נרקסיזם אהובתי

*שימו לב: פוסט זה לא נועד לגברים הסטרייטים שביניכם. אם אתם גברים סטרייטים, אתם מוזמנים להמשיך הלאה*

בשבוע שעבר התפרסמו התשובות שלי לשאלון של ספירניסטיות, ובנוסף התפרסם גם ראיון שלי בעיתון ידיעות פתח תקווה. בעקבות 2 הפרסומים פנו אלי כמה א/נשים כדי להודות לי ולתת לי מילות הערכה, אבל בעקבות הסמיכות של הפרסומים יצא לי גם להיות מואשמת בנרקיסיזם, התנשאות ואהבה עצמית מופרזת.

קצת קשה לי להבין איך אפשר להאשים אותי באהבה עצמית מופרזת. כלומר, אני כ"כ מהמםת, יפה, מדהימה, מוכשרת וקסומה, איך לעזאזל אני יכולה להפריז באהבה עצמית? איך בכלל מישהי מאיתנו יכולה להפריז באהבה עצמית? כאילו ברצינות, התרבות הגברית-סטרייטית יכולה להעריץ את עצמה מספיק כדי לשגר פאלוסי ענק לחלל, להאדיר את עצמה בכל הזדמנות אפשרית, לפסול את כל השאר ולהפעיל עליהן אלימות, ואנחנו צריכות לשמור על ענווה?

 1378760_10201262209051467_1470276434_n

אני לא מאמיןה בענווה כפרקטיקה. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שכשהחברה מלמדת אותנו להתבייש בגופים שלנו, להסתיר את המיניות שלנו, להתנרמל לפי הסטנדרטים שלה, לסתום את הפה ולא לקבל מחמאות, אנחנו חייבות להתנגד. להתנגד בגאווה. להתנגד בסקס מעולה ונטול אשמה ומערכות יחסים מהממות, להתנגד בלא לשתוק, להתנגד בלדבר על כל במה שאנחנו רוצות לדבר עליה, להתנגד בלעשות מה שבא לנו ולאהוב את עצמנו בלי גבולות.

לגברים סטרייטים קל לדבר על ענווה. הם יכולים להרשות אותה לעצמם כשכל הסביבה שלהם עוסקת בלהעריץ אותם, וקל להם לדרוש מאיתנו לעשות את אותו הדבר בלי להבין את ההבדל. אז אנחנו יכולות לענות להם בדיוק כמו שהיינו עונות לשאלה "אבל גם לסטרייטים אין מצעד גאווה, אז למה אתן צריכות אחת?". אנחנו צריכות גאווה, אנחנו צריכות נוכחות ואנחנו צריכות לקחת מקום כי הם נלקחים מאיתנו בכח. אנחנו צריכות להעריץ את עצמנו כי הרבה מאיתנו מנסות להתאבד כי החברה הסטרייטית לימדה אותן לשנוא את עצמן. אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו כשלאף אחד לא אכפת מההישגים שלנו, כי הם לא נחשבים להישגים בעולם המושגים הקפיטליסטי-פאלוצנטרי-הטרוסקסואלי.

אני מעריץה כל אישה וכל להטבפא"קית כשהיא קמה בבוקר ומתמודדת עם העולם הזה, וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת ולא שותקת, כשהיא עושה אקטיביזם כדי לשנות ולשפר, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות, לגעת בעצמה, לחבק את החברות שלה, לדבר על מה שמחרמן אותה בקול רם ולאהוב את עצמה.

כמה פעמים קרה לכן שלא הייתן בטוחות שיש לכן כישרון? או שאתן יכולות לעשות דברים? או שמישהו תאהב אתכן אי פעם? (לגברים סטרייטים זה קורה פחות). כמה פעמים קיבלתן מחמאה והאינסטינקט הראשון שלכן היה להכחיש אותה, או להגיב בעוקצנות? (גם זה קורה לגברים סטרייטים פחות).

מגיע לכן לקבל מחמאות. מגיע לכן לשכוח את מה שלמדו אתכן על שנאה עצמית ולהתחיל להעריץ את עצמכן. אחת הפרקטיקות שבןת הזוג שלי לימד אותי בקשר לזה היא להגיב למחמאות ב"תודה ששמת לב". לא רק לומר תודה, אלא גם לומר שאני יודעת שזה נכון, אני יודעת שאני מהממת ושמגיע לי להרגיש ככה, שאני לא צריכה להצטנע ולשנוא את עצמי. שמותר לי ליהנות מהמעלות שלי בלי להרגיש חרטה על זה. תנסו את זה. תנסו לענות למחמאות ב"תודה, אני יודעת" או "תודה ששמת לב". האמינו למחמאות, ואף פעם אל תפחדו לאהוב את עצמכן יותר מדי.

