נרקסיזם אהובתי

*שימו לב: פוסט זה לא נועד לגברים הסטרייטים שביניכם. אם אתם גברים סטרייטים, אתם מוזמנים להמשיך הלאה*

בשבוע שעבר התפרסמו התשובות שלי לשאלון של ספירניסטיות, ובנוסף התפרסם גם ראיון שלי בעיתון ידיעות פתח תקווה. בעקבות 2 הפרסומים פנו אלי כמה א/נשים כדי להודות לי ולתת לי מילות הערכה, אבל בעקבות הסמיכות של הפרסומים יצא לי גם להיות מואשמת בנרקיסיזם, התנשאות ואהבה עצמית מופרזת.

קצת קשה לי להבין איך אפשר להאשים אותי באהבה עצמית מופרזת. כלומר, אני כ"כ מהמםת, יפה, מדהימה, מוכשרת וקסומה, איך לעזאזל אני יכולה להפריז באהבה עצמית? איך בכלל מישהי מאיתנו יכולה להפריז באהבה עצמית? כאילו ברצינות, התרבות הגברית-סטרייטית יכולה להעריץ את עצמה מספיק כדי לשגר פאלוסי ענק לחלל, להאדיר את עצמה בכל הזדמנות אפשרית, לפסול את כל השאר ולהפעיל עליהן אלימות, ואנחנו צריכות לשמור על ענווה?

 1378760_10201262209051467_1470276434_n

אני לא מאמיןה בענווה כפרקטיקה. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שכשהחברה מלמדת אותנו להתבייש בגופים שלנו, להסתיר את המיניות שלנו, להתנרמל לפי הסטנדרטים שלה, לסתום את הפה ולא לקבל מחמאות, אנחנו חייבות להתנגד. להתנגד בגאווה. להתנגד בסקס מעולה ונטול אשמה ומערכות יחסים מהממות, להתנגד בלא לשתוק, להתנגד בלדבר על כל במה שאנחנו רוצות לדבר עליה, להתנגד בלעשות מה שבא לנו ולאהוב את עצמנו בלי גבולות.

לגברים סטרייטים קל לדבר על ענווה. הם יכולים להרשות אותה לעצמם כשכל הסביבה שלהם עוסקת בלהעריץ אותם, וקל להם לדרוש מאיתנו לעשות את אותו הדבר בלי להבין את ההבדל. אז אנחנו יכולות לענות להם בדיוק כמו שהיינו עונות לשאלה "אבל גם לסטרייטים אין מצעד גאווה, אז למה אתן צריכות אחת?". אנחנו צריכות גאווה, אנחנו צריכות נוכחות ואנחנו צריכות לקחת מקום כי הם נלקחים מאיתנו בכח. אנחנו צריכות להעריץ את עצמנו כי הרבה מאיתנו מנסות להתאבד כי החברה הסטרייטית לימדה אותן לשנוא את עצמן. אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו כשלאף אחד לא אכפת מההישגים שלנו, כי הם לא נחשבים להישגים בעולם המושגים הקפיטליסטי-פאלוצנטרי-הטרוסקסואלי.

אני מעריץה כל אישה וכל להטבפא"קית כשהיא קמה בבוקר ומתמודדת עם העולם הזה, וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת ולא שותקת, כשהיא עושה אקטיביזם כדי לשנות ולשפר, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות, לגעת בעצמה, לחבק את החברות שלה, לדבר על מה שמחרמן אותה בקול רם ולאהוב את עצמה.

כמה פעמים קרה לכן שלא הייתן בטוחות שיש לכן כישרון? או שאתן יכולות לעשות דברים? או שמישהו תאהב אתכן אי פעם? (לגברים סטרייטים זה קורה פחות). כמה פעמים קיבלתן מחמאה והאינסטינקט הראשון שלכן היה להכחיש אותה, או להגיב בעוקצנות? (גם זה קורה לגברים סטרייטים פחות).

מגיע לכן לקבל מחמאות. מגיע לכן לשכוח את מה שלמדו אתכן על שנאה עצמית ולהתחיל להעריץ את עצמכן. אחת הפרקטיקות שבןת הזוג שלי לימד אותי בקשר לזה היא להגיב למחמאות ב"תודה ששמת לב". לא רק לומר תודה, אלא גם לומר שאני יודעת שזה נכון, אני יודעת שאני מהממת ושמגיע לי להרגיש ככה, שאני לא צריכה להצטנע ולשנוא את עצמי. שמותר לי ליהנות מהמעלות שלי בלי להרגיש חרטה על זה. תנסו את זה. תנסו לענות למחמאות ב"תודה, אני יודעת" או "תודה ששמת לב". האמינו למחמאות, ואף פעם אל תפחדו לאהוב את עצמכן יותר מדי.

אל תחכו למחר. תתחילו עכשיו. אני מחכה לתגובות שלכן בהן תספרו לי למה אתן מעריצות את עצמכן.

1375167_10151851958844523_1000630461_n

באדיבות שירי אייזנר

עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול - גאווה עושות ברחוב

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

איך תתארגני בצורה לא היררכית ותישארי בחיים

התארגנות באופן לא היררכי וקבלת החלטות בקונצנזוס הן מהממות במיוחד לדעתי, כי הן דרכי פעולה אנרכיסטיות ופמיניסטיות שמביאות את התיאוריה הרדיקלית שלנו לפרקטיקה רדיקלית.

יוצא לי לשמוע לא מעט על מקרים שבהם א/נשים לא מצליחים להתארגן באופן לא היררכי, או שנוצר מצב שבו מישהי אחד עושה הרבה יותר ממה שהתכוונה לעשות בכלל כשל לוגיסטי וא/נשים יוצאות עם תחושת תסכול מההתנסויות האלה, אז אני אנסה בפוסט הזה לתת כמה עצות שימושיות מניסיוני בהתארגנויות פוליטיות לא היררכיות שבתקווה יוכלו לעזור לא/נשים אחרות.

images

 

בדקו את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת
כשמתחילות תהליך של ארגון כנס/מצעד/אירוע/מסיבוש/טקס/כלדבר כדאי מאוד שתבדקו את המחויבות של א/נשים להתארגנות ואת המשאבים שיש להן להשקיע (משאבי זמן, משאבים רגשיים, משאבים חומריים וכו'). הדרך הכי טובה לעשות את זה היא לשאול, ושכל אחד תגיד עד כמה היא רוצה ויכול להשקיע בארגון. חשוב להבין שלכל אחת מאיתנו יש משאבים מוגבלים, ולא כל אחת יכולה להשקיע את אותה כמות המשאבים שאני יכול.ה. בהתארגנויות ארוכות טווח (למשל, תא אוכל במקום פצצות שמקים דוכנים במשך חודשים רבים או כנס שהארגון שלו לוקח תקופה ארוכה) יתכן ותרצו לבדוק מחדש את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת לאחר כמות זמן מסוימת מתוך ההבנה שהמשאבים שלנו לא קבועים, ובתקופות שונות כמות האנרגיה שאנחנו יכולות להשקיע משתנה. אם במהלך ארגון כלשהו מישהי משקיעה הרבה יותר משאבים ממה שהיא אמר שהוא יכולה להשקיע, כנראה שמשהו בארגון התפקשש. בדקו איתה האם זה בסדר מבחינתו, ובמידה ולא מצאו לכך פתרון.

חסכו במשאבים
יש המון דרכים מגניבות ואקולוגיות לחסוך במשאבים ולצמצם צרכנות בהתארגנויות פוליטיות, להכין דברים שאנחנו צריכות בעצמנו זו אחת האופציות (יש באינטרנט אלפי מדריכי DIY), אפשר גם למצוא הרבה דברים (למשל בתא אוכל במקום פצצות שהייתי חבר.ה בו, כמעט כל כלי האוכל שלנו היו כאלה שמצאנו עזובים ברחובות ובפחים, שלטים להפגנות תמיד אפשר להכין מחומרים ממוחזרים וכו'), יש הרבה ציוד שאפשר להשאיל מחברותים או מארגונים פוליטיים ששותפים למטרות שלכן (למשל: ציוד הגברה, מקום להיפגש בו וכו').
כדאי גם שתכירו כמה דרכים לגיוס כספים למקרה שתצטרכו כאלה, לגייס כספים למטרות פוליטיות אפשר בבנפיט (מסיבה/הופעה שמטרתה גיוס כסף למטרה מסוימת, אפשר להחליט שהכניסה חופשית ומבקשות תרומות לפי יכולת או שגווים סכום מסוים מכל אחת), אפשר להכין פנזינים או חולצות שקשורות למטרה הפוליטית שלכן ולמכור אותם או לבקש מא/נשים שמאמינות במטרה שלכן לתרום כפי יכולתן (כסף או משאבים אחרים). כמו כן, יש המון קרנות אקטיביסטיות, קרנות פמיניסטיות, קרנות שמאלניות, קרנות זב"חניקיות ועוד שתומכות כלכלית במטרות אקטיביסטיות, אז תמיד אפשר להגיש בקשות למימון מקרנות).
כדי לחסוך במשאבי זמן אפשר להתייעץ עם אקטיביסטיות עם ניסיון ולבקש מהן הצעות להתייעלות וכו'.

