסיסי בין דיכויים.

ישנה גישה מאוד נפוצה כיום בקרב חברות וחברים בקהילה הרחבה והמגוונת שלנו ולא רק בישראל. על פי גישה ליברלית זו, אנו צריכים לחקות את הנורמות של החברה הדכאנית. המסלול נקבע מראש: לומדים, משרתים בצבא, משתלבים במערכת, עובדים, מקימים תא משפחתי נורמטיבי פלוס ילדים. על פי הגישה הזו ישראל היא מקום מאוד נוח ובטוח עבורנו לחיות בו והבעיות היחידות או העיקריות של הקהילה הן שמונעים מאיתנו להינשא ומונעים מאיתנו פונדקאות שהיא הרבה פעמים עוד סוג של ניצול והחפצה של נשים ההופכות לכלי ליצירת ילדים בתשלום, וכל זאת על מנת להגשים את ההתאמה של עצמנו לנורמה.

גישה זו אולי נכונה עבור קבוצה מאוד מסוימת של אנשים בקהילה שלנו אם מסתכלים על המאבק שלנו במשקפת צרה. מעבר לאוכלוסיה שבאופן מכליל ניתן לומר שככל שאת או אתה משתייכים ליותר קבוצות פריווילגיות בחברה כך מצבכן טוב יותר – רובנו המכריע עדיין סובל מאלימות מילולית או פיזית. אנחנו לא יכולות ללבוש מה שבא לנו או לדבר במגדר שאנחנו בוחרות בו, אלא במגדר שהחברה התאימה למין הביולוגי שלנו. מורות בבתי ספר, שליחות של הממסד הלאומני-מליטריסטי, מכחישות את הנטיות המיניות והזהויות המגדריות שלנו במקרה הרע, או מקבלות אותן בצורה מאוד מוגבלת תוך קבלה של הבינריות שבחלוקה בין גבר לאישה, בין הומוסקסואלים ולסביות להטרוסקסואלים. לחלק גדול מאיתנו הצורך להחביא את עצמנו מחברים, מקולגות, מבני ובנות משפחה.

מהו הדיכוי הזה שאנחנו מוחות כנגדו כיום? מהי המערכת הזו שמוחקת אותנו ואנחנו, קווירים, ביסקסואליות, פאנסקסואליות, טרנסים, אמיניות, לסביות, הומואים, בדס"מים וכל שאר ההגדרות וחסרי ההגדרות מפגינים כנגדה נראות כאן היום? פתח תקווה היא עיר הבנויה מאוכלוסיה מאוד מגוונת, שהגיוון שלה מפוזר בין חלקי העיר השונים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת למעמדות סוציואקונומיים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת לשכונות שמאוכלסות על ידי אנשים ממוצא משותף. אנו עדים לכך בצורה מאוד בוטה ביחס שלנו כעיר כלפי האוכלוסיה האתיופית בגטאות שאליהם הם נדחקים וכשהורים בעיר הזו מסרבים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים אחרים בשל צבע עור שחלילה לא ישחקו יחד בהפסקה. פתח תקווה היא עיר עם שכונות לחרדים, דתיים לאומיים וחילונים. שכונות לאוכלוסיה מבוגרת ושכונות לצעירים. ההפרדה הזו בין הטלאים שבונים יחד את החברה הישראלית המופרדת ונמשלת מופיעה בצורתה הכל כך מובהקת בעיר הזו. אני אציין שאני לא שם את עצמי דובר לשום אוכלוסיה מדוכאת שאני לא חלק ממנה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמקום בו מתקיימות הפרדות על רקע גזעני, על רקע לאומני, על רקע דתי, על רקע אייג'יסטי, הוא חממה מצוינת לאפלייה, לשנאה, לאלימות על רקע מיני, על רקע העדפה מינית ועל רקע זהות מגדרית, כי כל צורות הדיכוי זהות בבסיס שלהן. כל צורות הדיכוי נובעות מההירככיה החברתית שבעלי הכוח וההון בחברה דואגים לשמר.

