נרקסיזם אהובתי

*שימו לב: פוסט זה לא נועד לגברים הסטרייטים שביניכם. אם אתם גברים סטרייטים, אתם מוזמנים להמשיך הלאה*

בשבוע שעבר התפרסמו התשובות שלי לשאלון של ספירניסטיות, ובנוסף התפרסם גם ראיון שלי בעיתון ידיעות פתח תקווה. בעקבות 2 הפרסומים פנו אלי כמה א/נשים כדי להודות לי ולתת לי מילות הערכה, אבל בעקבות הסמיכות של הפרסומים יצא לי גם להיות מואשמת בנרקיסיזם, התנשאות ואהבה עצמית מופרזת.

קצת קשה לי להבין איך אפשר להאשים אותי באהבה עצמית מופרזת. כלומר, אני כ"כ מהמםת, יפה, מדהימה, מוכשרת וקסומה, איך לעזאזל אני יכולה להפריז באהבה עצמית? איך בכלל מישהי מאיתנו יכולה להפריז באהבה עצמית? כאילו ברצינות, התרבות הגברית-סטרייטית יכולה להעריץ את עצמה מספיק כדי לשגר פאלוסי ענק לחלל, להאדיר את עצמה בכל הזדמנות אפשרית, לפסול את כל השאר ולהפעיל עליהן אלימות, ואנחנו צריכות לשמור על ענווה?

 1378760_10201262209051467_1470276434_n

אני לא מאמיןה בענווה כפרקטיקה. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שכשהחברה מלמדת אותנו להתבייש בגופים שלנו, להסתיר את המיניות שלנו, להתנרמל לפי הסטנדרטים שלה, לסתום את הפה ולא לקבל מחמאות, אנחנו חייבות להתנגד. להתנגד בגאווה. להתנגד בסקס מעולה ונטול אשמה ומערכות יחסים מהממות, להתנגד בלא לשתוק, להתנגד בלדבר על כל במה שאנחנו רוצות לדבר עליה, להתנגד בלעשות מה שבא לנו ולאהוב את עצמנו בלי גבולות.

לגברים סטרייטים קל לדבר על ענווה. הם יכולים להרשות אותה לעצמם כשכל הסביבה שלהם עוסקת בלהעריץ אותם, וקל להם לדרוש מאיתנו לעשות את אותו הדבר בלי להבין את ההבדל. אז אנחנו יכולות לענות להם בדיוק כמו שהיינו עונות לשאלה "אבל גם לסטרייטים אין מצעד גאווה, אז למה אתן צריכות אחת?". אנחנו צריכות גאווה, אנחנו צריכות נוכחות ואנחנו צריכות לקחת מקום כי הם נלקחים מאיתנו בכח. אנחנו צריכות להעריץ את עצמנו כי הרבה מאיתנו מנסות להתאבד כי החברה הסטרייטית לימדה אותן לשנוא את עצמן. אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו כשלאף אחד לא אכפת מההישגים שלנו, כי הם לא נחשבים להישגים בעולם המושגים הקפיטליסטי-פאלוצנטרי-הטרוסקסואלי.

אני מעריץה כל אישה וכל להטבפא"קית כשהיא קמה בבוקר ומתמודדת עם העולם הזה, וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת ולא שותקת, כשהיא עושה אקטיביזם כדי לשנות ולשפר, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות, לגעת בעצמה, לחבק את החברות שלה, לדבר על מה שמחרמן אותה בקול רם ולאהוב את עצמה.

כמה פעמים קרה לכן שלא הייתן בטוחות שיש לכן כישרון? או שאתן יכולות לעשות דברים? או שמישהו תאהב אתכן אי פעם? (לגברים סטרייטים זה קורה פחות). כמה פעמים קיבלתן מחמאה והאינסטינקט הראשון שלכן היה להכחיש אותה, או להגיב בעוקצנות? (גם זה קורה לגברים סטרייטים פחות).

מגיע לכן לקבל מחמאות. מגיע לכן לשכוח את מה שלמדו אתכן על שנאה עצמית ולהתחיל להעריץ את עצמכן. אחת הפרקטיקות שבןת הזוג שלי לימד אותי בקשר לזה היא להגיב למחמאות ב"תודה ששמת לב". לא רק לומר תודה, אלא גם לומר שאני יודעת שזה נכון, אני יודעת שאני מהממת ושמגיע לי להרגיש ככה, שאני לא צריכה להצטנע ולשנוא את עצמי. שמותר לי ליהנות מהמעלות שלי בלי להרגיש חרטה על זה. תנסו את זה. תנסו לענות למחמאות ב"תודה, אני יודעת" או "תודה ששמת לב". האמינו למחמאות, ואף פעם אל תפחדו לאהוב את עצמכן יותר מדי.

אל תחכו למחר. תתחילו עכשיו. אני מחכה לתגובות שלכן בהן תספרו לי למה אתן מעריצות את עצמכן.

1375167_10151851958844523_1000630461_n

באדיבות שירי אייזנר

מודעות פרסומת