תקשורת והקשבה זה חשוב
כמו בכל דבר, גם בהתארגנויות לא היררכיות מאוד מאוד חשוב שנתקשר ושנקשיב אחת לשנייה. התארגנות שקורית מתוך סולידריות והקשבה תהיה הרבה יותר מהנה והרבה יותר קלה. חשוב שלא נאבד בדרך את החוויות של א/נשים שפועלות איתנו, נקשיב לקשיים אחת של השנייה ולצרכים אחד של השנייה ונאפשר לכולן מרחב לשתף אותנו בדברים האלה. אם ניצור מרחב תקשורתי ונדבר על התחושות שלנו, נמנע מצבים שבהן א/נשים מרגישות שהם עושים יותר ממה שהן יכולים ורוצות, שא/נשים צוברות כעסים בבטן או שא/נשים מפסיקות לפעול איתנו בגלל שלא היה להן מרחב לשתף את הצרכים שלהן, את הרגשות שלהן ואת הקשיים שלהן.
ע"י הקשבה גם נהיה ערות לצרכים של א/נשים כדי שיוכלו לקחת חלק בפעילות ונוכל לפעול כדי לעזור להם לקרות. למשל, יתכן שפעילות נכות יצטרכו שניפגש במקומות נגישים, יתכן שפעילות יצטרכו שכשאנו נפגשות יהיה במקום אוכל טבעוני, יתכן שיהיו פעילים שיבקשו שנזכיר להן לפני פגישות כדי שיזכרו להגיע וכו'

לוגיסטיקה זה חשוב
הרבה פעמים כשמנסות להתארגן באופן לא היררכי, כל אחת לוקח לעצמה תפקיד/ים כלשהו/הם לפי החשק/היכולת/ההתנדבות. ארגון לוגיסטי הוא תפקיד שדורש המון ברוב המקרים וקורה לא פעם שא/נשים מפחיתות בחשיבות שלו או מקווים שהדברים יתארגנו מעצמם. לפעמים כדאי שמישהי תיקח על עצמה את תפקיד הלוגיסטיקה (לדאוג שלכל משימה שצריך לבצע יש מי שמבצעת אותה, לוודא שלא הכל נופל על מישהי אחת, לדאוג שיש תאריכים למפגשים שקשורים לפעילות, לדאוג להזכיר לא/נשים שביקשו שיזכירו להן משימות שהן לקחו על עצמן וכו').
כמו כן, חשוב שלא נתחייב לעשות דברים שאנחנו לא יכולות או לא בטוחות שאנחנו יכולים לעשות, כי זה יגרום לעיקובים וקשיים לוגיסטיים שיכלו להימנע אם היו יודעות מראש שאין מי שיבצע את המשימות.
לוגיסטיקה תעשה סדר בדברים, וסדר לא אומר בהכרח היררכיה. המשמעות של אי היררכיה היא לא בהכרח אי סדר או חוסר ארגון. כשהדברים נעשים באופן התנדבותי מתוך סולידריות ותקשורת הם לא היררכיים, והלוגיסטיקה תעזור לגרום להם לקרות באופן יעיל.

קבלו החלטות בקונצנזוס
לקבל החלטות בקונצנזוס אומר שלכולן יש קול, שכל אחת שלוקחת חלק בהתארגנות יכול להטיל וטו על דברים שהוא לא יכולה לקבל. כדי שנוכל לקבל החלטות בקונצנזוס מאוד חשוב שנזכור את עניין התקשורת וההקשבה. לפני שלוקחות החלטה כדאי לשאול ולוודא שאין מישהי שמתנגד להחלטה, ובמידה ויש לדבר על זה, להציג את הטיעונים והסיבות שלנו, ולפעול בדרך של שכנוע וסולידריות ולא לעבור מיד להצבעה. דרך נוספת שעוזרות להחליט החלטות היא שיטת ה"טמפרטורות" שבה כשצריך להחליט בעד או נגד החלטה כלשהי כל אחת מסמנת באגודל שלה, כשאגודל מורם מעלה מסמן הסכמה מוחלטת, אגודל מכוון מטה מסמן התנגדות מוחלטת, ואגודל מופנה הצידה מסמן ניטרליות (ואפשר לכוון את האגודל לכל מני מקומות בין לבין כדי לסמן מידות הסכמה משתנות).
מניסיוני מאוד לא כדאי לנסות להגיע להחלטות בקונצנזוס בנושאים שנויים במחלוקת באינטרנט/בפייסבוק/באימיילים. גם כי המדיום התקשורתי פחות יעיל, וגם כי זה פשוט לא עובד. אפשר לקבוע פגישות באמצעות דודל, או במקרים בהם צריכות להגיע להחלטה באופן מהיר, אפשר להשתמש בטלפון.

הכירו בפריווילגיות שלכם ושימו לב להשפעה שלהן
התארגנות שבה גברים מדברים הרבה יותר מהחלק היחסי שלהם בקבוצה, או שלסטרייטים אשכנזים יש הרבה יותר השפעה על ההחלטות מללהטבא"קיות מזרחיות או שצריכות כסף בגלל שנפגשים בבית קפה שחייבות להזמין בו ומי שאין לה כסף לא יכול להשתתף, הן לא התארגנויות לא היררכיות. הכירו בפריווילגיות שלכם (לכולנו יש כאלה) ושימו לב שאתם לא מדירים באמצעותן אחרים.

כתיבת פרוטוקול פגישות יכולה לעזור
כתיבת פרוטוקול של הפגישות יכולה לעזור למי שלא נכחו בפגישות להתעדכן במה שחדש, לעור לא/נשים לזכור איזה משימות הן צריכות לבצע, ולעזור למצטרפות חדשות להכיר את הפעילות שנעשתה לפני הצטרפותן אליה. כמו כן, כתיבה ופרסום של פרוטוקולים עוזרים לשקיפות של התארגנויות פוליטית.

תהנו
לעשות מלא מלא כיף זה אחד הדברים הכי חשובים בפעילות פוליטית. אל תשכחו את זה. אם אתן לא נהנות, או שא/נשים שפועלות איתכם לא נהנות בדקו למה ואיך אפשר לתקן את זה. פעילות פוליטית שנהנות לעשות אותה היא יותר ברת-קיימא, יותר יעילה ויותר כיפית =]

386048_2383968832833_1152842654_n

הלהטבא"ק שלך בשמאל, נשמה

לפני כמה ימים יצא לי להתקל בכרזה הזו של עמוד הפייסבוק "שישים ואחת" (עמוד ש"נועד לחשוף בפני הציבור את מה שהימין מנסה להסתיר ממנו"). הכרזה מציגה את ביבי באיור של גיבור על בתחתונים וגלימה ורודים כשמתחת הכיתוב "פתאום בבחירות נהיית גיי פרנדלי? אויש ביבי, תנוחי!" ותזכורת אודות גילויי הומופוביה מצד ח"כים של הליכוד.

12552_578760882150432_148537470_n

אבל איזה מפלגות בעצם כן טובות ללהטבאפ"ק? היום כשלכל מפלגה שניה יש תא גאה, איך נוכל לבחור את המפלגה שהכי תועיל ללהט"ב?

טוב, זו בטח לא אחת ממפלגות הציונות-הפאשיסטית (וכן, זה בהחלט כולל את מפלגות ה"שמאל-מרכז"), אם הקביעה הזו נראית לכן תמוהה אתן מוזמנות לקרוא כאן למה.

לרבות נראה שהבחירה ההגיונית ביותר היא במרצ, המפלגה היחידה שהכניסה לכנסת להט"ב מוצהר (שהוא גם גבר, סיסג'נדר, הומו, אשכנזי – אולי כי ככה קל יותר לבלוע את זה?..). אלא שמלבד היותה של מרצ מפלגה ציונית, היא גם הכינה את התשדיר הזה, שבו השחקנית רננה רז "יוצאת מהארון", היא מספרת שיש לה מישהי, מישהי "שיודעת לגעת… בדברים החשובים באמת…", ורק בסוף היא מגלה לנו שאותה ה"מישהי" היא מפלגת מרצ. התשדיר הזה, מלבד ההייג'ק העצום שהוא עושה לנושא הלהטבא"קי (כמו דברים רבים שמפלגת מרצ עושה) גם משתף פעולה עם מציצנות של גברים סטרייטים למערכות יחסים לסביות, תשדיר סקסיסטי ולסבופובי.