אנחנו חייבים לזכור, כפי שנאמר כבר לא פעם – כל עוד מישהו נתון בשלשלאות אף אחת ואף אחד מאיתנו אינו חופשי. אני מפגין כאן היום כפאנסקסואל על זכותי לחופש ולשיוויון, לא כי אני דומה, לא כי אני עומד בסטנדרטים של הנורמה, אלא בגלל שאלה מגיעים לי על אף שאני שונה, על אף שאיני מקבל את דרישות החברה ממני וכך גם אתם צריכות לעשות כי כולנו נולדות חופשיות וכי כולנו נולדים שווים. אני מפגין כאן היום בגאווה, לא רק נגד הדיכוי שלי ושל חבריי המשתייכים לקהילה, אלא כנגד הדיכוי של כל מי שמוצא את עצמו מדוכא משום שאינו נמצא במעלה ההיררכיה החברתית. אני כאן כדי לומר לכם, שהמאבק שלנו בעיני הוא לא שהמערכת תקבל אותנו לתוכה, אלא שהמערכת תשתנה ואם היא לא יכולה להשתנות אז שתיפול ותקום במקומה אחת חדשה, כזו שבה אנחנו שווים כמו שאנחנו בלי צורך לחקות את ההטרונורמה.

אולם, בדרישותינו כלפי אלו המדכאים אותנו, אנו מקבלים על עצמנו חובה מוסרית שלא לנתק מן המאבק כנגד דיכוי ואפליה שלנו את שאר המאבקים כנגד דיכוי ואפליה באופן כללי, על כל צורותיהם השונות. אנחנו חייבים כקהילה וכבודדים לבחון את עצמנו באותו האופן שבו אנו בוחנים את אלה שבבריונותם מדירים ומשתיקים אותנו ולהפסיק לקחת חלק בדיכוי ואפליה של קבוצות אחרות, חלשות יותר, שפשען היחיד הוא היותן שונות מאיתנו. באורח החיים שלנו, בהרגלי הצריכה שלנו, בתזונה שלנו אנו יוצרים עבור בעלי החיים מציאות אבסורדית בה הם נכלאים בכלובים קטנים, מזוהמים, גופם מעוות, הם עוברים התעללויות בדמות כלובי סוללה ורפתות, מתחילים ומסיימים את חייהם בשבי בפחד ובכאב השחיטה לא לפני שהם צופים בחבריהם נשחטים לנגד עיניהם. יותר מ-350 מיליון בעלי חיים בישראל בלבד בכל שנה מעונים למוות על מנת שאנו נוכל לצרוך מזון לא הכרחי שמרעיל גם את גופינו ואת הכדור עליו אנו חיים. בעלי החיים מורעלים או נורים ברחובות, נשלחים לניסויים מחרידים במעבדות, פרוותם נתלשת מהם בעודם חיים ותוצרי הלוואי של גוויותיהם המעונות משמשים אותנו למגוון שימושים שאין בהם צורך. דברים אלה נעשים עבורנו משום שאנו אלה הממנים את הדרישה להם בכספינו מאחוריי דלתות סגורות, על מנת למנוע מאיתנו להיות עדים להשלכות של ההתנהלות שלנו.

ברגע שנקבל ונבין שהבסיס לכל הדיכויים הוא אותו בסיס בו קבוצה פריווילגית אחת בהיררכיה החברתית שבעלי החיים נמצאית בתחתיתה, מנצלת, פוגעת, מחפיצה ומשעבדת את מי שנמצא תחתיה אז נהיה חייבים להסיק שעל מנת להלחם בדיכוי שלנו עצמנו, עלינו להפסיק ולקחת חלק בדיכוי שאנו לוקחים בו חלק במודע או שלא במודע תוך הכרה בפריוולגיות שלנו כלפי אלה שחלשים מאיתנו. לשם כך עלינו להפסיק ולממן את מי שפוגע בחלשים מאיתנו. להפסיק לצרוך מזון מהחי, בשר, חלב, ביצים, דבש שכולם מגואלים בדם, להפסיק לצרוך מוצרים שיוצרו על חשבון סבלם של אחרים.

לסיום רק אוסיף, שאני גאה להיות פאנסקסואל, גאה להיות טבעוני, גאה לקחת חלק בארגון המצעד הזה ולהיות כאן היום במצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. אני מאחל לכולנו שלעולם לא נפנה את מבטנו כשאנו נתקלים בדיכוי ושתמיד נהיה גאים במי שאנחנו.