אל תחכו למחר. תתחילו עכשיו. אני מחכה לתגובות שלכן בהן תספרו לי למה אתן מעריצות את עצמכן.

1375167_10151851958844523_1000630461_n

באדיבות שירי אייזנר

מודעות פרסומת

עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול - גאווה עושות ברחוב

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

איך תתארגני בצורה לא היררכית ותישארי בחיים

התארגנות באופן לא היררכי וקבלת החלטות בקונצנזוס הן מהממות במיוחד לדעתי, כי הן דרכי פעולה אנרכיסטיות ופמיניסטיות שמביאות את התיאוריה הרדיקלית שלנו לפרקטיקה רדיקלית.

יוצא לי לשמוע לא מעט על מקרים שבהם א/נשים לא מצליחים להתארגן באופן לא היררכי, או שנוצר מצב שבו מישהי אחד עושה הרבה יותר ממה שהתכוונה לעשות בכלל כשל לוגיסטי וא/נשים יוצאות עם תחושת תסכול מההתנסויות האלה, אז אני אנסה בפוסט הזה לתת כמה עצות שימושיות מניסיוני בהתארגנויות פוליטיות לא היררכיות שבתקווה יוכלו לעזור לא/נשים אחרות.

images

 

בדקו את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת
כשמתחילות תהליך של ארגון כנס/מצעד/אירוע/מסיבוש/טקס/כלדבר כדאי מאוד שתבדקו את המחויבות של א/נשים להתארגנות ואת המשאבים שיש להן להשקיע (משאבי זמן, משאבים רגשיים, משאבים חומריים וכו'). הדרך הכי טובה לעשות את זה היא לשאול, ושכל אחד תגיד עד כמה היא רוצה ויכול להשקיע בארגון. חשוב להבין שלכל אחת מאיתנו יש משאבים מוגבלים, ולא כל אחת יכולה להשקיע את אותה כמות המשאבים שאני יכול.ה. בהתארגנויות ארוכות טווח (למשל, תא אוכל במקום פצצות שמקים דוכנים במשך חודשים רבים או כנס שהארגון שלו לוקח תקופה ארוכה) יתכן ותרצו לבדוק מחדש את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת לאחר כמות זמן מסוימת מתוך ההבנה שהמשאבים שלנו לא קבועים, ובתקופות שונות כמות האנרגיה שאנחנו יכולות להשקיע משתנה. אם במהלך ארגון כלשהו מישהי משקיעה הרבה יותר משאבים ממה שהיא אמר שהוא יכולה להשקיע, כנראה שמשהו בארגון התפקשש. בדקו איתה האם זה בסדר מבחינתו, ובמידה ולא מצאו לכך פתרון.

חסכו במשאבים
יש המון דרכים מגניבות ואקולוגיות לחסוך במשאבים ולצמצם צרכנות בהתארגנויות פוליטיות, להכין דברים שאנחנו צריכות בעצמנו זו אחת האופציות (יש באינטרנט אלפי מדריכי DIY), אפשר גם למצוא הרבה דברים (למשל בתא אוכל במקום פצצות שהייתי חבר.ה בו, כמעט כל כלי האוכל שלנו היו כאלה שמצאנו עזובים ברחובות ובפחים, שלטים להפגנות תמיד אפשר להכין מחומרים ממוחזרים וכו'), יש הרבה ציוד שאפשר להשאיל מחברותים או מארגונים פוליטיים ששותפים למטרות שלכן (למשל: ציוד הגברה, מקום להיפגש בו וכו').
כדאי גם שתכירו כמה דרכים לגיוס כספים למקרה שתצטרכו כאלה, לגייס כספים למטרות פוליטיות אפשר בבנפיט (מסיבה/הופעה שמטרתה גיוס כסף למטרה מסוימת, אפשר להחליט שהכניסה חופשית ומבקשות תרומות לפי יכולת או שגווים סכום מסוים מכל אחת), אפשר להכין פנזינים או חולצות שקשורות למטרה הפוליטית שלכן ולמכור אותם או לבקש מא/נשים שמאמינות במטרה שלכן לתרום כפי יכולתן (כסף או משאבים אחרים). כמו כן, יש המון קרנות אקטיביסטיות, קרנות פמיניסטיות, קרנות שמאלניות, קרנות זב"חניקיות ועוד שתומכות כלכלית במטרות אקטיביסטיות, אז תמיד אפשר להגיש בקשות למימון מקרנות).
כדי לחסוך במשאבי זמן אפשר להתייעץ עם אקטיביסטיות עם ניסיון ולבקש מהן הצעות להתייעלות וכו'.