עוד דוגמא מיני רבות לשימוש של מרצ בלהטבאפ"ק אפשר לראות בהפגנת הנשיקות שיזמה תמר זנדברג מול הרבנות הראשית, ויש גם את הסרטון המיזוגני גזעני שבו מאיה בצלאל מסבירה למה היא הולכת להצביע למרצ תוך כדי שברקע המפלגה מתרברבת בחרדופוביה שלה.

ומה עם מפלגת חד"ש? מפלגת שמאל לא ציונית שחורטת על דגלה שיתוף פעולה יהודי ערבי, אך כשמדובר בלהטבפא"ק הדיבור על הזכויות שלנו די מוגבל לכרזות בשפה העברית.

אבל למה לעסוק במה שרע? אולי כדאי לבדוק מה המפלגות עשו למען להטבא"ק. אתר "כנסת פתוחה" מציג את מדד "קידום זכויות להט"ב וקידום שוויון על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית". המדד הזה מבוסס על 16 הצעות חוק ו-8 הצבעות שונות שסומנו כרלוונטיות לנושא. מתוך 16 הצעות חוק, 10 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ו-3 מתייחסות לשוויו באימוץ ופונדקאות. מתוך 8 הצבעות 5 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ועוד אחת היא הצבעה בנושא חסינות רבנים, שלא קשורה ללהטבאפ"ק באופן ישיר.

מבחינת המפלגות קידום זכויות להטבאפ"ק פירושו לאפשר זכויות לזוגות נשואים, ולאפשר להם להתרבות או לאמץ ילדים, כלומר המשמעות של שוויון היא שוויון שמבוסס על חוקי ההטרונורמה, לפיהם פריוולגיות ניתנות למי שמציתת לצווי החברתי להתרבות ולהקים תא משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי (או הומונורמטיבי במקרה זה).

פוליטקה מהסוג הזה לא חותרת בשום צורה תחת מבני הדיכוי של להטבא"ק, אלא מחזקת את המבנים האלה שמניחים שלמי שלא מתנהגת לפי הנורמה אין זכויות, שמי שמתחתןת ומתרבה שווה יותר ממי שלא, ומשטיחות שיח קווירי לידי המאבק לנישואים ולהידמות לנורמה, פוליטיקה שמדירה כל מי שלא יכולה או לא רוצה בנישואים, בהבאת ילדים ובהקמת תא משפחתי.

הפוליטיקה הזו היא הרסנית כלפי מאבק קוירי לא רק בגלל החיזוק והתחזוקה של מבנים הטרוסקסיסטיים, אלא גם כי היא מסיתה את תשומת הלב מפגיעות חמורות בלהטבאפ"ק, מחסור במשאבים, אלימות יומיומית שמופנית כלפי א/נשים להטבאפ"ק, נוער מחוסר דיור עקב התנכלות של המשפחה, דיכוי ע"י מוסדות המדינה, הממסד הרפואי ועוד.

אין כיום שום מפלגה שמייצגת פוליטיקה קווירית או התנגדות להטרוסקסיזם. הפתק ששמות (או לא שמות) בקלפי לא ישפר את מצב הלהטבאפ"ק. אסור לנו לעצור שם ולסמוך על "נבחרי הציבור" שידאגו לנו. המאבק שלנו צריך להתקיים ביומיום שלנו, בערים שלנו, ברחובות שלנו, בבתים שלנו, בבתי הספר שלנו ובשיח שלנו.

529546_3793625193361_651528128_n

בין פרובוקציות לטרור

אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים של התעללות פיזית ונפשית שעוברת על חיילי צה"ל מצד תושבות הכפר נבי-סאלח.

בשבוע האחרון געשה הרשת בדיווחים על הפרובוקציות שניסתה לעורר פלסטינית כבת עשר בכפר נבי-סאלח במהלך ההפגנה השבועית של תושבות הכפר לאחר שעצרו את אחיה הטרוריסט המסוכן בן השש-עשרה, אלא שכרגיל התקשורת השמלאנית מציגה תמונת חלקית ולא מראה את מימדי הזוועה האמיתיים אותם נאלצים לחוות טובי בנינו מדי שבוע.

בסרטון שהופץ נראה חייל אמיץ, חמוש ברובה קטן ומצ'וקמק (ומה כבר שווה הרובה הזה אל מול האבנים שנגישות לילדי הכפר ומצלמות האנרכיסטים מהשמאל הקיצוני?) שסיפק לו הצבא המוסרי ביותר בעולם, צבא ההגנה לישראל, מגן על עצמו בעזרת קסדונת רכה שחבש לראשו, נאלץ לגונן על עצמו אל מול ילדה (ולא מדובר פה בסתם ילדה, זוהי ילדה פלסטינית!) חמושה בצעקות רמות ובילדים נוספים התוקפת אותו מילולית שוב ושוב ללא שביב של רחמים בניסיון לעורר פרובוקציה אלימה.

טרוריסטיות מהכפר נבי-סאלח תוקפות באצבעות מונפות חיילת צה"ל מפוחדת

אותו חייל, שאולי רק עתה סיים טירונות, ילד רך שרק עתה יצא ממערכת החינוך הציונית, בה לא לימדו אותו את תאוות הרצח שהפלסטינים לומדים מלידה, לא מורגל בסיטואציה הזו. הוא נקלע אליה ובסה"כ ממלא אחר פקודות צה"ל על-מנת להגן על אזרחים תמימים כמוני וכמוך מאותה פלסטנית כבת עשר, שנולדה בכפר נבי-סאלח ולכן יש לה יתרון עצום על אותו חייל, המתבטא בניסיון רב ותרגול של כעשר שנים בסיטואציה.

התקשורת לא מזכירה שחיילים אחרים הואילו בטובם לשתף פעולה עם ניסיונות פרובוקציה קודמים של ילדות הכפר נבי-סאלח, כל זאת למען רווחת תושבי הכפר שאליו הם חוזרים מדי יום שישי, ולעיתים אף באים לבקר בלילות ועל כך תושבי הכפר לא טורחים אפילו להודות להם. התקשורת מעלימה את הפרטים האלה כי נוח לה לשכוח את נאורותו של הכיבוש, הכיבוש שמבוצע ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ע"י הצבא המוסרי ביותר בשביל החלב והחיילים המאופקים ביותר בין הים לנהר.

ואכן החייל האמיץ שלנו במהלך הסרטון כולו לא מתפתה לבעוט באותה הפלסטינית המסוכנת. האם לא מגיעות לו רק על כך מחיאות כפיים סוערות? אין ספק שעלינו להריע לחייל הזה, ילד קט שלוקח על עצמו את נטל ההגנה על העם היהודי, נכנס לכפר זר ולא מוכר וכל זה על-מנת לשמור על הסדר, ומצליח בצעד אמיץ שלא להכות פלסטינית בת עשר.

אז בפעם הבאה שהתקשורת השמלאנית מציגה לכם תמונה של פלסטיני או פלסטינית מוכים או פצועים, ממכות או מכדורי גומי, שוכבים מדממים על הרצפה לאחר שרימון גז פגע בראשם או בוכות לאחר שגררו את אמא שלהן למעצר, זכרו את התמונה הגדולה, ואת האיום המתמיד של פלסטיניות בנות עשר חמושות בצרחות וצעקות שאל מולו חיילי צה"ל נעמדים איתנים ובמו כוחם, אונם ושיניהם מגנים עליך ועלי.

בפעם הבאה שתראו חייל קרבי ברחוב זכרו את כל זה, ועצרו כדי לומר לו מלה טובה, אולי גם לחבק אותו, חזק. יותר חזק, ועוד קצת. אחרי הכל, באמת שמגיע לו.

טרוריסט פלסטיני אורב לחיילי צה"ל האמיצים

אבן היסוד של כל חברה לאומית

ביום חמישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בירושלים יחד עם גוש ורוד-שחור אנרכיסטי. במהלך המצעד קראנו סיסמאות שונות וביניהן "להחרים את ישראל, ובתחת לקבל", "לא היררכיה לא מגדר, מפילות את המשטר", "BDS זו השיטה, תנו לי משחקי שליטה", "לא רוצות חתונה, לפרק ת'מדינה", "לא רוצה להיות נורמאלית, גאווה פאנסקסואלית", "במדינה של אנסים, אינתיפאדה של נשים", "לפרק את הממסד, וגם לעשות ביד" ועוד.

בסוף המצעד הגענו לגן הפעמון והתעוררה שיחה בין כמה מהצועדות בגוש השחור-ורוד לחברי התא הגאה של הליכוד שצעדו גם הם במצעד. אחד מחברי הליכוד אמר לי שהרגיזו אותו הסיסמאות שלנו, ובהמשך התנהל דיון בינו לבין אחד הצועדים בגוש השחור-ורוד אודות הליכוד, והאם מפלגה שמשה פייגלין חבר בה יכולה להיות מפלגה גיי-פרינדלי.