מצעד הגאווה בפ"ת

צילום: יעל מאירי

דן וג:

במהלך הימים האחרונים נשאלנו כמה פעמים בדף של המצעד בפייסבוק האם יהיו דוכנים והופעות במצעד והאם יש שיתוף פעולה מצד העירייה. כשאמרנו שלא נשאלנו למה לא פעלנו לקבלת תקציבים למצעד ותמיכה מצד העירייה ולמה אנחנו לא מעוניינות בשיתוף פעולה עם הממסד. מישהי גם הזכירה את המצעד בת"א, ושהוא כ"כ גדול ומרהיב בזכות התקציבים הגדולים שהעירייה מספקת.

אז למרות שאני בספק, יכול להיות באמת שאם היינו פונים לעיריית פתח-תקווה ומבקשות תקציב למסיבת רחוב דמוית המצעד התל-אביבי היינו מקבלים תקציב כזה, אבל השאלה היא למה שנרצה לקבל תקציב כזה?

בפתח תקווה, כמו בכמעט כל מקום אחר יש המון שנאה, אפליה ואלימות שמופנית כלפי להטבא"ק. א/נשים מותקפים על רגע נטייה מינית וזהות מגדרית, מתקשות למצוא עבודה ונאלצים לחוות הטרדות ולשמוע הערות סקסיסטיות באופן יום-יומי. שום תקציב חד פעמי או תקציב חד שנתי שיוקדש ל"מסיבה גאה" לא יוכל לשנות את העובדות האלה. בתל-אביב העירייה מפיקה מדי שנה את מצעד הגאווה, אבל מה יצא ללהטבא"ק מזה? גם בת"א עדיין יש תקיפות לא מעטות של א/נשים על רקע זהות מגדרית ונטייה מינית, ובעוד תקציבי ענק מוקדשים למסיבה השנתית תקציבים קטנטנים אם בכלל ניתנים לארגונים שמציעים עזרה לנוער להטבא"קי שנזרק לרחוב, לטרנסיות ולטרנסים מחוסרי דיור או לפרויקטים שנלחמים בהטרדות רחוב ובתקיפות של להטבא"ק.

אז הממסד משתף איתנו פעולה כשנוח לו וכשיש לו מה להרוויח מזה. חולדאי נהנה להציג את עצמו כליברל שתומך בזכויות להטבא"ק, אותו החולדאי שאמר ששני גברים שמתנשקים מגעילים אותו כמו ג'וקים בשנת 1995 קופץ על ההזדמנות ליח"צן את העיר שלו לתיירים גאים כעיר מקבלת ונאורה, ועל הדרך לקבל גם עוד כמה קולות בבחירות הבאות. כי אם צבעו מעבר חצייה בצבעי הגאווה בשביל לפרסם את המצעד, אז למי זה כבר משנה שלהטבא"ק עדיין מותקפות במשך השנה.

אבל אנחנו ממשיכות לשתף פעולה עם הממסד, ולהודות לו על התקציבים של המצעד התל-אביבי ולהאמין לתעמולה שמספרת לנו שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. רק השבוע דובר צה"ל פרסם תמונה של שני חיילים גברים, לאחד מהם תלוי רובה על גבו, מחזיקים ידיים ומתהלכים ברחובות ת"א. תחת התמונה בעמוד הפייסבוק של דובר צה"ל נכתב כי הצבא מתייחס לכל חייליו באופן שוויוני. מלבד אלפי הא/נשים ששיתפו את התמונה הזו גם מספר ארגונים גאים שיתפו אותה ורבים שיבחו את צה"ל. בין רגע שכחנו שמרבית הלהטבא"ק בצה"ל סובלים מאלימות מצד מפקדים ומפקדות ומצד א/נשים שמשרתים איתם, שכחנו שבצה"ל טרנסים וטרנסיות מחויבות לשרת תחת הקטגוריה של המין איתו נולדו ושכחנו שצה"ל מבטל תקציבים להרצאות של חוש"ן כי כנראה לא מספיק חשוב ליצור מרחב בטוח ללהטבא"ק.

