מה, אתה אוכלת מהפח?

פריגניזם (freeganism, free+vegan) הוא אקט של איסוף מזון טבעוני שנזרק מפחים על מנת לאכול/להשמיש אותו. פריגניזם היא תפיסת עולם אקולוגית ואנטי צרכנית, שאומרת שהכלכלה צריכה להיות חופשית, שלא צריך להשתמש בכסף, וכן למזער את השימוש בדברים שדורשים המון משאבים או שאנו לא צריכים אותם. הפריגנים נוהגים לעשות שימוש חוזר בכל דבר שיש להם צורך בו (בתים, בגדים, אוכל…) וימנעו מקנייתו.

הפריגנים מציעים כלכלה המבוססת על עזרה הדדית כחלופה לקפיטליזם.

לרוב הא/נשים נראה מוזר כשהם נתקלות בקונספט הזה שא/נשים מוכנים לאכול מזון מהפח מרצונן החופשי, לא ברור איך זה אפשרי או למה שמישהי יבחר לעשות דבר כזה. אז קודם כל אציין ששליש מהמזון שמיוצר בעולם נזרק לזבל. זוהי כמות אדירה של מזון. למעשה על כל 2 ארוחות שאנו אוכלות, יש ארוחה שנזרקת לפח, אבל שום נתון סטטיסטי לא יוכל להבהיר את המצב ואת סדר הגודל שלו כמו טיול קטן וחיטוט בפחיהם של סופרמרקטים וחנויות.

הרבה מהמזון שנזרק הוא מזון טוב לחלוטין שלמערכת הקפיטליסטית צרכנית אין שימוש בו מכיוון שהוא בלתי ניתן למכירה. למשל כרובית שלמה שרק פרח אחד שלה השחיר, סביר להניח שלא תירכש, ולכן היא תיזרק לפח במקרים רבים. אותו דבר עם שק של תפוחי אדמה שחלק קטן מהם הרקיב וכו'. לרשתות המזון הגדולות לא משתלם לתת לא/נשים רעבים את המזון הזה אז הן מעדיפות להשמיד אותו. למעשה במקרים רבים החברות מעדיפות למנוע גישה למזון שנזרק על-מנת שא/נשים יאלצו להמשיך לקנות עוד. ידידה שעבדה באמפם סיפרה לי שהמדיניות הרשמית של החברה לגבי השלכת מזון היא לפתוח מוצרים שנמצאים באריזות סגורות ובמקרה וזורקים פירות וירקות לשפוך עליהם אקונומקיה. פריגניסטים ישמחו וודאי לשמוע שבמרבית המקרים ההנחיה לא מבוצעת בפועל ע"י עובדי/ות האמפם.

מלבד דאמפסטר דייבינג (חיטוט בפחי זבל לצורך מציאת מזון או דברים נוספים) פריגניסטיות משיגות מזון גם בטייבל דייבינג, כלומר במעבר בין שולחנות של מסעדות/בתי קפה ואכילת שאריות טבעוניות של מזון של א/נשים שהושארו שם.

מזון שמושלך לפח מגיע למטמנות שם הוא עובר פירוק אנאירובי לגז מתאן שהוא מהגרועים שבגזי החממה (לפחות לפי ויקיפדיה) הגורמם להתחממות כדה"א במקום שיעבור פירוק בקיבה/קומפוסטר ויהפוך לדשן שמזין את האדמה. פריגניסטיות שחיות מהבזבוז של החברה הצרכנית לא מכניסות כסף לתאגידי מזון ענקיים, מסייעות לכדה"א בכך שפחות מזון יהפוך לגזי חממה, ומחלישות את המערכת הכלכלית הקפיטליסטית בכך שהן לא לוקחות בה חלק (או לפחות לוקחות בה חלק קטן יותר).

 

במהלך החודשים נובמבר-מרץ הייתי חברה בתא אוכל במקום פצצות תל אביבי שקיים 10 דוכנים. אנסה לתת כאן כמה עצות וקווים מנחים להקמת דוכנים כאלה ולשתף במסקנות ולקחים שלי.