גוש שחור ורוד
צילום: אלמה ביבלש

באותו היום  הועלה לעמוד הפייסבוק של משה פייגלין סטטוס שבו נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטיה מינית… מדובר בקיעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית"

הסטטוס הזה הצליח להרגיז לא מעט א/נשים. בין השאר להטבא"ק שיצאו נגד הטענה הזו. אבל אם נחשוב עליה לרגע, נבין שאין ספק שהתא המשפחתי הוא אבן היסוד של כל חברה לאומית. התא המשפחתי ההטרונורמטיבי הוא אחד הכלים החשובים במלחמה הדמוגרפית שהחברה הלאומנית שאנחנו חיות בה מנהלת, ההטרוסקסיזם מבנה ומשמר היטב את יחסי הכוחות שעליהם החברה שלנו מושתתת, והמודל הגברי שהנורמה הסטרייטית מציבה לנו כמטרה הוא הבסיס למיליטריזם המחזק את הלאומנות שלנו.

כשמבינות את זה קשה שלא להסכים עם הטענה של פייגלין שההומוסקסואליות והקוויריות חותרות תחת הלאומיות (ובאופן כללי יותר נגד כלל יחסי הכוחות בחברה שלנו). המאבק בהטרוסקסיזם ופירוק גבולות המשיכה המינית לא יכולים להתממש ללא פירוק גבולות הלאומיות. לכן שום מפלגה, ושום גוף לאומי לא יוכלו לעולם להיות גיי-פרינדלי במובן הרחב של המלה. שימור הלאומיות משמעו גם שימור ההטרוסקסיזם.

כל ניסיון לדחות את הטענה הזו המתיימר להיות פרו-להטבא"קי נובע מפוליטיקה דומואית המבקשת לתת להומואים להתקרב לקונצנזוס ולנורמה ולהיות חלק מהם מבלי לשנותם או לפרקם, ומתעלם מכך שאין שום הגיון בלנסות לקבל שיווין ע"י התקרבות לנורמה שדוחה אותנו ומבטלת את הקיום שלנו במקרה הרע (והמציאותי) ומאפשרת לנו להתקיים כסוג ב' במקרה הקצת פחות רע.

בהמשך הסטטוס נכתב:

"מי שמארגן מצעד גאווה אינו מבקש לקבל זכויות, הוא מבקש לאכוף על רשות הרבים את ההומוסקסואליות כתרבות."

גם כאן פייגלין צודק. דרישה לזכויות היא מטופשת וחסרת טעם, כי זה מונח קצת ריק מתוכן. זכויותינו הם שלנו, ואנו לכל היותר יכולות לדרוש שיפסיקו לבטל אותן ולשלול אותן מאיתנו, כלומר שיפסיקו את הדיכוי שלנו. הפסקת הדיכוי שלנו בהכרח כוללת "אכיפת ההומוסקסואלות כתרבות על רשות הרבים", במובן זה שהדיכוי שלנו נובע מאותה הנורמה הסטרייטית שאותה עלינו להשמיד. רק כאשר הנורמה הזו תחוסל סופית, כאשר לא יאמר לנו מבוקר עד ערב שההטרונורמה היא המודל הטוב ביותר, הנכון ביותר והמוצלח ביותר, כאשר לא נצטרך להגדיר את עצמנו, המיניות שלנו והזהות שלנו ביחס להטרונורמה, רק אז נדע שמצעדי הגאווה השיגו את המטרה שלהם.

פייגלין הוא אמנם לאומן, הומופוב ולהטבא"קופוב, אבל הוא בהחלט מבין את המאבק הקווירי טוב יותר מחברי התא הגאה של הליכוד.

שוויון אמיתי בנטל מתחיל בך

תודה לטל(י) נתיבה ברוך דרמה שלום נבו (AKA טל(י) ווזנר) על העיצוב, העריכה והתמיכה

מה, אתה אוכלת מהפח?

פריגניזם (freeganism, free+vegan) הוא אקט של איסוף מזון טבעוני שנזרק מפחים על מנת לאכול/להשמיש אותו. פריגניזם היא תפיסת עולם אקולוגית ואנטי צרכנית, שאומרת שהכלכלה צריכה להיות חופשית, שלא צריך להשתמש בכסף, וכן למזער את השימוש בדברים שדורשים המון משאבים או שאנו לא צריכים אותם. הפריגנים נוהגים לעשות שימוש חוזר בכל דבר שיש להם צורך בו (בתים, בגדים, אוכל…) וימנעו מקנייתו.

הפריגנים מציעים כלכלה המבוססת על עזרה הדדית כחלופה לקפיטליזם.

לרוב הא/נשים נראה מוזר כשהם נתקלות בקונספט הזה שא/נשים מוכנים לאכול מזון מהפח מרצונן החופשי, לא ברור איך זה אפשרי או למה שמישהי יבחר לעשות דבר כזה. אז קודם כל אציין ששליש מהמזון שמיוצר בעולם נזרק לזבל. זוהי כמות אדירה של מזון. למעשה על כל 2 ארוחות שאנו אוכלות, יש ארוחה שנזרקת לפח, אבל שום נתון סטטיסטי לא יוכל להבהיר את המצב ואת סדר הגודל שלו כמו טיול קטן וחיטוט בפחיהם של סופרמרקטים וחנויות.

הרבה מהמזון שנזרק הוא מזון טוב לחלוטין שלמערכת הקפיטליסטית צרכנית אין שימוש בו מכיוון שהוא בלתי ניתן למכירה. למשל כרובית שלמה שרק פרח אחד שלה השחיר, סביר להניח שלא תירכש, ולכן היא תיזרק לפח במקרים רבים. אותו דבר עם שק של תפוחי אדמה שחלק קטן מהם הרקיב וכו'. לרשתות המזון הגדולות לא משתלם לתת לא/נשים רעבים את המזון הזה אז הן מעדיפות להשמיד אותו. למעשה במקרים רבים החברות מעדיפות למנוע גישה למזון שנזרק על-מנת שא/נשים יאלצו להמשיך לקנות עוד. ידידה שעבדה באמפם סיפרה לי שהמדיניות הרשמית של החברה לגבי השלכת מזון היא לפתוח מוצרים שנמצאים באריזות סגורות ובמקרה וזורקים פירות וירקות לשפוך עליהם אקונומקיה. פריגניסטים ישמחו וודאי לשמוע שבמרבית המקרים ההנחיה לא מבוצעת בפועל ע"י עובדי/ות האמפם.

מלבד דאמפסטר דייבינג (חיטוט בפחי זבל לצורך מציאת מזון או דברים נוספים) פריגניסטיות משיגות מזון גם בטייבל דייבינג, כלומר במעבר בין שולחנות של מסעדות/בתי קפה ואכילת שאריות טבעוניות של מזון של א/נשים שהושארו שם.

מזון שמושלך לפח מגיע למטמנות שם הוא עובר פירוק אנאירובי לגז מתאן שהוא מהגרועים שבגזי החממה (לפחות לפי ויקיפדיה) הגורמם להתחממות כדה"א במקום שיעבור פירוק בקיבה/קומפוסטר ויהפוך לדשן שמזין את האדמה. פריגניסטיות שחיות מהבזבוז של החברה הצרכנית לא מכניסות כסף לתאגידי מזון ענקיים, מסייעות לכדה"א בכך שפחות מזון יהפוך לגזי חממה, ומחלישות את המערכת הכלכלית הקפיטליסטית בכך שהן לא לוקחות בה חלק (או לפחות לוקחות בה חלק קטן יותר).

 

במהלך החודשים נובמבר-מרץ הייתי חברה בתא אוכל במקום פצצות תל אביבי שקיים 10 דוכנים. אנסה לתת כאן כמה עצות וקווים מנחים להקמת דוכנים כאלה ולשתף במסקנות ולקחים שלי.

קודם כל הסבר קצרצר: אוכל במקום פצצות זו תנועה שורשית עולמית (שזה אומר שאין מנהל או משרדים וכו', יש רעיון וקווים מנחים, ומי שעובד לפיהם הוא חלק מ"אוכל במקום פצצות")

על הרעיונות של אוכל במקום פצצות בקווים מאוד כללים אפשר לקרוא בוויקיפדיה.

כדי לארגן דוכן צריך קודם כל א/נשים שמתעניינות/ים ומוכנים/ות להתנדב. רצוי שבתא אב"פ יהיו משהו כמו 8-10 פעילות/ים רציניים/ות עם מחויבות לתא, אפשר גם פחות, אפשר גם יותר, אפשר גם לבד. הכל תלוי ביכולות הארגון ובנכונות להשקיע זמן מצד המתנדבות.

כדי להפיק דוכן צריך לעשות 3 דברים: איסוף, בישול ודוכן.