תקשורת והקשבה זה חשוב
כמו בכל דבר, גם בהתארגנויות לא היררכיות מאוד מאוד חשוב שנתקשר ושנקשיב אחת לשנייה. התארגנות שקורית מתוך סולידריות והקשבה תהיה הרבה יותר מהנה והרבה יותר קלה. חשוב שלא נאבד בדרך את החוויות של א/נשים שפועלות איתנו, נקשיב לקשיים אחת של השנייה ולצרכים אחד של השנייה ונאפשר לכולן מרחב לשתף אותנו בדברים האלה. אם ניצור מרחב תקשורתי ונדבר על התחושות שלנו, נמנע מצבים שבהן א/נשים מרגישות שהם עושים יותר ממה שהן יכולים ורוצות, שא/נשים צוברות כעסים בבטן או שא/נשים מפסיקות לפעול איתנו בגלל שלא היה להן מרחב לשתף את הצרכים שלהן, את הרגשות שלהן ואת הקשיים שלהן.
ע"י הקשבה גם נהיה ערות לצרכים של א/נשים כדי שיוכלו לקחת חלק בפעילות ונוכל לפעול כדי לעזור להם לקרות. למשל, יתכן שפעילות נכות יצטרכו שניפגש במקומות נגישים, יתכן שפעילות יצטרכו שכשאנו נפגשות יהיה במקום אוכל טבעוני, יתכן שיהיו פעילים שיבקשו שנזכיר להן לפני פגישות כדי שיזכרו להגיע וכו'

לוגיסטיקה זה חשוב
הרבה פעמים כשמנסות להתארגן באופן לא היררכי, כל אחת לוקח לעצמה תפקיד/ים כלשהו/הם לפי החשק/היכולת/ההתנדבות. ארגון לוגיסטי הוא תפקיד שדורש המון ברוב המקרים וקורה לא פעם שא/נשים מפחיתות בחשיבות שלו או מקווים שהדברים יתארגנו מעצמם. לפעמים כדאי שמישהי תיקח על עצמה את תפקיד הלוגיסטיקה (לדאוג שלכל משימה שצריך לבצע יש מי שמבצעת אותה, לוודא שלא הכל נופל על מישהי אחת, לדאוג שיש תאריכים למפגשים שקשורים לפעילות, לדאוג להזכיר לא/נשים שביקשו שיזכירו להן משימות שהן לקחו על עצמן וכו').
כמו כן, חשוב שלא נתחייב לעשות דברים שאנחנו לא יכולות או לא בטוחות שאנחנו יכולים לעשות, כי זה יגרום לעיקובים וקשיים לוגיסטיים שיכלו להימנע אם היו יודעות מראש שאין מי שיבצע את המשימות.
לוגיסטיקה תעשה סדר בדברים, וסדר לא אומר בהכרח היררכיה. המשמעות של אי היררכיה היא לא בהכרח אי סדר או חוסר ארגון. כשהדברים נעשים באופן התנדבותי מתוך סולידריות ותקשורת הם לא היררכיים, והלוגיסטיקה תעזור לגרום להם לקרות באופן יעיל.