קודם כל הסבר קצרצר: אוכל במקום פצצות זו תנועה שורשית עולמית (שזה אומר שאין מנהל או משרדים וכו', יש רעיון וקווים מנחים, ומי שעובד לפיהם הוא חלק מ"אוכל במקום פצצות")

על הרעיונות של אוכל במקום פצצות בקווים מאוד כללים אפשר לקרוא בוויקיפדיה.

כדי לארגן דוכן צריך קודם כל א/נשים שמתעניינות/ים ומוכנים/ות להתנדב. רצוי שבתא אב"פ יהיו משהו כמו 8-10 פעילות/ים רציניים/ות עם מחויבות לתא, אפשר גם פחות, אפשר גם יותר, אפשר גם לבד. הכל תלוי ביכולות הארגון ובנכונות להשקיע זמן מצד המתנדבות.

כדי להפיק דוכן צריך לעשות 3 דברים: איסוף, בישול ודוכן.

לאיסוף כדאי מאוד להשיג עגלת קניות ושקיות כי ככה יהיה קל יותר לאסוף, וללכת להסתובב בפחים שיש בהם אוכל. יש המון פחים בת"א, אבל גם במקומות אחרים. ספציפית סופרמרקטים ואמפמים זה מקומות מעולים לדאמפסטר דייבינג (איסוף מזון/כל מני דברים מפחים). אנחנו היינו עושות מסלול קבוע שהתחיל בפח של האמפם בארלוזרוב פינת אבן גבירול, המשיך לכיוון ניצת הדובדבן באבן גבירול, משם למסריק ועל קינג ג'ורג' ששם יש 2 אמפמים ועוד ירקניה שבפחיהם אספנו מזון, וסיימנו את המסלול בשוק הכרמל. השוק נסגר ב-19:00 אז במידה והולכות במסלול הזה כדאי לתזמן ככה שמגיעות לשוק בסביבות 18:00-18:30, כי אז מתחילים לסגור את הדוכנים בשוק ולזרוק מלא אוכל, ואפשר להסתובב ולאסוף עד בערך 19:00-19:15 כשבא טרקטור ומפנה הכל למטמנות. כדאי לציין שבשוק יש עוד א/נשים שאוספים מזון, אנחנו בחרנו לרוב לתת את המזון שם לא/נשים שזקוקים לו יותר מאשר לאסוף אותו לדוכן, ואז עדיין נשאר לנו הרבה אוכל שאספנו בשאר המקומות, אבל לרוב כמות האוכל הנזרקת כה גדולה שיש מספיק לכולן, ובכל זאת חלק נזרק בסוף.

אפשר תוך כדי האיסוף לאסוף גם בקבוקים ופחיות לפיקדון וככה לקבל תקציב קטן על-מנת להשלים צרכים של מזון, כי מוצאות בד"כ הרבה ירקות, ירקות שורש, תפו"א, כרובים וכו' (ופעם מצאנו גם טופו טוב, לחמים, פירות ועוד כל מני דברים טובים) אבל קשה למצוא נניח אורז/פסטה/עדשים, אז אם אוספות בקבוקים ופחיות אפשר לקנות קילו אורז/פסטה/עדשים מהכסף של הפיקדון.

בישול –
כדאי להשתדל לבשל כמה שפחות דברים. את המתכונים להרכיב לפי מה שנמצא באיסוף. אנחנו היינו קונות קילו עדשים כתומות ומכינות תבשיל עדשים אחד ענקי מכל ירקות השורש, תפו"א, פלפלים, בטטות, גזרים, בצלים וכו' וכל מה שאפשר היה לזרוק לתבשיל, מוסיפות גם כמה תבלינים ואם היה נשאר לנו היינו מכינות סלט/מוקפץ או משהו. מניסיוני מאוד לא כדאי להשקיע באנטיפסטי (שזה מה שעשינו בפעמיים הראשונות). זה המון זמן הכנה יחסית, זה מאוד מקשה על הבישולים וזה נגמר ממש מהר. למרות שזה נראה לעיתים הכי טריוויאלי כשמחפשות מתכונים לפי מוצרים, עדיף להשתדל להימנע כמה שאפשר.
כדאי ליצור קשר גם עם מסעדות שזורקות מזון בסוף היום ולבקש לאסוף. אנחנו היינו מקבלות המון אוכל ממסעדת ה-24 רופי.