לאיסוף כדאי מאוד להשיג עגלת קניות ושקיות כי ככה יהיה קל יותר לאסוף, וללכת להסתובב בפחים שיש בהם אוכל. יש המון פחים בת"א, אבל גם במקומות אחרים. ספציפית סופרמרקטים ואמפמים זה מקומות מעולים לדאמפסטר דייבינג (איסוף מזון/כל מני דברים מפחים). אנחנו היינו עושות מסלול קבוע שהתחיל בפח של האמפם בארלוזרוב פינת אבן גבירול, המשיך לכיוון ניצת הדובדבן באבן גבירול, משם למסריק ועל קינג ג'ורג' ששם יש 2 אמפמים ועוד ירקניה שבפחיהם אספנו מזון, וסיימנו את המסלול בשוק הכרמל. השוק נסגר ב-19:00 אז במידה והולכות במסלול הזה כדאי לתזמן ככה שמגיעות לשוק בסביבות 18:00-18:30, כי אז מתחילים לסגור את הדוכנים בשוק ולזרוק מלא אוכל, ואפשר להסתובב ולאסוף עד בערך 19:00-19:15 כשבא טרקטור ומפנה הכל למטמנות. כדאי לציין שבשוק יש עוד א/נשים שאוספים מזון, אנחנו בחרנו לרוב לתת את המזון שם לא/נשים שזקוקים לו יותר מאשר לאסוף אותו לדוכן, ואז עדיין נשאר לנו הרבה אוכל שאספנו בשאר המקומות, אבל לרוב כמות האוכל הנזרקת כה גדולה שיש מספיק לכולן, ובכל זאת חלק נזרק בסוף.

אפשר תוך כדי האיסוף לאסוף גם בקבוקים ופחיות לפיקדון וככה לקבל תקציב קטן על-מנת להשלים צרכים של מזון, כי מוצאות בד"כ הרבה ירקות, ירקות שורש, תפו"א, כרובים וכו' (ופעם מצאנו גם טופו טוב, לחמים, פירות ועוד כל מני דברים טובים) אבל קשה למצוא נניח אורז/פסטה/עדשים, אז אם אוספות בקבוקים ופחיות אפשר לקנות קילו אורז/פסטה/עדשים מהכסף של הפיקדון.

בישול –
כדאי להשתדל לבשל כמה שפחות דברים. את המתכונים להרכיב לפי מה שנמצא באיסוף. אנחנו היינו קונות קילו עדשים כתומות ומכינות תבשיל עדשים אחד ענקי מכל ירקות השורש, תפו"א, פלפלים, בטטות, גזרים, בצלים וכו' וכל מה שאפשר היה לזרוק לתבשיל, מוסיפות גם כמה תבלינים ואם היה נשאר לנו היינו מכינות סלט/מוקפץ או משהו. מניסיוני מאוד לא כדאי להשקיע באנטיפסטי (שזה מה שעשינו בפעמיים הראשונות). זה המון זמן הכנה יחסית, זה מאוד מקשה על הבישולים וזה נגמר ממש מהר. למרות שזה נראה לעיתים הכי טריוויאלי כשמחפשות מתכונים לפי מוצרים, עדיף להשתדל להימנע כמה שאפשר.
כדאי ליצור קשר גם עם מסעדות שזורקות מזון בסוף היום ולבקש לאסוף. אנחנו היינו מקבלות המון אוכל ממסעדת ה-24 רופי.

דוכן:
כדאי להכין פלאיירים. אני מצרףת את הפלאייר שלנו, הוא לא טוב במיוחד וככל הנראה כיום הייתי מנסחת אותו אחרת, מוזמנות/ים להשתמש כמו שהוא, לקרוא, לקבל השראה, להשתמש במשפטים מסויימים ו/או לכתוב פלאייר חדש כרצונכן/ם.

אנחנו השתמשנו בדוכן בכלים רב פעמיים ושטפנו אותם תוך כדי הדוכן בגיגית. זה יותר מסורבל מכלים חד פעמיים אבל הרבה הרבה הרבה יותר אקולוגי ואנטי-צרכני. צלחות אפשר למצוא בדאמפסטר. אנחנו מצאנו את כל הצלחות שלנו (וגם כלים, סירים וכו') אפשר גם לקנות כמה צלחות/קערות פלסטיק רב פעמיות או לבקש תרומות מא/נשים.
כדאי להשיג שולחן מתקפל לדוכן, למרות שאפשר גם בלי (למשל באחד הדוכנים שלנו לא היה לנו שולחן אז עשינו על ספסל), אבל הרבה פחות נוח.
מבחינת מיקום, אנחנו היינו עושות בד"כ בכיכר מגן דוד בכניסה לשוק הכרמל בעת הסגירה, כי יש שם מצד אחד א/נשים רעבים שבאים לאסוף אוכל שנזרק ומצד שני א/נשים שיש להם פנאי לבוא לאכול אוכל טבעוני ולשמוע רעיונות חדשים על זב"ח, אנטי צרכנות, אקולוגיה, הכיבוש וכו'.

במהלך הדוכנים כדאי לחלק פלאיירים, לדבר עם א/נשים וליצור דיונים, לחלק מזון וכו'

אני וחברות לאחר האיסוף לדוכן הראשון

אם יש לכן שאלות ותהיות נוספות אתם מוזמנות להגיב ואשתדל לענות =]

למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית

פוסט זה עוסק בשני אירועים שונים שהתרחשו בשבוע האחרון, מצעד הגאווה בחדרה והעצרת נגד הומופוביה במוצ"ש. הוא מחולק לשני חלקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר, אך הנושאים קשורים זה לזה קשר הדוק.

ב-17.06.12 נאמתי בסיומו של מצעד הגאווה בפתח תקווה. הנאום שלי צולם בוידאו ע"י א/נשים מארגון שישה צבעים (ארגון שגם שסייע לנו בהדפסת פלאיירים למצעד, וגם לקח חלק פעיל בהפקת מצעד הגאווה בחדרה). יומיים אחרי המצעד בפתח תקווה פנה אלי מישהו ששמע את הנאום שלי והזמין אותי לבוא לנאום גם במצעד בחדרה. הוא שלח לי את מספר הטלפון ל אחת המארגנות של המצעד, וכשדיברתי איתה היא אמרה שישמחו אבוא לנאום במצעד בחדרה, אבל יש רק הגבלה קטנה. "לא לדבר על פוליטיקה". היא המשיכה ואמרה שזה "מצעד חברתי ולא פוליטי", ש"לדבר על פוליטיקה" עשוי לגרום לדחייה ואלימות, ושהם לא חוששים מלהכעיס, שהרי עצם קיום המצעד בחדרה מכעיס רבים, ושאפילו ניצן הורוביץ וגל אוחובסקי יבואו לנאום במצעד.

הרטוריקה הזו, "לא פוליטי", "חברתי", זו אותה הרטוריקה שמוכרת לי מה"מחאה החברתית" (ותלחצו על הלינק! וצפו בסרטון בזמנכן). הניסיון להתעלם מזה שמחאה היא תמיד פוליטית. מחאה אנטי קפיטליסטית היא בהכרח פוליטית. דרישה לזכויות שוות ללהטבא"ק היא דרישה פוליטית. הבחירה להזמין את גל אוחובסקי שהוא ביפוב, טרנספוב, ארונופוב ומיזוגן לנאום במצעד היא בחירה פוליטית. לקיים מצעד גאווה מחוץ לת"א זה פוליטי (וגם לקיים מצעד גאווה בתוך ת"א זה פוליטי) ולומר "לא לדבר על פוליטיקה", זו אמירה פוליטית.

אז מתוך הנחה שהוזמנתי לא כדי לדבר על מזג האוויר וכיצד הוא משפיע עלי כפאנסקסואלית ג'נדרקוויר, אלא לדבר על זכויות להטבא"ק, נותר לי רק להניח שהדרישה לא לדבר על פוליטיקה היא מין מכבסת מילים שמשמעותה: לא לדבר על הכיבוש, לא לדבר על קפיטליזם, לא לדבר על מפלגות, לא לדבר על נושאים שיקשרו את המצעד לשמאל. זו דרישה לא להזכיר בשום אופן שלהטבא"ק הם לא היחידים שנמצאות בעמדה מדוכאת בחברה. לשכוח את כל מי שאי פעם נפגעה באופן ישיר או עקיף מיחסי הכוחות בחברה שלנו שלא על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית שאינה נורמטיבית.

הדרישה הזו מתעלמת מכך שהדיכויים השונים האלה קושרים זה בזה ונובעים זה מזה. אנחנו שואפות לרצות את השיח הפוליטי המיינסטרימי (שבגלל היותו מיינסטרימי אנחנו, כחברה, שוכחות פעמים רבות שגם הוא פוליטי) על מנת להשתלב בו ולהתקבל אליו, אבל השיח הפוליטי המיינסטרימי הוא חלק ממה שמדכא אותנו. גם אם הוא יקבל אותנו בחיבוק בגלל שנצליח להחדיר את הנישה זכויות להטבא"ק זה לא פוליטי, הוא אף פעם לא יקבל אותנו מעמדה של שוות. תמיד נהיה אלה שמקבלות את החיבוק של המיינסטרים כל עוד הוא קיים בצורתו הנוכחית.