אבל כמובן שצה"ל שמח להציג לעולם תמונה של צבא מתקדם ונאור ופתוח, ושמח שאנחנו מסייעות לו בכך בשיתוף הפעולה שלנו. צה"ל שמח להסיט את המבט מהפשעים שהוא מבצע מדי יום בשטחים הכבושים, להסיט את השיח מהמצור, המשטר הצבאי, דיכוי ההפגנות מדי יום שישי, הפקעת האדמות, ההגנה על ההתנחלויות ומירור חייהם של שכונותינו הפלסטינאים מדי יום. הרבה יותר נוח לצה"ל שא/נשים יחשבו על הומואים במדים מחזיקים ידיים כשעל כתפיהם תלויים כלי רצח שעוברים נורמליזציה ע"י תמונות כמו זו, מאשר שיחשבו על האסירים המנהליים שמוחזקים בבתי כלא בלי כתב אישום ובלי משפט ושובתים רעב במחאה על התנאים האיומים בהם הם מוחזקים. הרבה יותר נוח לצה"ל שידברו עליו כעל צבא אוהב זכויות אדם, כי הנה אפילו הומואים משרתים בו, ולא כעל צבא שמפר כל זכות אדם שאפשר להפר כשמדובר בזכויות של פלסטינאים.

ולמה בעצם אנחנו משתפות פעולה עם מסעות ההסברע של צה"ל, של עיריית ת"א, של מדינת ישראל? למה אנחנו נותנות להם להשתמש במצעדי הגאווה כדי להציג תמונת עולם מעוותת ולצבוע את פשעיהם בורוד? האם שכחנו שהמאבק שלנו הוא מאבק לזכויות אדם בדיוק כמו המאבק הפלסטיני? האם איבדנו את הסולידריות שלנו עם קבוצות מדוכאות אחרות?

שיתוף הפעולה עם הממסד בא הרבה פעמים ממקום של רצון להיות דומות, להיות נורמליים, להראות שגם אנחנו מתגייסים לצבא הכיבוש כמו כולם, גם אנחנו מביאות ילדים ותורמות למאבק הדמוגרפי, גם אנחנו מתחתנים ובכלל אנחנו ממש כמו כולם. אנחנו מקבלות את הנורמה כלגיטימית ורלוונטית בגלל שככה לימדו אותנו, ובמהלך המרדף שלנו אחר הנורמה אנחנו מתנערות מהמאבקים של כל מי שלא מוכן או לא יכולה לעשות את אותו הדבר. אנחנו לא מדברות על זכויות של זונות טרנסיות שמוכות ע"י המשטרה וחשופות להמון אלימות מינית או של להטבא"ק פלסטינאים שלא יכולים לקבל מעמד פליט בישראל ולא יכולים להגיע למפגשים של קבוצות הלהטבא"ק הפלסטינאיות כי הכיבוש שולל מהם את חופש התנועה, אנחנו מעלימות את זה שיש בינינו גם א/נשים שלא מעוניינות במונוגמיה, בחתונה או בגידול ילדות וילדים ומשכיחות את זה שיש גם להטבא"ק שמסרבים לשרת את בצבא הכיבוש, אנחנו מספרות שלהיות הומו זו לא בחירה ומתכחשות למי שעבורה זו בחירה ומדירות בי ופאנסקסואליות לשוליים של הקהילה. אנחנו רודפות אחרי הקבלה של הממסד ושוכחים ששיתוף פעולה עם הממסד תמיד כרוך במרדף תמידי אחריו ואחרי הנורמה, ותמיד בא על חשבון מישהי אחרת. אנחנו מבקשות להתקדם בסולם ההיררכיה, להשתלב היטב בתרבות הפטריארכלית, במערכת הכלכלית הקפיטליסטית ובמיליטריזם הישראלי ושוכחות שאלה אותם המנגנונים שמדכאים אותנו ומחזקים ומתחזקים את יסודות ההטרוסקסיזם.