דוכן:
כדאי להכין פלאיירים. אני מצרףת את הפלאייר שלנו, הוא לא טוב במיוחד וככל הנראה כיום הייתי מנסחת אותו אחרת, מוזמנות/ים להשתמש כמו שהוא, לקרוא, לקבל השראה, להשתמש במשפטים מסויימים ו/או לכתוב פלאייר חדש כרצונכן/ם.

אנחנו השתמשנו בדוכן בכלים רב פעמיים ושטפנו אותם תוך כדי הדוכן בגיגית. זה יותר מסורבל מכלים חד פעמיים אבל הרבה הרבה הרבה יותר אקולוגי ואנטי-צרכני. צלחות אפשר למצוא בדאמפסטר. אנחנו מצאנו את כל הצלחות שלנו (וגם כלים, סירים וכו') אפשר גם לקנות כמה צלחות/קערות פלסטיק רב פעמיות או לבקש תרומות מא/נשים.
כדאי להשיג שולחן מתקפל לדוכן, למרות שאפשר גם בלי (למשל באחד הדוכנים שלנו לא היה לנו שולחן אז עשינו על ספסל), אבל הרבה פחות נוח.
מבחינת מיקום, אנחנו היינו עושות בד"כ בכיכר מגן דוד בכניסה לשוק הכרמל בעת הסגירה, כי יש שם מצד אחד א/נשים רעבים שבאים לאסוף אוכל שנזרק ומצד שני א/נשים שיש להם פנאי לבוא לאכול אוכל טבעוני ולשמוע רעיונות חדשים על זב"ח, אנטי צרכנות, אקולוגיה, הכיבוש וכו'.

במהלך הדוכנים כדאי לחלק פלאיירים, לדבר עם א/נשים וליצור דיונים, לחלק מזון וכו'

אני וחברות לאחר האיסוף לדוכן הראשון

אם יש לכן שאלות ותהיות נוספות אתם מוזמנות להגיב ואשתדל לענות =]

מודעות פרסומת

צדק חברתי – בע"מ, או: הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה בצדק חברתי

**אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים קשים של אלימות בפסקה במתחילה במילים "בקומה מינוס שתיים"**

מאת: לירון סיגאוי

בקיץ האחרון יצאה העם לרחובות לדרוש את הצדק החברתי ולדפי הפייסבוק להחרים את חברות המזון הגדולות שגוזרות על ציבור גדול של צרכניות קופון. לאחר תרדמת חורף קלה ועם בוא האביב ניצני מהפכנות שבו לפרוח ועתה מעמידים כבר גבעולים נאים למראה.

חלקנו כבר יודעות היטב, בקומה הראשונה והמתפרורת גרות בצפיפות המשפחות הערביות והחרדיות, מזרחיות, נשים, מחוסרות דיור, חולות, פועלות, חד הוריות, נכות, ניצולות שואה, להטבפא"קיות, מבוגרות, עולות, עובדות זרות ועוד. מעל אלה יושבים בקומת סנדביץ' בעיקר גברים לבנים ונורמטיבים להחריד שקצב עליית ההוצאות שלהן לא עלה בקנה אחד עם קצב עליית ההכנסות שלהן ואחרת נוכחותן בכיכרות הייתה מורגשת פחות. בקומה העליונה יושבים גברים לבנים מעונבים שמעת לעת מסכסכים בין יושבי הקומות התחתונות. משהרעש מתגבר, מתקשרים לאדון שוטר שיגיע בבקשה ויועיל בטובו, אלתו וגז הפלפל שלו, לשרת ולהגן עליהן מפני הרעש שעושות השכנות בין 14:00 ל-16:00. ביום בהיר במיוחד אנחנו כבר מצליחות לראות שמעל החבורה המעונבת יושבים בפנטאהוז חבורה מעונבת אף יותר המנהלים את יושבי הקומות שתחתיהם ברגישות ובנחישות.

עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות המאוכלסות בקומות תת קרקעיות במגדל הרעוע. בקומה מינוס אחת יושבת העם הפלסטיני. אותו עם שקוף ונעלם שלעת מצוא, בתקופה שלפני שחלה הבניין בסרטן ריאות סודני מדומה, שימשו כבוני בניינים ומנקות בית בשכר תת מינימום, תוך כדי שאדמותיו ומשאביו מנוכסות על ידי היושבים במרומים. אותו עם שאסור לו להשתמש באותה מעלית שאנו משתמשות בה. אותו עם שאנו מתפארות בהשתתפות בקטל שלו, כדי לומר כמה רלוונטית המחאה שלנו ועל הדרך שוכחות שגם לה מגיע צדק חברתי. בשביל הרעש שהוא מקים שם מידי פעם מתחת לאדמה, אנחנו כבר לא מסתפקות בשוטר עם אלה, אלה שולחות את מיטב בנינו להפליא מכות באמצעות כת רובה, בעיטה, כדור גומי, צעקה, בואש, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד כדי להשתיק את הגיהנום החוצה ממנו. אותו עם שאנו מנסים לאט לאט להעבירו לבניינים אחרים.

בקומה מינוס שתיים יושבת אוכלוסיה נוספת, נעלמת עוד יותר. הן שונות מאיתנו בהרבה דברים: הרבה פעמים שעירות יותר, צורת גולגולת שונה, הן לא ממש דוברות את השפה שלנו, לפעמים יש להן זנב. הגוף שלהן הפקר למאווינו האנושיים. הן משמשות לבדיקת כימיקלים מרעילים, לא נהסס לקרוע את מיתרי הקול שלהן ולבצע בהן ניסויים מחרידים. הן משמשות אותנו כחומר גלם לבדים, חומרי ניקוי, צבעי מאכל, ג'לטין ועוד. גופן וגוף ילדיהן הוא האוכל אותו אנו דורשים שיוזילו עבורנו. אנחנו מגדלות שדות שלמים של דגנים וקטניות בכדי להאכיל אותן וליצור מגופן המעונה מעט בשר לבעלי היכולת. משקים אותן בליטרים על ליטרים של מים בבעוד החצי השני של העולם כבר איבד את היכולת הפיזית לדרוש צדק חברתי בעודו כורע תחת צמא ורעב. מרבים ומעוותים אותן למספרים עצומים שיפרישו גזי חממה לאטמוספירה שלנו. אבל יותר מכך, אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד, בהם הן מוחפצות ועוברות עינויים בדרכן להפוך ריוויחיות יותר עבורנו, יצרניות יותר. בזעקותינו שנשמעות למרחקים, הקוטג' יקר לנו, הבשר יקר לנו, מחירי הביצים והדבש והפסק זמן לא נתפשים, אנחנו משתיקות את זעקותיהן. נקבה שגבר ממין אחר מרשה לעצמו להחדיר יד לנרתיק שלה ומכנה את האונס במילה המכובסת הזרעה הופכת לאם מופרדת מביתה בזעקות שבר, נושאת על בטנה כמות מפלצתית של חלב, נחלבת יום אחר יום עד זוב דם. נקבה מטילה שעצמותיה קורסות מאובדן הסידן והמנקרת את חברתה לתא משום שאין לה מקום לנוע, לפרוש כנף, משך חיים שלמים, שחברותיה לקומה הופכות לעוף בשקל ברמי לוי. דבורות, הפועלות הניצחיות, חיוניות לקיום החיים על פני כדור הארץ יותר משבנות האדם אי פעם יחלמו להיות, הולכות ונכחדות. מציאות בלתי נתפשת שבה כאב השחיטה האיום הוא הגאולה. בעיקר מציאות נסתרת, נעלמת, שאין אנו צריכות להתעסק בה בחיי היום יום משום שהיא קבורה עמוק מתחת לאדמה הרחק מטווח הראייה שלנו. ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות.