קבלו החלטות בקונצנזוס
לקבל החלטות בקונצנזוס אומר שלכולן יש קול, שכל אחת שלוקחת חלק בהתארגנות יכול להטיל וטו על דברים שהוא לא יכולה לקבל. כדי שנוכל לקבל החלטות בקונצנזוס מאוד חשוב שנזכור את עניין התקשורת וההקשבה. לפני שלוקחות החלטה כדאי לשאול ולוודא שאין מישהי שמתנגד להחלטה, ובמידה ויש לדבר על זה, להציג את הטיעונים והסיבות שלנו, ולפעול בדרך של שכנוע וסולידריות ולא לעבור מיד להצבעה. דרך נוספת שעוזרות להחליט החלטות היא שיטת ה"טמפרטורות" שבה כשצריך להחליט בעד או נגד החלטה כלשהי כל אחת מסמנת באגודל שלה, כשאגודל מורם מעלה מסמן הסכמה מוחלטת, אגודל מכוון מטה מסמן התנגדות מוחלטת, ואגודל מופנה הצידה מסמן ניטרליות (ואפשר לכוון את האגודל לכל מני מקומות בין לבין כדי לסמן מידות הסכמה משתנות).
מניסיוני מאוד לא כדאי לנסות להגיע להחלטות בקונצנזוס בנושאים שנויים במחלוקת באינטרנט/בפייסבוק/באימיילים. גם כי המדיום התקשורתי פחות יעיל, וגם כי זה פשוט לא עובד. אפשר לקבוע פגישות באמצעות דודל, או במקרים בהם צריכות להגיע להחלטה באופן מהיר, אפשר להשתמש בטלפון.

הכירו בפריווילגיות שלכם ושימו לב להשפעה שלהן
התארגנות שבה גברים מדברים הרבה יותר מהחלק היחסי שלהם בקבוצה, או שלסטרייטים אשכנזים יש הרבה יותר השפעה על ההחלטות מללהטבא"קיות מזרחיות או שצריכות כסף בגלל שנפגשים בבית קפה שחייבות להזמין בו ומי שאין לה כסף לא יכול להשתתף, הן לא התארגנויות לא היררכיות. הכירו בפריווילגיות שלכם (לכולנו יש כאלה) ושימו לב שאתם לא מדירים באמצעותן אחרים.

כתיבת פרוטוקול פגישות יכולה לעזור
כתיבת פרוטוקול של הפגישות יכולה לעזור למי שלא נכחו בפגישות להתעדכן במה שחדש, לעור לא/נשים לזכור איזה משימות הן צריכות לבצע, ולעזור למצטרפות חדשות להכיר את הפעילות שנעשתה לפני הצטרפותן אליה. כמו כן, כתיבה ופרסום של פרוטוקולים עוזרים לשקיפות של התארגנויות פוליטית.

תהנו
לעשות מלא מלא כיף זה אחד הדברים הכי חשובים בפעילות פוליטית. אל תשכחו את זה. אם אתן לא נהנות, או שא/נשים שפועלות איתכם לא נהנות בדקו למה ואיך אפשר לתקן את זה. פעילות פוליטית שנהנות לעשות אותה היא יותר ברת-קיימא, יותר יעילה ויותר כיפית =]

386048_2383968832833_1152842654_n

הלהטבא"ק שלך בשמאל, נשמה

לפני כמה ימים יצא לי להתקל בכרזה הזו של עמוד הפייסבוק "שישים ואחת" (עמוד ש"נועד לחשוף בפני הציבור את מה שהימין מנסה להסתיר ממנו"). הכרזה מציגה את ביבי באיור של גיבור על בתחתונים וגלימה ורודים כשמתחת הכיתוב "פתאום בבחירות נהיית גיי פרנדלי? אויש ביבי, תנוחי!" ותזכורת אודות גילויי הומופוביה מצד ח"כים של הליכוד.

12552_578760882150432_148537470_n

אבל איזה מפלגות בעצם כן טובות ללהטבאפ"ק? היום כשלכל מפלגה שניה יש תא גאה, איך נוכל לבחור את המפלגה שהכי תועיל ללהט"ב?

טוב, זו בטח לא אחת ממפלגות הציונות-הפאשיסטית (וכן, זה בהחלט כולל את מפלגות ה"שמאל-מרכז"), אם הקביעה הזו נראית לכן תמוהה אתן מוזמנות לקרוא כאן למה.

לרבות נראה שהבחירה ההגיונית ביותר היא במרצ, המפלגה היחידה שהכניסה לכנסת להט"ב מוצהר (שהוא גם גבר, סיסג'נדר, הומו, אשכנזי – אולי כי ככה קל יותר לבלוע את זה?..). אלא שמלבד היותה של מרצ מפלגה ציונית, היא גם הכינה את התשדיר הזה, שבו השחקנית רננה רז "יוצאת מהארון", היא מספרת שיש לה מישהי, מישהי "שיודעת לגעת… בדברים החשובים באמת…", ורק בסוף היא מגלה לנו שאותה ה"מישהי" היא מפלגת מרצ. התשדיר הזה, מלבד ההייג'ק העצום שהוא עושה לנושא הלהטבא"קי (כמו דברים רבים שמפלגת מרצ עושה) גם משתף פעולה עם מציצנות של גברים סטרייטים למערכות יחסים לסביות, תשדיר סקסיסטי ולסבופובי.