אפשר לראות את זה בבירור במצעד בתל-אביב שמרבית מארגניו היו גברים הומואים ממעמדות כלכליים מבוססים, יהודים, לבנים, אשכנזים ברובם והתקיים שיתוף פעולה הדוק בינם לבין הממסד. אפשר לראות את זה גם בשיח הלהט"בי, ובעיקר בשיח של האליטה ההומואית, שבו רוב הדרישות שמועלות הן דרישות לזכות לנישואים, לזכות לשרת בצבא, לזכות לסחור בפונדקאיות כדי להתרבות ובקיצור, בעיקר דברים שיגרמו לנו להידמות לתא משפחתי הטרונורמטיבי. אפשר לראות את זה גם בהבדלים העצומים בין כמות התקציבים שניתנת למסיבות רחוב צבעוניות ולפרויקטים של תיירות גאה לעומת התקציבים שניתנים למאבקים הפחות פוטוגניים, ואפשר לראות בדחיקה של קוויריות, א-מיניות, בדס"מים, פאן וביסקסואליות, טרנסיות וטרנסים לשוליים.

במקום לנסות להתקדם בסולם ההיררכיה אנחנו צריכות להפסיק לפרד לערער אותו ולהילחם בעצם קיומו. כל עוד יש הפרדות מישהי מאיתנו לא תהיה חופשייה. אנחנו חייבות לזכור שהמאבק שלנו על הזכויות שלנו אומר להיאבק גם על זכויות של אחרות, כי אין כזה דבר חופש שהוא רק בשבילי, חופש שהוא רק לקבוצה מסוימת.

אנחנו צריכות גם לזכור שאת הזכויות שלנו הממסד לא יכול לתת לנו, הזכויות שלנו הן כבר שלנו. הממסד יכול רק לפגוע בהן, להפר אותן ולמנוע אותן מאיתנו, וכשהוא עושה זאת זה לא צריך להיות סימן עבורנו לשתף איתו פעולה ולהתחנן בפניו שיתן לנו לממש אותן. זה צריך להיות סימן בשבילנו שהממסד הוא האחרון שעלינו לסמוך עליו, את הזכויות שלנו אנחנו לא נקבל, אנחנו נצטרך להילחם עליהן, ולקחת אותן.

על האחד במאי, רדיפה פוליטית וסולידריות בין מפגינות

אתמול היה האחד במאי. "חג הפועלים" כמו ששמעתי הרבה א/נשים מתייחסות אליו. אבל זה לא יום חג. זהו יום מחאה, יום מחאה נגד הקפיטליזם והשיטה הכלכלית הלא הוגנת שפוגעת כמעט בכל אדם ואדם בעולם הזה (פרט למעטים שנמצאים בראש הפירמידה המעמדית המתוחזקת ע"י השיטה הכלכלית).

מאות יצאו אתמול לרחובות תל-אביב לצעוד ולציין את היום הזה, ואני ביניהן. בין הגושים המפלגתיים והגושים הציוניים והגושים הקומוניסטיים צעד גוש אנרכיסטי. גוש שהתנגד באופן רדיקלי לשיטה הכלכלית ולכל אותם הגורמים המאפשרים לה להתקיים ולנגזרותיה (לאומיות, כיבוש, סקסיזם, מיליטריזם, מדינות, היררכיה וכו').

בתחילת המצעד המון שוטרים ושוטרות עמדו בצמוד אלינו, האנרכיסטיות. כי המשטר לא אוהב אנרכיסטים. אנרכיסטים הם מסוכנים למשטר, כי הם לא מצייתים לפקודות באופן עיוור, הם חושבים לפני, הם מסוכנים למשטר כי הן מתנגדות לו כאשר הוא מפעיל את מנגנוני האלימות הפאשיסטיים שלו. ולכן הרבה שוטרות בחרו להתאגד סביב האנרכיסטים ולא סביב קבוצות ציוניות ומפלגתיות ושאר גושים שצעדו שם.

1

גוש אנרכיסטי בצעדת האחד במאי

אני עזבתי את המצעד באמצע יחד עם מספר חברות, אספתי כמות גדולה של בקבוקים ופחיות לפיקדון (אותן עשרות פחיות קוקה-קולה שנקנו ע"י קהל המפגינים נגד הקפיטליזם) ויחד עם 3 חברות הלכתי להפקיד אותם בסניף הAM-PM שמול כיכר רבין שם נערכה עצרת בסוף הצעדה.

