**אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים קשים של אלימות בפסקה במתחילה במילים "בקומה מינוס שתיים"**
מאת: לירון סיגאוי
בקיץ האחרון יצאה העם לרחובות לדרוש את הצדק החברתי ולדפי הפייסבוק להחרים את חברות המזון הגדולות שגוזרות על ציבור גדול של צרכניות קופון. לאחר תרדמת חורף קלה ועם בוא האביב ניצני מהפכנות שבו לפרוח ועתה מעמידים כבר גבעולים נאים למראה.
חלקנו כבר יודעות היטב, בקומה הראשונה והמתפרורת גרות בצפיפות המשפחות הערביות והחרדיות, מזרחיות, נשים, מחוסרות דיור, חולות, פועלות, חד הוריות, נכות, ניצולות שואה, להטבפא"קיות, מבוגרות, עולות, עובדות זרות ועוד. מעל אלה יושבים בקומת סנדביץ' בעיקר גברים לבנים ונורמטיבים להחריד שקצב עליית ההוצאות שלהן לא עלה בקנה אחד עם קצב עליית ההכנסות שלהן ואחרת נוכחותן בכיכרות הייתה מורגשת פחות. בקומה העליונה יושבים גברים לבנים מעונבים שמעת לעת מסכסכים בין יושבי הקומות התחתונות. משהרעש מתגבר, מתקשרים לאדון שוטר שיגיע בבקשה ויועיל בטובו, אלתו וגז הפלפל שלו, לשרת ולהגן עליהן מפני הרעש שעושות השכנות בין 14:00 ל-16:00. ביום בהיר במיוחד אנחנו כבר מצליחות לראות שמעל החבורה המעונבת יושבים בפנטאהוז חבורה מעונבת אף יותר המנהלים את יושבי הקומות שתחתיהם ברגישות ובנחישות.
עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות המאוכלסות בקומות תת קרקעיות במגדל הרעוע. בקומה מינוס אחת יושבת העם הפלסטיני. אותו עם שקוף ונעלם שלעת מצוא, בתקופה שלפני שחלה הבניין בסרטן ריאות סודני מדומה, שימשו כבוני בניינים ומנקות בית בשכר תת מינימום, תוך כדי שאדמותיו ומשאביו מנוכסות על ידי היושבים במרומים. אותו עם שאסור לו להשתמש באותה מעלית שאנו משתמשות בה. אותו עם שאנו מתפארות בהשתתפות בקטל שלו, כדי לומר כמה רלוונטית המחאה שלנו ועל הדרך שוכחות שגם לה מגיע צדק חברתי. בשביל הרעש שהוא מקים שם מידי פעם מתחת לאדמה, אנחנו כבר לא מסתפקות בשוטר עם אלה, אלה שולחות את מיטב בנינו להפליא מכות באמצעות כת רובה, בעיטה, כדור גומי, צעקה, בואש, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד כדי להשתיק את הגיהנום החוצה ממנו. אותו עם שאנו מנסים לאט לאט להעבירו לבניינים אחרים.
בקומה מינוס שתיים יושבת אוכלוסיה נוספת, נעלמת עוד יותר. הן שונות מאיתנו בהרבה דברים: הרבה פעמים שעירות יותר, צורת גולגולת שונה, הן לא ממש דוברות את השפה שלנו, לפעמים יש להן זנב. הגוף שלהן הפקר למאווינו האנושיים. הן משמשות לבדיקת כימיקלים מרעילים, לא נהסס לקרוע את מיתרי הקול שלהן ולבצע בהן ניסויים מחרידים. הן משמשות אותנו כחומר גלם לבדים, חומרי ניקוי, צבעי מאכל, ג'לטין ועוד. גופן וגוף ילדיהן הוא האוכל אותו אנו דורשים שיוזילו עבורנו. אנחנו מגדלות שדות שלמים של דגנים וקטניות בכדי להאכיל אותן וליצור מגופן המעונה מעט בשר לבעלי היכולת. משקים אותן בליטרים על ליטרים של מים בבעוד החצי השני של העולם כבר איבד את היכולת הפיזית לדרוש צדק חברתי בעודו כורע תחת צמא ורעב. מרבים ומעוותים אותן למספרים עצומים שיפרישו גזי חממה לאטמוספירה שלנו. אבל יותר מכך, אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד, בהם הן מוחפצות ועוברות עינויים בדרכן להפוך ריוויחיות יותר עבורנו, יצרניות יותר. בזעקותינו שנשמעות למרחקים, הקוטג' יקר לנו, הבשר יקר לנו, מחירי הביצים והדבש והפסק זמן לא נתפשים, אנחנו משתיקות את זעקותיהן. נקבה שגבר ממין אחר מרשה לעצמו להחדיר יד לנרתיק שלה ומכנה את האונס במילה המכובסת הזרעה הופכת לאם מופרדת מביתה בזעקות שבר, נושאת על בטנה כמות מפלצתית של חלב, נחלבת יום אחר יום עד זוב דם. נקבה מטילה שעצמותיה קורסות מאובדן הסידן והמנקרת את חברתה לתא משום שאין לה מקום לנוע, לפרוש כנף, משך חיים שלמים, שחברותיה לקומה הופכות לעוף בשקל ברמי לוי. דבורות, הפועלות הניצחיות, חיוניות לקיום החיים על פני כדור הארץ יותר משבנות האדם אי פעם יחלמו להיות, הולכות ונכחדות. מציאות בלתי נתפשת שבה כאב השחיטה האיום הוא הגאולה. בעיקר מציאות נסתרת, נעלמת, שאין אנו צריכות להתעסק בה בחיי היום יום משום שהיא קבורה עמוק מתחת לאדמה הרחק מטווח הראייה שלנו. ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות.