לא רק שמותר לנו כלהטבא"ק להיות פוליטיות ולדבר על דיכויים נוספים, זה מתחייב מתוך המאבק שלנו. עד שלא נצליח לפרק את השיח הפוליטי הקיים ולשנות אותו מהיסוד תמיד נהיה מדוכאות. כל עוד אנחנו מזלזלות בזכויות של קבוצות פחות פופולאריות (כמו פלסטינאיות שחיות תחת משטר הכיבוש הציוני, פליטים שנכלאים מוזנחים ונשכחים תוך כדי שהממשלה מסרבת לבדוק את המקרים שבהם יתכן ותיאלץ לתת להם מעמד של פליטים ובע"ח שנרצחים ומעונות מדי יום במשקים המתועשים) או פשוט מדחיקות אותן לשוליים כדי לא להידבק בחוסר הפופולאריות שלהן, אנחנו ממשיכות לתת לגיטימציה להתנערות מאיתנו ולדיכוי שלנו.

אני רוצה גם לציין שהמאבק הלהטבא"קי התחיל ממקום מאוד פוליטי. הראשונות לדבר על זכויות להט"ב עוד כשנושא היה טאבו מוחלט היו אנרכיסטיות כדוגמת אמה גולדמן. מהומות סטנוול שהשפיעו המון על מצב הלהטבא"ק בעולם לא קרו מתוך ניסיון להתחבב על הממסד, אלא מתוך מלחמה לא מתפשרת ולא מתנצלת עם הממסד.

לסיום אני רוצה לציין שאני מאוד מעריךה את מארגנות מצעד הגאווה בחדרה על הפעילות שלהן, גם אם אני לא מסכיםה עם הדרך. הפקת מצעד, וספציפית הפקת מצעד גאווה מחוץ לת"א הם לא עניין פשוט, וכשלעצמו גורר התמודדות עם הרבה מתנגדותים, עם המשטרע ועם המון קשיים נוספים. במכוון אני מפרסםת את הפוסט הזה אחרי שהמצעד בחדרה התקיים, כי לא רציתי לפגוע בו.

ביום רביעי לפני שבוע נפתח אירוע בפייסבוק תחת הכותרת "שתקנו מספיק. עכשיו מתחילים לצעוק", שם תוכננה עצרת מחאה למוצ"ש בתגובה להתבטאויות הומופובית ולסבופוביות של אנסטסיה מיכאלי ואורי אריאל. האירוע נפתח על-ידי פעיל בקהילה ועד מהרה לקחו עליו בעלות ה"ארגונים הגאים", האגודה, איגי וחוש"ן. הדבר עורר כעס אצל מספר א/נשים לא כ"כ מתחברות לנרטיב הפרו-ממסדי, דומואי של הארגונים האלה, והוחלט לארגן גוש שחור-ורוד שיצטרף לעצרת ולצעדה שהחלה בכיכר הבימה וצעדה לכיוון העצרת ברחוב רוטשילד פינת נחמני.

תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים.

הנה הדברים שאמרתי בעצרת (ובהקשר לנאומים לא פוליטיים אציין שכשהזכרתי את המלה "כיבוש" נצעקו לעברי קריאות "בוז" מהקהל, בעיקר מכיוון חברי התא הגאה של הליכוד):

"בשבועות האחרונים פוקד אותנו עוד גל שנאה שמופנית כלפי להטבא"ק. חברי וחברות כנסת מתבטאים נגדנו, א/נשים מתנגדים לקיום מצעדי גאווה מחוץ לת"א, וגם בת"א היו מספר תקיפות על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. אנחנו חיות בחברה מלאת שנאה. שנאה כלפי האחר, כלפי השונה. שנאה כלפי כל מי שלא עומדת בסטנדרטים של הנורמה, כלפי כל מי שלא מיישרת קו עם הבינאריה המגדרית, ועם הסטנדרטים של המשפחה הנורמטיבית. אבל השנאה הזו לא צצה לה לפתע משום מקום. שנאת האחר וההתכחשות לזכויותיו שפוגעות בלהטבא"ק פוגעות גם בכל מי שאינו יהודי, בכל מי שאינה גבר, ופוגעת לא מעט גם בבעלי החיים שאנחנו רוצחים ומענים כי בעיננו הם לא יותר מארוחה. ולא במקרה ההתבטאויות נגד להטבא"ק מגיעות מאותם חברי כנסת שמתבטאים גם נגד מיעוטים אחרים.

אבל גם בתוך ה"קהילה" שלנו, אנחנו מנסות להתקרב לנורמה ולהידמות לה על-מנת לקבל לגיטימציה. כשאנסטסיה מיכאלי התבטאה נגד הומואים ולסביות התגובות להתבטאויות היו סקסיסטיות, וכשאורי אריאל אמר שהומואים לא צריכים להיות מגויסים לצבא מיד עלו קולות מהקהילה שניסו להראות הומואים מתגייסים לצבא הכיבוש, ויכולים "לחסל את האויב" לא פחות טוב מסטרייטים. אנחנו מנסות להראות שאנחנו כמו כולם, ובדרך מתנערות ממי שלא עושה זאת. ביסקסואליות, טרנסג'נדרס, קווירים וא-מיניות מקבלות מעט מאוד מקום בשיח ההומואי המיינסטרימי, בין השאר כי אנחנו מערערות את הבינאריה המגדרית, את הדרכים שבהם החברה הנורמטיבית תופשת מיניות ומשיכה מינית, ובקיצור: כי אנחנו שונות. במקום שנפתור את הבעיה מהשורש וננסה לערער על התפישה שאנחנו צריכות להיות כמו כולם כדי שיהיו לנו זכויות וכדי שיתנו לנו להתקיים, אנחנו ממשיכות במרדף שלנו אחרי קבלת לגיטימציה שמבוססת על היותנו נורמלים. במקום שננפץ את הנורמה שפוגעת בנו ומנציחה את השנאה כלפינו אנחנו מקבלות אותה כגזירת גורל ומנסות להתאים את עצמינו אליה. על-מנת לגרום לשינוי אמיתי, שינוי שיאפשר לנו שוויון וחופש אמיתיים, נצטרך בסופו של דבר לנטוש את הנורמה, ולהבין שהזכויות שלנו הם לא בגלל שאנחנו כמו כולם, אלא למרות שאנחנו שונות.

לסיום אני רוצה לומר שאני גאה להיות פאנסקסואלית, וגאה להיות ג'נדרקוויר וגאה להיות כאן איתכן ולהילחם בלהטבא"קופוביה."

גוש ורוד-שחור בצעדה במוצ"ש

מצעד הגאווה הפתח-תקוואי הרדיקלי

הנה 2 נאומים שהקראנו אני ולירון שאירגן יחד איתי עם רוי ועם יערה את מצעד הגאווה בפתח תקווה בסיום המצעד שהתקיים היום:

(את הנאום של יערה אתן מוזמנות/ים לקרוא כאן)

לירון:
בעיני, מצעד הגאווה הפתח תקוואי הראשון, שונה ממצעדי גאווה אחרים שמתקיימים בישראל. הוא שונה בכך שלא מדובר במסיבת רחוב, אלא הפגנה, הפגנת ניראות של קהילה לא קטנה של אנשים שמודרת מהקיום הציבורי בעיר הזו, שהרבה פעמים נאלצת להסתתר, לשקר בנוגע לנטייה מינית או זהות מגדרית. הוא שונה בכך שהוא תוכנן כמעט ללא תמיכה ארגונית או ממסדית. הוא שונה בכך שהוא אינו מעודד את האובר צרכנות שמאכילה את מפלצת הקפיטליזם הדכאנית ומחריבה את הסביבה. המצעד תוכנן מתוך ראיה רחבה של חיבור בין מאבקים וראיית הקשר הבסיסי בין דיכויים.

ישנה גישה מאוד נפוצה כיום בקרב חברות וחברים בקהילה הרחבה והמגוונת שלנו ולא רק בישראל. על פי גישה ליברלית זו, אנו צריכים לחקות את הנורמות של החברה הדכאנית. המסלול נקבע מראש: לומדים, משרתים בצבא, משתלבים במערכת, עובדים, מקימים תא משפחתי נורמטיבי פלוס ילדים. על פי הגישה הזו ישראל היא מקום מאוד נוח ובטוח עבורנו לחיות בו והבעיות היחידות או העיקריות של הקהילה הן שמונעים מאיתנו להינשא ומונעים מאיתנו פונדקאות שהיא הרבה פעמים עוד סוג של ניצול והחפצה של נשים ההופכות לכלי ליצירת ילדים בתשלום, וכל זאת על מנת להגשים את ההתאמה של עצמנו לנורמה.