לאורך מחאת הצדק החברתי חוזרות ונשנות קולות מאוד חזקים, מאוד מרכזיים: אתן מערבבות מין בשאינו מינו, אינכן שייכות לכאן, אל תכניסו נושאים שאינם קשורים משום שאתן פוגעות לנו באחדות. אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות, כשלאחדות הזו מצטרפות עוד ועוד קבוצות הקוראות להוריד את מחירי המזון, תוך כדי מחיקת השאלה מי ומה זה בכלל מזון. האם אנו כחברה פריווילגית יחסית, יכולים לבוא ולכבול על עושק וניצול באמצעות מוצר שכל מהותו הוא עושק וניצול? כשאנחנו דורשות את הורדת מחירי המזון, בהתעלם מכך שחלק נכבד מהמוצרים המכונים מזון הם גופות והפרשות של בעלי חיים מעונים, אנו בבקשתנו מבקשות להרע עוד את תנאי המחייה שלהן. כשאנו יוצאות כנגד ניצול ועשיית רווח על חשבננו, איכות חיינו, החופש שלנו ומכריזות שלא ניתן עוד לנצל אותנו, אנו מתעלמות מהרווחים הנעשים על ידי מאכלסי הקומות העליונות על חשבונן של בעלות החיים ולוקחות חלק במשחק אותו יצרו עבורנו אלה היושבים שם מעלה מעלה.

כפי שניתן היה לצפות ממחאה שכזו המדירה מסדר היום שלה מצוקות שונות שלא מתיישבות עם הקו המרכזי, אכן מי שנראה כי ישלמו את המחיר הם אלה היושבים בקומות הנעלמות. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בועדת קדמי שקמה בעקבות מחאת הקוטג'. בין מסקנות הועדה ההחלטה לעודד ולהגדיל את צריכת הבשר בישראל, בין היתר על ידי הגדלת כמות המשלוחים החיים שיגיעו לישראל, אותם מסעות מוות בין יבשתיים בלב אוניות ענק, בחום, בצפיפות בלתי נסבלת, ברעב ובצמא, בסרחון בל יתואר כשרבות לא עומדות במסע, קורסות ומתות.

על מנת שתופעה זו לא תחזור על עצמה אנחנו חייבות להזכיר לעצמנו את הבסיס המוסרי שעליו מתבססות הדרישות שלנו. עלינו לזכור שכולן שוות בסבל ואם אנחנו באמת מאמינות שלאף אחד אין משום סיבה שהיא את הזכות לפגוע בחופש שלנו, לשעבד אותנו לצרכיו ולגזור עלינו קופון, אין גם שום סיבה שנעשה זאת אנחנו בעצמנו. יש לזכור שהבחירות שלנו פוגעות בכדור שעליו אנו חיות, הן הגורם העיקרי למחירי מזון שממשיכים לזנק ולהעדרותו ממקומות אחרים בעולם שגם משוועים לצדק חברתי. אנחנו צריכות לזכור שבעוד אנו מבקשות להטיב את תנאינו, להוריד בקומה שלנו את מחירי השכירות ולעלות עוד מעט בסולם ההיררכיה, קוויריות רדיקליות טבעוניות ואנרכיסטיות שאנו הרבה פעמים אוהבות לתייג כקיצוניות, שדרכן לא דרכנו, מבקשות לפנות את הקומות התחתונות, גם אלה שמתחת לקרקע מן הבניין הקורס, ולמוטט אותו על יושבי הקומות העליונות גם במחיר של אלימות נגד כספומטים חסרי ישע. חייבות לזכור שלפעמים הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה צדק חברתי ולעשות כל שביכולתנו, לא להדיר את האוכלוסיה החלשה הזו מסדר היום שלנו ולהמנע מפגיעה נוספת בה.