עוד דוגמא מיני רבות לשימוש של מרצ בלהטבאפ"ק אפשר לראות בהפגנת הנשיקות שיזמה תמר זנדברג מול הרבנות הראשית, ויש גם את הסרטון המיזוגני גזעני שבו מאיה בצלאל מסבירה למה היא הולכת להצביע למרצ תוך כדי שברקע המפלגה מתרברבת בחרדופוביה שלה.

ומה עם מפלגת חד"ש? מפלגת שמאל לא ציונית שחורטת על דגלה שיתוף פעולה יהודי ערבי, אך כשמדובר בלהטבפא"ק הדיבור על הזכויות שלנו די מוגבל לכרזות בשפה העברית.

אבל למה לעסוק במה שרע? אולי כדאי לבדוק מה המפלגות עשו למען להטבא"ק. אתר "כנסת פתוחה" מציג את מדד "קידום זכויות להט"ב וקידום שוויון על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית". המדד הזה מבוסס על 16 הצעות חוק ו-8 הצבעות שונות שסומנו כרלוונטיות לנושא. מתוך 16 הצעות חוק, 10 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ו-3 מתייחסות לשוויו באימוץ ופונדקאות. מתוך 8 הצבעות 5 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ועוד אחת היא הצבעה בנושא חסינות רבנים, שלא קשורה ללהטבאפ"ק באופן ישיר.

מבחינת המפלגות קידום זכויות להטבאפ"ק פירושו לאפשר זכויות לזוגות נשואים, ולאפשר להם להתרבות או לאמץ ילדים, כלומר המשמעות של שוויון היא שוויון שמבוסס על חוקי ההטרונורמה, לפיהם פריוולגיות ניתנות למי שמציתת לצווי החברתי להתרבות ולהקים תא משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי (או הומונורמטיבי במקרה זה).

פוליטקה מהסוג הזה לא חותרת בשום צורה תחת מבני הדיכוי של להטבא"ק, אלא מחזקת את המבנים האלה שמניחים שלמי שלא מתנהגת לפי הנורמה אין זכויות, שמי שמתחתןת ומתרבה שווה יותר ממי שלא, ומשטיחות שיח קווירי לידי המאבק לנישואים ולהידמות לנורמה, פוליטיקה שמדירה כל מי שלא יכולה או לא רוצה בנישואים, בהבאת ילדים ובהקמת תא משפחתי.

הפוליטיקה הזו היא הרסנית כלפי מאבק קוירי לא רק בגלל החיזוק והתחזוקה של מבנים הטרוסקסיסטיים, אלא גם כי היא מסיתה את תשומת הלב מפגיעות חמורות בלהטבאפ"ק, מחסור במשאבים, אלימות יומיומית שמופנית כלפי א/נשים להטבאפ"ק, נוער מחוסר דיור עקב התנכלות של המשפחה, דיכוי ע"י מוסדות המדינה, הממסד הרפואי ועוד.

אין כיום שום מפלגה שמייצגת פוליטיקה קווירית או התנגדות להטרוסקסיזם. הפתק ששמות (או לא שמות) בקלפי לא ישפר את מצב הלהטבאפ"ק. אסור לנו לעצור שם ולסמוך על "נבחרי הציבור" שידאגו לנו. המאבק שלנו צריך להתקיים ביומיום שלנו, בערים שלנו, ברחובות שלנו, בבתים שלנו, בבתי הספר שלנו ובשיח שלנו.

529546_3793625193361_651528128_n

בין פרובוקציות לטרור

אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים של התעללות פיזית ונפשית שעוברת על חיילי צה"ל מצד תושבות הכפר נבי-סאלח.

בשבוע האחרון געשה הרשת בדיווחים על הפרובוקציות שניסתה לעורר פלסטינית כבת עשר בכפר נבי-סאלח במהלך ההפגנה השבועית של תושבות הכפר לאחר שעצרו את אחיה הטרוריסט המסוכן בן השש-עשרה, אלא שכרגיל התקשורת השמלאנית מציגה תמונת חלקית ולא מראה את מימדי הזוועה האמיתיים אותם נאלצים לחוות טובי בנינו מדי שבוע.