גישה זו אולי נכונה עבור קבוצה מאוד מסוימת של אנשים בקהילה שלנו אם מסתכלים על המאבק שלנו במשקפת צרה. מעבר לאוכלוסיה שבאופן מכליל ניתן לומר שככל שאת או אתה משתייכים ליותר קבוצות פריווילגיות בחברה כך מצבכן טוב יותר – רובנו המכריע עדיין סובל מאלימות מילולית או פיזית. אנחנו לא יכולות ללבוש מה שבא לנו או לדבר במגדר שאנחנו בוחרות בו, אלא במגדר שהחברה התאימה למין הביולוגי שלנו. מורות בבתי ספר, שליחות של הממסד הלאומני-מליטריסטי, מכחישות את הנטיות המיניות והזהויות המגדריות שלנו במקרה הרע, או מקבלות אותן בצורה מאוד מוגבלת תוך קבלה של הבינריות שבחלוקה בין גבר לאישה, בין הומוסקסואלים ולסביות להטרוסקסואלים. לחלק גדול מאיתנו הצורך להחביא את עצמנו מחברים, מקולגות, מבני ובנות משפחה.

מהו הדיכוי הזה שאנחנו מוחות כנגדו כיום? מהי המערכת הזו שמוחקת אותנו ואנחנו, קווירים, ביסקסואליות, פאנסקסואליות, טרנסים, אמיניות, לסביות, הומואים, בדס"מים וכל שאר ההגדרות וחסרי ההגדרות מפגינים כנגדה נראות כאן היום? פתח תקווה היא עיר הבנויה מאוכלוסיה מאוד מגוונת, שהגיוון שלה מפוזר בין חלקי העיר השונים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת למעמדות סוציואקונומיים. פתח תקווה היא עיר שמחולקת לשכונות שמאוכלסות על ידי אנשים ממוצא משותף. אנו עדים לכך בצורה מאוד בוטה ביחס שלנו כעיר כלפי האוכלוסיה האתיופית בגטאות שאליהם הם נדחקים וכשהורים בעיר הזו מסרבים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים אחרים בשל צבע עור שחלילה לא ישחקו יחד בהפסקה. פתח תקווה היא עיר עם שכונות לחרדים, דתיים לאומיים וחילונים. שכונות לאוכלוסיה מבוגרת ושכונות לצעירים. ההפרדה הזו בין הטלאים שבונים יחד את החברה הישראלית המופרדת ונמשלת מופיעה בצורתה הכל כך מובהקת בעיר הזו. אני אציין שאני לא שם את עצמי דובר לשום אוכלוסיה מדוכאת שאני לא חלק ממנה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמקום בו מתקיימות הפרדות על רקע גזעני, על רקע לאומני, על רקע דתי, על רקע אייג'יסטי, הוא חממה מצוינת לאפלייה, לשנאה, לאלימות על רקע מיני, על רקע העדפה מינית ועל רקע זהות מגדרית, כי כל צורות הדיכוי זהות בבסיס שלהן. כל צורות הדיכוי נובעות מההירככיה החברתית שבעלי הכוח וההון בחברה דואגים לשמר.

אנחנו חייבים לזכור, כפי שנאמר כבר לא פעם – כל עוד מישהו נתון בשלשלאות אף אחת ואף אחד מאיתנו אינו חופשי. אני מפגין כאן היום כפאנסקסואל על זכותי לחופש ולשיוויון, לא כי אני דומה, לא כי אני עומד בסטנדרטים של הנורמה, אלא בגלל שאלה מגיעים לי על אף שאני שונה, על אף שאיני מקבל את דרישות החברה ממני וכך גם אתם צריכות לעשות כי כולנו נולדות חופשיות וכי כולנו נולדים שווים. אני מפגין כאן היום בגאווה, לא רק נגד הדיכוי שלי ושל חבריי המשתייכים לקהילה, אלא כנגד הדיכוי של כל מי שמוצא את עצמו מדוכא משום שאינו נמצא במעלה ההיררכיה החברתית. אני כאן כדי לומר לכם, שהמאבק שלנו בעיני הוא לא שהמערכת תקבל אותנו לתוכה, אלא שהמערכת תשתנה ואם היא לא יכולה להשתנות אז שתיפול ותקום במקומה אחת חדשה, כזו שבה אנחנו שווים כמו שאנחנו בלי צורך לחקות את ההטרונורמה.

אולם, בדרישותינו כלפי אלו המדכאים אותנו, אנו מקבלים על עצמנו חובה מוסרית שלא לנתק מן המאבק כנגד דיכוי ואפליה שלנו את שאר המאבקים כנגד דיכוי ואפליה באופן כללי, על כל צורותיהם השונות. אנחנו חייבים כקהילה וכבודדים לבחון את עצמנו באותו האופן שבו אנו בוחנים את אלה שבבריונותם מדירים ומשתיקים אותנו ולהפסיק לקחת חלק בדיכוי ואפליה של קבוצות אחרות, חלשות יותר, שפשען היחיד הוא היותן שונות מאיתנו. באורח החיים שלנו, בהרגלי הצריכה שלנו, בתזונה שלנו אנו יוצרים עבור בעלי החיים מציאות אבסורדית בה הם נכלאים בכלובים קטנים, מזוהמים, גופם מעוות, הם עוברים התעללויות בדמות כלובי סוללה ורפתות, מתחילים ומסיימים את חייהם בשבי בפחד ובכאב השחיטה לא לפני שהם צופים בחבריהם נשחטים לנגד עיניהם. יותר מ-350 מיליון בעלי חיים בישראל בלבד בכל שנה מעונים למוות על מנת שאנו נוכל לצרוך מזון לא הכרחי שמרעיל גם את גופינו ואת הכדור עליו אנו חיים. בעלי החיים מורעלים או נורים ברחובות, נשלחים לניסויים מחרידים במעבדות, פרוותם נתלשת מהם בעודם חיים ותוצרי הלוואי של גוויותיהם המעונות משמשים אותנו למגוון שימושים שאין בהם צורך. דברים אלה נעשים עבורנו משום שאנו אלה הממנים את הדרישה להם בכספינו מאחוריי דלתות סגורות, על מנת למנוע מאיתנו להיות עדים להשלכות של ההתנהלות שלנו.

ברגע שנקבל ונבין שהבסיס לכל הדיכויים הוא אותו בסיס בו קבוצה פריווילגית אחת בהיררכיה החברתית שבעלי החיים נמצאית בתחתיתה, מנצלת, פוגעת, מחפיצה ומשעבדת את מי שנמצא תחתיה אז נהיה חייבים להסיק שעל מנת להלחם בדיכוי שלנו עצמנו, עלינו להפסיק ולקחת חלק בדיכוי שאנו לוקחים בו חלק במודע או שלא במודע תוך הכרה בפריוולגיות שלנו כלפי אלה שחלשים מאיתנו. לשם כך עלינו להפסיק ולממן את מי שפוגע בחלשים מאיתנו. להפסיק לצרוך מזון מהחי, בשר, חלב, ביצים, דבש שכולם מגואלים בדם, להפסיק לצרוך מוצרים שיוצרו על חשבון סבלם של אחרים.

לסיום רק אוסיף, שאני גאה להיות פאנסקסואל, גאה להיות טבעוני, גאה לקחת חלק בארגון המצעד הזה ולהיות כאן היום במצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. אני מאחל לכולנו שלעולם לא נפנה את מבטנו כשאנו נתקלים בדיכוי ושתמיד נהיה גאים במי שאנחנו.

מצעד הגאווה בפ"ת

צילום: יעל מאירי

דן וג:

במהלך הימים האחרונים נשאלנו כמה פעמים בדף של המצעד בפייסבוק האם יהיו דוכנים והופעות במצעד והאם יש שיתוף פעולה מצד העירייה. כשאמרנו שלא נשאלנו למה לא פעלנו לקבלת תקציבים למצעד ותמיכה מצד העירייה ולמה אנחנו לא מעוניינות בשיתוף פעולה עם הממסד. מישהי גם הזכירה את המצעד בת"א, ושהוא כ"כ גדול ומרהיב בזכות התקציבים הגדולים שהעירייה מספקת.

אז למרות שאני בספק, יכול להיות באמת שאם היינו פונים לעיריית פתח-תקווה ומבקשות תקציב למסיבת רחוב דמוית המצעד התל-אביבי היינו מקבלים תקציב כזה, אבל השאלה היא למה שנרצה לקבל תקציב כזה?