לסיום רק אוסיף עוד ציטוט אחד בו נתקלתי השבוע ברשת הפייסבוק: ‎"יום אחד (התגוררתי באותה תקופה בכפר קטן) ראיתי ילד קטן, אולי בן 10, נוהג בסוס גדול רתום לעגלה לאורכה של דרך צרה, ומצליף בו שוב ושוב בכל עת שזה מנסה לפנות לאנשהו. הבנתי פתאום כי אילו היו בעלי החיים מודעים לכוחם לא היינו יכולים לשלוט בהם, ושלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה של מארקס מנקודת-המבט של החיות. עבורם, היה ברור כי התפיסה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור." (ג'ורג' אורוול, מתוך ההקדמה האוקראינית לחוות החיות, 1947).

**הבהרה: יחסי הכוחות מוצגים בצורה חד מימדית, על אף המציאות המורכבת יותר, לצורך הפשטה.

למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית

פוסט זה עוסק בשני אירועים שונים שהתרחשו בשבוע האחרון, מצעד הגאווה בחדרה והעצרת נגד הומופוביה במוצ"ש. הוא מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר, אך הנושאים קשורים זה לזה קשר הדוק.

ב-17.06.12 נאמתי בסיומו של מצעד הגאווה בפתח תקווה. הנאום שלי צולם בוידאו ע"י א/נשים מארגון שישה צבעים (ארגון שגם שסייע לנו בהדפסת פלאיירים למצעד, וגם לקח חלק פעיל בהפקת מצעד הגאווה בחדרה). יומיים אחרי המצעד בפתח תקווה פנה אלי מישהו ששמע את הנאום שלי והזמין אותי לבוא לנאום גם במצעד בחדרה. הוא שלח לי את מספר הטלפון ל אחת המארגנות של המצעד, וכשדיברתי איתה היא אמרה שישמחו אבוא לנאום במצעד בחדרה, אבל יש רק הגבלה קטנה. "לא לדבר על פוליטיקה". היא המשיכה ואמרה שזה "מצעד חברתי ולא פוליטי", ש"לדבר על פוליטיקה" עשוי לגרום לדחייה ואלימות, ושהם לא חוששים מלהכעיס, שהרי עצם קיום המצעד בחדרה מכעיס רבים, ושאפילו ניצן הורוביץ וגל אוחובסקי יבואו לנאום במצעד.

הרטוריקה הזו, "לא פוליטי", "חברתי", זו אותה הרטוריקה שמוכרת לי מה"מחאה החברתית" (ותלחצו על הלינק! וצפו בסרטון בזמנכן). הניסיון להתעלם מזה שמחאה היא תמיד פוליטית. מחאה אנטי קפיטליסטית היא בהכרח פוליטית. דרישה לזכויות שוות ללהטבא"ק היא דרישה פוליטית. הבחירה להזמין את גל אוחובסקי שהוא ביפוב, טרנספוב, ארונופוב ומיזוגן לנאום במצעד היא בחירה פוליטית. לקיים מצעד גאווה מחוץ לת"א זה פוליטי (וגם לקיים מצעד גאווה בתוך ת"א זה פוליטי) ולומר "לא לדבר על פוליטיקה", זו אמירה פוליטית.