בסרטון שהופץ נראה חייל אמיץ, חמוש ברובה קטן ומצ'וקמק (ומה כבר שווה הרובה הזה אל מול האבנים שנגישות לילדי הכפר ומצלמות האנרכיסטים מהשמאל הקיצוני?) שסיפק לו הצבא המוסרי ביותר בעולם, צבא ההגנה לישראל, מגן על עצמו בעזרת קסדונת רכה שחבש לראשו, נאלץ לגונן על עצמו אל מול ילדה (ולא מדובר פה בסתם ילדה, זוהי ילדה פלסטינית!) חמושה בצעקות רמות ובילדים נוספים התוקפת אותו מילולית שוב ושוב ללא שביב של רחמים בניסיון לעורר פרובוקציה אלימה.

טרוריסטיות מהכפר נבי-סאלח תוקפות באצבעות מונפות חיילת צה"ל מפוחדת

אותו חייל, שאולי רק עתה סיים טירונות, ילד רך שרק עתה יצא ממערכת החינוך הציונית, בה לא לימדו אותו את תאוות הרצח שהפלסטינים לומדים מלידה, לא מורגל בסיטואציה הזו. הוא נקלע אליה ובסה"כ ממלא אחר פקודות צה"ל על-מנת להגן על אזרחים תמימים כמוני וכמוך מאותה פלסטנית כבת עשר, שנולדה בכפר נבי-סאלח ולכן יש לה יתרון עצום על אותו חייל, המתבטא בניסיון רב ותרגול של כעשר שנים בסיטואציה.

התקשורת לא מזכירה שחיילים אחרים הואילו בטובם לשתף פעולה עם ניסיונות פרובוקציה קודמים של ילדות הכפר נבי-סאלח, כל זאת למען רווחת תושבי הכפר שאליו הם חוזרים מדי יום שישי, ולעיתים אף באים לבקר בלילות ועל כך תושבי הכפר לא טורחים אפילו להודות להם. התקשורת מעלימה את הפרטים האלה כי נוח לה לשכוח את נאורותו של הכיבוש, הכיבוש שמבוצע ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ע"י הצבא המוסרי ביותר בשביל החלב והחיילים המאופקים ביותר בין הים לנהר.

ואכן החייל האמיץ שלנו במהלך הסרטון כולו לא מתפתה לבעוט באותה הפלסטינית המסוכנת. האם לא מגיעות לו רק על כך מחיאות כפיים סוערות? אין ספק שעלינו להריע לחייל הזה, ילד קט שלוקח על עצמו את נטל ההגנה על העם היהודי, נכנס לכפר זר ולא מוכר וכל זה על-מנת לשמור על הסדר, ומצליח בצעד אמיץ שלא להכות פלסטינית בת עשר.

אז בפעם הבאה שהתקשורת השמלאנית מציגה לכם תמונה של פלסטיני או פלסטינית מוכים או פצועים, ממכות או מכדורי גומי, שוכבים מדממים על הרצפה לאחר שרימון גז פגע בראשם או בוכות לאחר שגררו את אמא שלהן למעצר, זכרו את התמונה הגדולה, ואת האיום המתמיד של פלסטיניות בנות עשר חמושות בצרחות וצעקות שאל מולו חיילי צה"ל נעמדים איתנים ובמו כוחם, אונם ושיניהם מגנים עליך ועלי.

בפעם הבאה שתראו חייל קרבי ברחוב זכרו את כל זה, ועצרו כדי לומר לו מלה טובה, אולי גם לחבק אותו, חזק. יותר חזק, ועוד קצת. אחרי הכל, באמת שמגיע לו.

טרוריסט פלסטיני אורב לחיילי צה"ל האמיצים

אבן היסוד של כל חברה לאומית

ביום חמישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בירושלים יחד עם גוש ורוד-שחור אנרכיסטי. במהלך המצעד קראנו סיסמאות שונות וביניהן "להחרים את ישראל, ובתחת לקבל", "לא היררכיה לא מגדר, מפילות את המשטר", "BDS זו השיטה, תנו לי משחקי שליטה", "לא רוצות חתונה, לפרק ת'מדינה", "לא רוצה להיות נורמאלית, גאווה פאנסקסואלית", "במדינה של אנסים, אינתיפאדה של נשים", "לפרק את הממסד, וגם לעשות ביד" ועוד.