בפתח תקווה, כמו בכמעט כל מקום אחר יש המון שנאה, אפליה ואלימות שמופנית כלפי להטבא"ק. א/נשים מותקפים על רגע נטייה מינית וזהות מגדרית, מתקשות למצוא עבודה ונאלצים לחוות הטרדות ולשמוע הערות סקסיסטיות באופן יום-יומי. שום תקציב חד פעמי או תקציב חד שנתי שיוקדש ל"מסיבה גאה" לא יוכל לשנות את העובדות האלה. בתל-אביב העירייה מפיקה מדי שנה את מצעד הגאווה, אבל מה יצא ללהטבא"ק מזה? גם בת"א עדיין יש תקיפות לא מעטות של א/נשים על רקע זהות מגדרית ונטייה מינית, ובעוד תקציבי ענק מוקדשים למסיבה השנתית תקציבים קטנטנים אם בכלל ניתנים לארגונים שמציעים עזרה לנוער להטבא"קי שנזרק לרחוב, לטרנסיות ולטרנסים מחוסרי דיור או לפרויקטים שנלחמים בהטרדות רחוב ובתקיפות של להטבא"ק.

אז הממסד משתף איתנו פעולה כשנוח לו וכשיש לו מה להרוויח מזה. חולדאי נהנה להציג את עצמו כליברל שתומך בזכויות להטבא"ק, אותו החולדאי שאמר ששני גברים שמתנשקים מגעילים אותו כמו ג'וקים בשנת 1995 קופץ על ההזדמנות ליח"צן את העיר שלו לתיירים גאים כעיר מקבלת ונאורה, ועל הדרך לקבל גם עוד כמה קולות בבחירות הבאות. כי אם צבעו מעבר חצייה בצבעי הגאווה בשביל לפרסם את המצעד, אז למי זה כבר משנה שלהטבא"ק עדיין מותקפות במשך השנה.

אבל אנחנו ממשיכות לשתף פעולה עם הממסד, ולהודות לו על התקציבים של המצעד התל-אביבי ולהאמין לתעמולה שמספרת לנו שהמצב הרבה יותר טוב ממה שהוא בפועל. רק השבוע דובר צה"ל פרסם תמונה של שני חיילים גברים, לאחד מהם תלוי רובה על גבו, מחזיקים ידיים ומתהלכים ברחובות ת"א. תחת התמונה בעמוד הפייסבוק של דובר צה"ל נכתב כי הצבא מתייחס לכל חייליו באופן שוויוני. מלבד אלפי הא/נשים ששיתפו את התמונה הזו גם מספר ארגונים גאים שיתפו אותה ורבים שיבחו את צה"ל. בין רגע שכחנו שמרבית הלהטבא"ק בצה"ל סובלים מאלימות מצד מפקדים ומפקדות ומצד א/נשים שמשרתים איתם, שכחנו שבצה"ל טרנסים וטרנסיות מחויבות לשרת תחת הקטגוריה של המין איתו נולדו ושכחנו שצה"ל מבטל תקציבים להרצאות של חוש"ן כי כנראה לא מספיק חשוב ליצור מרחב בטוח ללהטבא"ק.

אבל כמובן שצה"ל שמח להציג לעולם תמונה של צבא מתקדם ונאור ופתוח, ושמח שאנחנו מסייעות לו בכך בשיתוף הפעולה שלנו. צה"ל שמח להסיט את המבט מהפשעים שהוא מבצע מדי יום בשטחים הכבושים, להסיט את השיח מהמצור, המשטר הצבאי, דיכוי ההפגנות מדי יום שישי, הפקעת האדמות, ההגנה על ההתנחלויות ומירור חייהם של שכונותינו הפלסטינאים מדי יום. הרבה יותר נוח לצה"ל שא/נשים יחשבו על הומואים במדים מחזיקים ידיים כשעל כתפיהם תלויים כלי רצח שעוברים נורמליזציה ע"י תמונות כמו זו, מאשר שיחשבו על האסירים המנהליים שמוחזקים בבתי כלא בלי כתב אישום ובלי משפט ושובתים רעב במחאה על התנאים האיומים בהם הם מוחזקים. הרבה יותר נוח לצה"ל שידברו עליו כעל צבא אוהב זכויות אדם, כי הנה אפילו הומואים משרתים בו, ולא כעל צבא שמפר כל זכות אדם שאפשר להפר כשמדובר בזכויות של פלסטינאים.

ולמה בעצם אנחנו משתפות פעולה עם מסעות ההסברע של צה"ל, של עיריית ת"א, של מדינת ישראל? למה אנחנו נותנות להם להשתמש במצעדי הגאווה כדי להציג תמונת עולם מעוותת ולצבוע את פשעיהם בורוד? האם שכחנו שהמאבק שלנו הוא מאבק לזכויות אדם בדיוק כמו המאבק הפלסטיני? האם איבדנו את הסולידריות שלנו עם קבוצות מדוכאות אחרות?

שיתוף הפעולה עם הממסד בא הרבה פעמים ממקום של רצון להיות דומות, להיות נורמליים, להראות שגם אנחנו מתגייסים לצבא הכיבוש כמו כולם, גם אנחנו מביאות ילדים ותורמות למאבק הדמוגרפי, גם אנחנו מתחתנים ובכלל אנחנו ממש כמו כולם. אנחנו מקבלות את הנורמה כלגיטימית ורלוונטית בגלל שככה לימדו אותנו, ובמהלך המרדף שלנו אחר הנורמה אנחנו מתנערות מהמאבקים של כל מי שלא מוכן או לא יכולה לעשות את אותו הדבר. אנחנו לא מדברות על זכויות של זונות טרנסיות שמוכות ע"י המשטרה וחשופות להמון אלימות מינית או של להטבא"ק פלסטינאים שלא יכולים לקבל מעמד פליט בישראל ולא יכולים להגיע למפגשים של קבוצות הלהטבא"ק הפלסטינאיות כי הכיבוש שולל מהם את חופש התנועה, אנחנו מעלימות את זה שיש בינינו גם א/נשים שלא מעוניינות במונוגמיה, בחתונה או בגידול ילדות וילדים ומשכיחות את זה שיש גם להטבא"ק שמסרבים לשרת את בצבא הכיבוש, אנחנו מספרות שלהיות הומו זו לא בחירה ומתכחשות למי שעבורה זו בחירה ומדירות בי ופאנסקסואליות לשוליים של הקהילה. אנחנו רודפות אחרי הקבלה של הממסד ושוכחים ששיתוף פעולה עם הממסד תמיד כרוך במרדף תמידי אחריו ואחרי הנורמה, ותמיד בא על חשבון מישהי אחרת. אנחנו מבקשות להתקדם בסולם ההיררכיה, להשתלב היטב בתרבות הפטריארכלית, במערכת הכלכלית הקפיטליסטית ובמיליטריזם הישראלי ושוכחות שאלה אותם המנגנונים שמדכאים אותנו ומחזקים ומתחזקים את יסודות ההטרוסקסיזם.

אפשר לראות את זה בבירור במצעד בתל-אביב שמרבית מארגניו היו גברים הומואים ממעמדות כלכליים מבוססים, יהודים, לבנים, אשכנזים ברובם והתקיים שיתוף פעולה הדוק בינם לבין הממסד. אפשר לראות את זה גם בשיח הלהט"בי, ובעיקר בשיח של האליטה ההומואית, שבו רוב הדרישות שמועלות הן דרישות לזכות לנישואים, לזכות לשרת בצבא, לזכות לסחור בפונדקאיות כדי להתרבות ובקיצור, בעיקר דברים שיגרמו לנו להידמות לתא משפחתי הטרונורמטיבי. אפשר לראות את זה גם בהבדלים העצומים בין כמות התקציבים שניתנת למסיבות רחוב צבעוניות ולפרויקטים של תיירות גאה לעומת התקציבים שניתנים למאבקים הפחות פוטוגניים, ואפשר לראות בדחיקה של קוויריות, א-מיניות, בדס"מים, פאן וביסקסואליות, טרנסיות וטרנסים לשוליים.

במקום לנסות להתקדם בסולם ההיררכיה אנחנו צריכות להפסיק לפרד לערער אותו ולהילחם בעצם קיומו. כל עוד יש הפרדות מישהי מאיתנו לא תהיה חופשייה. אנחנו חייבות לזכור שהמאבק שלנו על הזכויות שלנו אומר להיאבק גם על זכויות של אחרות, כי אין כזה דבר חופש שהוא רק בשבילי, חופש שהוא רק לקבוצה מסוימת.

אנחנו צריכות גם לזכור שאת הזכויות שלנו הממסד לא יכול לתת לנו, הזכויות שלנו הן כבר שלנו. הממסד יכול רק לפגוע בהן, להפר אותן ולמנוע אותן מאיתנו, וכשהוא עושה זאת זה לא צריך להיות סימן עבורנו לשתף איתו פעולה ולהתחנן בפניו שיתן לנו לממש אותן. זה צריך להיות סימן בשבילנו שהממסד הוא האחרון שעלינו לסמוך עליו, את הזכויות שלנו אנחנו לא נקבל, אנחנו נצטרך להילחם עליהן, ולקחת אותן.