לאורך מחאת הצדק החברתי חוזרות ונשנות קולות מאוד חזקים, מאוד מרכזיים: אתן מערבבות מין בשאינו מינו, אינכן שייכות לכאן, אל תכניסו נושאים שאינם קשורים משום שאתן פוגעות לנו באחדות. אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות, כשלאחדות הזו מצטרפות עוד ועוד קבוצות הקוראות להוריד את מחירי המזון, תוך כדי מחיקת השאלה מי ומה זה בכלל מזון. האם אנו כחברה פריווילגית יחסית, יכולים לבוא ולכבול על עושק וניצול באמצעות מוצר שכל מהותו הוא עושק וניצול? כשאנחנו דורשות את הורדת מחירי המזון, בהתעלם מכך שחלק נכבד מהמוצרים המכונים מזון הם גופות והפרשות של בעלי חיים מעונים, אנו בבקשתנו מבקשות להרע עוד את תנאי המחייה שלהן. כשאנו יוצאות כנגד ניצול ועשיית רווח על חשבננו, איכות חיינו, החופש שלנו ומכריזות שלא ניתן עוד לנצל אותנו, אנו מתעלמות מהרווחים הנעשים על ידי מאכלסי הקומות העליונות על חשבונן של בעלות החיים ולוקחות חלק במשחק אותו יצרו עבורנו אלה היושבים שם מעלה מעלה.
כפי שניתן היה לצפות ממחאה שכזו המדירה מסדר היום שלה מצוקות שונות שלא מתיישבות עם הקו המרכזי, אכן מי שנראה כי ישלמו את המחיר הם אלה היושבים בקומות הנעלמות. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בועדת קדמי שקמה בעקבות מחאת הקוטג'. בין מסקנות הועדה ההחלטה לעודד ולהגדיל את צריכת הבשר בישראל, בין היתר על ידי הגדלת כמות המשלוחים החיים שיגיעו לישראל, אותם מסעות מוות בין יבשתיים בלב אוניות ענק, בחום, בצפיפות בלתי נסבלת, ברעב ובצמא, בסרחון בל יתואר כשרבות לא עומדות במסע, קורסות ומתות.
על מנת שתופעה זו לא תחזור על עצמה אנחנו חייבות להזכיר לעצמנו את הבסיס המוסרי שעליו מתבססות הדרישות שלנו. עלינו לזכור שכולן שוות בסבל ואם אנחנו באמת מאמינות שלאף אחד אין משום סיבה שהיא את הזכות לפגוע בחופש שלנו, לשעבד אותנו לצרכיו ולגזור עלינו קופון, אין גם שום סיבה שנעשה זאת אנחנו בעצמנו. יש לזכור שהבחירות שלנו פוגעות בכדור שעליו אנו חיות, הן הגורם העיקרי למחירי מזון שממשיכים לזנק ולהעדרותו ממקומות אחרים בעולם שגם משוועים לצדק חברתי. אנחנו צריכות לזכור שבעוד אנו מבקשות להטיב את תנאינו, להוריד בקומה שלנו את מחירי השכירות ולעלות עוד מעט בסולם ההיררכיה, קוויריות רדיקליות טבעוניות ואנרכיסטיות שאנו הרבה פעמים אוהבות לתייג כקיצוניות, שדרכן לא דרכנו, מבקשות לפנות את הקומות התחתונות, גם אלה שמתחת לקרקע מן הבניין הקורס, ולמוטט אותו על יושבי הקומות העליונות גם במחיר של אלימות נגד כספומטים חסרי ישע. חייבות לזכור שלפעמים הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה צדק חברתי ולעשות כל שביכולתנו, לא להדיר את האוכלוסיה החלשה הזו מסדר היום שלנו ולהמנע מפגיעה נוספת בה.
לסיום רק אוסיף עוד ציטוט אחד בו נתקלתי השבוע ברשת הפייסבוק: "יום אחד (התגוררתי באותה תקופה בכפר קטן) ראיתי ילד קטן, אולי בן 10, נוהג בסוס גדול רתום לעגלה לאורכה של דרך צרה, ומצליף בו שוב ושוב בכל עת שזה מנסה לפנות לאנשהו. הבנתי פתאום כי אילו היו בעלי החיים מודעים לכוחם לא היינו יכולים לשלוט בהם, ושלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה של מארקס מנקודת-המבט של החיות. עבורם, היה ברור כי התפיסה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור." (ג'ורג' אורוול, מתוך ההקדמה האוקראינית לחוות החיות, 1947).
**הבהרה: יחסי הכוחות מוצגים בצורה חד מימדית, על אף המציאות המורכבת יותר, לצורך הפשטה.
הפרשדונה 