בצד הכביש שמול כיכר רבין הפגינו מספר כהניסטים ושאר פעילי ימין פאשיסטי, אז כשניסנו לחצות את הכביש המשטרה לא נתנה לנו, הם דרשו ש"נעוף משם" וכשאמרתי שאני רק רוצה להגיע לסניף ה-AM-PM והראתי להם את השקית מלאת הבקבוקים  אחד השוטרים דחף אותי חזרה לכיוון העצרת. לא רצינו להיכנס לעימות עם השוטרים אז הלכנו מסביב.

מאוחר יותר באותו ערב (ובמאורע זה לא נכחתי, אז אני מספרת עליו ממה שהבנתי מעדויות של חברות שנכחו במקום) אחד המפגינים מהגוש האנרכיסטי עבר שם ולכאורה צעק משהו לעבר הפגנת הימין. מספר שוטרים זינקו עליו ועצרו אותו באלימות, וכשחברותיו ניסו לומר משהו בנושא, מיד נעצרו גם הם. שבעה עצורות בסה"כ. בגלל כלום. בגלל שמישהו צעק לכאורה את דעתו בנושא כלשהו.

העצרת המשיכה כרגיל, כאילו דבר לא קרה, מספר מפגיני שמאל שעברו שם התעלמו מהמקרה ברגע שהבינו שהעצורות הם אנרכיסטים. זו לא פעם ראשונה שיצא לי לחזות במקרה כזה. לא פעם בהפגנות וצעדות גדולות, וביניהן צעדות מחאת הקיץ קרה שנעצרו מספר מפגינות כיוון שהמשטרה ראתה אותם כדומיננטיים או לא אהבה משהו ממה שהיה להן לומר בעוד רוב הא/נשים ממשיכים לצעוד סביבם ולהתעלם לחלוטין מהמעצר.

הסולידריות בין מפגינות נגמרת כשמדובר בקבוצות לא אהודות (אני כותבת כאן על אנרכיסטים, כי אני אנרכיסט וצועדת עם אנרכיסטים לא מעט, אבל זו לא הקבוצה היחידה שחווה רדיפה פוליטית). א/נשים שמוחים נגד פשיזם, אלימות והשתקה פוליטית מתעלמים מהם כשהם קורים לאחרים מול עיניהן. א/נשים שמתנגדים לשיטה שוכחים שהמשטרה היא גוף שנועד להגן עליה ולחזק אותה.

חוסר הסולידריות בין מפגינות, ההתעלמות ממעצרים וההתנערות מקבוצות של אקטיביסטים שמוכות ע"י שוטרים משרתת את אותו השלטון שאנו מוחות נגדו ומחזקות את אותה השיטה שבגללה יצאנו לרחוב. הפילוג הזה והתיוג של קבוצות מסיומות כלא לגיטימיות מסייע לממשל להציג את התנועה כולה כלא לגיטימית.

היום התפרסם בפייסבוק סיפור של קצין בכיר שפרש מהמשטרה וסיפר כי שוטרים קיבלו הוראה להגדיל ב-10% את כמות כתבי האישום ובקשות המעצר. שוטרים מקבלים הוראות לעצור א/נשים בלי קשר לביצוע פשעים או עבירות על החוק, אלא פשוט כדי לעצור. כי המשטר רוצה עוד א/נשים בכלא, פחות אקטיביסטים שצועדים ויותר אקטיביסטיות שפוחדים להגיע להפגנות ולצעות מחשש שיעצרו.

קל מאוד להניח שמי שמתעמתים עם שוטרות הם "ילדים טיפשים" ש"רק באו לחפש פרובוקציות" (כמו ששמעתי לא פעם מפגינות ומפגינים טוענים). אבל ככל שקבוצה פועלת יותר נגד השיה, כך היא נתונה ליותר רדיפה פוליטית מצד המשטרה. ככל שפעיל מגיעה ליותר הפגנות ומשתתףת בהם בצורה דומיננטית יותר, כך השוטרים יציקו לו יותר.

תנועות אנטי-קפיטליסטיות שמחבקות את המשטרה שתמיד תישאר נאמנה לבעלי  ההון ולמערכת, אף-פעם לא יחוללו שינוי אמיתי.