בסוף המצעד הגענו לגן הפעמון והתעוררה שיחה בין כמה מהצועדות בגוש השחור-ורוד לחברי התא הגאה של הליכוד שצעדו גם הם במצעד. אחד מחברי הליכוד אמר לי שהרגיזו אותו הסיסמאות שלנו, ובהמשך התנהל דיון בינו לבין אחד הצועדים בגוש השחור-ורוד אודות הליכוד, והאם מפלגה שמשה פייגלין חבר בה יכולה להיות מפלגה גיי-פרינדלי.

גוש שחור ורוד
צילום: אלמה ביבלש

באותו היום  הועלה לעמוד הפייסבוק של משה פייגלין סטטוס שבו נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטיה מינית… מדובר בקיעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית"

הסטטוס הזה הצליח להרגיז לא מעט א/נשים. בין השאר להטבא"ק שיצאו נגד הטענה הזו. אבל אם נחשוב עליה לרגע, נבין שאין ספק שהתא המשפחתי הוא אבן היסוד של כל חברה לאומית. התא המשפחתי ההטרונורמטיבי הוא אחד הכלים החשובים במלחמה הדמוגרפית שהחברה הלאומנית שאנחנו חיות בה מנהלת, ההטרוסקסיזם מבנה ומשמר היטב את יחסי הכוחות שעליהם החברה שלנו מושתתת, והמודל הגברי שהנורמה הסטרייטית מציבה לנו כמטרה הוא הבסיס למיליטריזם המחזק את הלאומנות שלנו.

כשמבינות את זה קשה שלא להסכים עם הטענה של פייגלין שההומוסקסואליות והקוויריות חותרות תחת הלאומיות (ובאופן כללי יותר נגד כלל יחסי הכוחות בחברה שלנו). המאבק בהטרוסקסיזם ופירוק גבולות המשיכה המינית לא יכולים להתממש ללא פירוק גבולות הלאומיות. לכן שום מפלגה, ושום גוף לאומי לא יוכלו לעולם להיות גיי-פרינדלי במובן הרחב של המלה. שימור הלאומיות משמעו גם שימור ההטרוסקסיזם.

כל ניסיון לדחות את הטענה הזו המתיימר להיות פרו-להטבא"קי נובע מפוליטיקה דומואית המבקשת לתת להומואים להתקרב לקונצנזוס ולנורמה ולהיות חלק מהם מבלי לשנותם או לפרקם, ומתעלם מכך שאין שום הגיון בלנסות לקבל שיווין ע"י התקרבות לנורמה שדוחה אותנו ומבטלת את הקיום שלנו במקרה הרע (והמציאותי) ומאפשרת לנו להתקיים כסוג ב' במקרה הקצת פחות רע.

בהמשך הסטטוס נכתב:

"מי שמארגן מצעד גאווה אינו מבקש לקבל זכויות, הוא מבקש לאכוף על רשות הרבים את ההומוסקסואליות כתרבות."

גם כאן פייגלין צודק. דרישה לזכויות היא מטופשת וחסרת טעם, כי זה מונח קצת ריק מתוכן. זכויותינו הם שלנו, ואנו לכל היותר יכולות לדרוש שיפסיקו לבטל אותן ולשלול אותן מאיתנו, כלומר שיפסיקו את הדיכוי שלנו. הפסקת הדיכוי שלנו בהכרח כוללת "אכיפת ההומוסקסואלות כתרבות על רשות הרבים", במובן זה שהדיכוי שלנו נובע מאותה הנורמה הסטרייטית שאותה עלינו להשמיד. רק כאשר הנורמה הזו תחוסל סופית, כאשר לא יאמר לנו מבוקר עד ערב שההטרונורמה היא המודל הטוב ביותר, הנכון ביותר והמוצלח ביותר, כאשר לא נצטרך להגדיר את עצמנו, המיניות שלנו והזהות שלנו ביחס להטרונורמה, רק אז נדע שמצעדי הגאווה השיגו את המטרה שלהם.

פייגלין הוא אמנם לאומן, הומופוב ולהטבא"קופוב, אבל הוא בהחלט מבין את המאבק הקווירי טוב יותר מחברי התא הגאה של הליכוד.

שוויון אמיתי בנטל מתחיל בך

תודה לטל(י) נתיבה ברוך דרמה שלום נבו (AKA טל(י) ווזנר) על העיצוב, העריכה והתמיכה