אז מתוך הנחה שהוזמנתי לא כדי לדבר על מזג האוויר וכיצד הוא משפיע עלי כפאנסקסואלית ג'נדרקוויר, אלא לדבר על זכויות להטבא"ק, נותר לי רק להניח שהדרישה לא לדבר על פוליטיקה היא מין מכבסת מילים שמשמעותה: לא לדבר על הכיבוש, לא לדבר על קפיטליזם, לא לדבר על מפלגות, לא לדבר על נושאים שיקשרו את המצעד לשמאל. זו דרישה לא להזכיר בשום אופן שלהטבא"ק הם לא היחידים שנמצאות בעמדה מדוכאת בחברה. לשכוח את כל מי שאי פעם נפגעה באופן ישיר או עקיף מיחסי הכוחות בחברה שלנו שלא על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית שאינה נורמטיבית.

הדרישה הזו מתעלמת מכך שהדיכויים השונים האלה קושרים זה בזה ונובעים זה מזה. אנחנו שואפות לרצות את השיח הפוליטי המיינסטרימי (שבגלל היותו מיינסטרימי אנחנו, כחברה, שוכחות פעמים רבות שגם הוא פוליטי) על מנת להשתלב בו ולהתקבל אליו, אבל השיח הפוליטי המיינסטרימי הוא חלק ממה שמדכא אותנו. גם אם הוא יקבל אותנו בחיבוק בגלל שנצליח להחדיר את הנישה זכויות להטבא"ק זה לא פוליטי, הוא אף פעם לא יקבל אותנו מעמדה של שוות. תמיד נהיה אלה שמקבלות את החיבוק של המיינסטרים כל עוד הוא קיים בצורתו הנוכחית.

לא רק שמותר לנו כלהטבא"ק להיות פוליטיות ולדבר על דיכויים נוספים, זה מתחייב מתוך המאבק שלנו. עד שלא נצליח לפרק את השיח הפוליטי הקיים ולשנות אותו מהיסוד תמיד נהיה מדוכאות. כל עוד אנחנו מזלזלות בזכויות של קבוצות פחות פופולאריות (כמו פלסטינאיות שחיות תחת משטר הכיבוש הציוני, פליטים שנכלאים מוזנחים ונשכחים תוך כדי שהממשלה מסרבת לבדוק את המקרים שבהם יתכן ותיאלץ לתת להם מעמד של פליטים ובע"ח שנרצחים ומעונות מדי יום במשקים המתועשים) או פשוט מדחיקות אותן לשוליים כדי לא להידבק בחוסר הפופולאריות שלהן, אנחנו ממשיכות לתת לגיטימציה להתנערות מאיתנו ולדיכוי שלנו.

אני רוצה גם לציין שהמאבק הלהטבא"קי התחיל ממקום מאוד פוליטי. הראשונות לדבר על זכויות להט"ב עוד כשנושא היה טאבו מוחלט היו אנרכיסטיות כדוגמת אמה גולדמן. מהומות סטנוול שהשפיעו המון על מצב הלהטבא"ק בעולם לא קרו מתוך ניסיון להתחבב על הממסד, אלא מתוך מלחמה לא מתפשרת ולא מתנצלת עם הממסד.

לסיום אני רוצה לציין שאני מאוד מעריךה את מארגנות מצעד הגאווה בחדרה על הפעילות שלהן, גם אם אני לא מסכיםה עם הדרך. הפקת מצעד, וספציפית הפקת מצעד גאווה מחוץ לת"א הם לא עניין פשוט, וכשלעצמו גורר התמודדות עם הרבה מתנגדותים, עם המשטרע ועם המון קשיים נוספים. במכוון אני מפרסםת את הפוסט הזה אחרי שהמצעד בחדרה התקיים, כי לא רציתי לפגוע בו.

ביום רביעי לפני שבוע נפתח אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "שתקנו מספיק. עכשיו מתחילים לצעוק", שם תוכננה עצרת מחאה למוצ"ש בתגובה להתבטאויות הומופובית ולסבופוביות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל. האירוע נפתח על-ידי פעיל בקהילה ועד מהרה לקחו עליו בעלות ה"ארגונים הגאים", האגודה, איגי וחוש"ן. הדבר עורר כעס אצל מספר א/נשים לא כ"כ מתחברות לנרטיב הפרו-ממסדי, דומואי של הארגונים האלה, והוחלט לארגן גוש שחור-ורוד שיצטרף לעצרת ולצעדה שהחלה בכיכר הבימה וצעדה לכיוון העצרת ברחוב רוטשילד פינת נחמני.

תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים.

הנה הדברים שאמרתי בעצרת (ובהקשר לנאומים לא פוליטיים אציין שכשהזכרתי את המלה "כיבוש" נצעקו לעברי קריאות "בוז" מהקהל, בעיקר מכיוון חברי התא הגאה של הליכוד):

"בשבועות האחרונים פוקד אותנו עוד גל שנאה שמופנית כלפי להטבא"ק. חברי וחברות כנסת מתבטאים נגדנו, א/נשים מתנגדים לקיום מצעדי גאווה מחוץ לת"א, וגם בת"א היו מספר תקיפות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. אנחנו חיות בחברה מלאת שנאה. שנאה כלפי האחר, כלפי השונה. שנאה כלפי כל מי שלא עומדת בסטנדרטים של הנורמה, כלפי כל מי שלא מיישרת קו עם הבינאריה המגדרית, ועם הסטנדרטים של המשפחה הנורמטיבית. אבל השנאה הזו לא צצה לה לפתע משום מקום. שנאת האחר וההתכחשות לזכויותיו שפוגעות בלהטבא"ק פוגעות גם בכל מי שאינו יהודי, בכל מי שאינה גבר, ופוגעת לא מעט גם בבעלי החיים שאנחנו רוצחים ומענים כי בעיננו הם לא יותר מארוחה. ולא במקרה ההתבטאויות נגד להטבא"ק מגיעות מאותם חברי כנסת שמתבטאים גם נגד מיעוטים אחרים.

אבל גם בתוך ה"קהילה" שלנו, אנחנו מנסות להתקרב לנורמה ולהידמות לה על-מנת לקבל לגיטימציה. כשאנסטסיה מיכאלי התבטאה נגד הומואים ולסביות התגובות להתבטאויות היו סקסיסטיות, וכשאורי אריאל אמר שהומואים לא צריכים להיות מגויסים לצבא מיד עלו קולות מהקהילה שניסו להראות הומואים מתגייסים לצבא הכיבוש, ויכולים "לחסל את האויב" לא פחות טוב מסטרייטים. אנחנו מנסות להראות שאנחנו כמו כולם, ובדרך מתנערות ממי שלא עושה זאת. ביסקסואליות, טרנסג'נדרס, קווירים וא-מיניות מקבלות מעט מאוד מקום בשיח ההומואי המיינסטרימי, בין השאר כי אנחנו מערערות את הבינאריה המגדרית, את הדרכים שבהם החברה הנורמטיבית תופשת מיניות ומשיכה מינית, ובקיצור: כי אנחנו שונות. במקום שנפתור את הבעיה מהשורש וננסה לערער על התפישה שאנחנו צריכות להיות כמו כולם כדי שיהיו לנו זכויות וכדי שיתנו לנו להתקיים, אנחנו ממשיכות במרדף שלנו אחרי קבלת לגיטימציה שמבוססת על היותנו נורמלים. במקום שננפץ את הנורמה שפוגעת בנו ומנציחה את השנאה כלפינו אנחנו מקבלות אותה כגזירת גורל ומנסות להתאים את עצמינו אליה. על-מנת לגרום לשינוי אמיתי, שינוי שיאפשר לנו שוויון וחופש אמיתיים, נצטרך בסופו של דבר לנטוש את הנורמה, ולהבין שהזכויות שלנו הם לא בגלל שאנחנו כמו כולם, אלא למרות שאנחנו שונות.

לסיום אני רוצה לומר שאני גאה להיות פאנסקסואלית, וגאה להיות ג'נדרקוויר וגאה להיות כאן איתכן ולהילחם בלהטבא"קופוביה."

גוש ורוד-שחור בצעדה במוצ"ש