החיים בזמן מלחמה

 **אזהרת טריגר, פוסט זה מכיל תיאורים של הטרדות רחוב ותקיפות על  רקע מיני ומגדרי**

335979_3812583107297_505275994_o

*אני בכניסה לשוק הכרמל, בא.ה לשבת על ספסל שבדיוק מישהו הניח עליו בקבוק בירה.
הוא אומר לי לא לזרוק את הבקבוק כי יש אנשים שאוספים.
אני עונה שאני גם אוסף, לוקחת את הבקבוק ומתיישב.
ואז הוא מניח את היד שלו על הירך שלי, מעל הברך, ממשש אותה ושואל "אם אני אאסוף בקבוקים גם אני אהיה כזה שמן?"

*אני הולך ברחוב וגבר עובר לידי. הוא מושיט יד ונוגע בשיער שלי.

הוא ממשש את התלתלים שלי שכבר מגיעים לי עד הכתפיים ואומר שאני צריך להסתפר.

אני מסתכל עליו. לא עונה. אחרי כמה שניות הוא מוריד את היד שלו מהשיער שלי ואני ממשיךה ללכת.

* אני מחליףה לחצאית מאחורי בניין כלשהו, כי פחדתי לצאת מהבית ולנסוע באוטובוס בחצאית. מצאתי עגלת קניות ריקה שתעזור לנו באיסוף, אז אני יושב.ת בינתיים על גדר אבן נמוכה של איזה בניין ומחכה לחברות שלי.

גבר צעיר עוצר לידי ומעיר איזו הערה על החצאית שלי. אני מתעלםת ואז הוא מחזיק בחצאית שלי בחלק התחתון.

אני אומר לו שיעזוב אותי ומושךת את החצאית מהיד שלו. הוא ממשיך ללכת.

אני מוריד את החצאית ונשארת לחכות לחברות שלי במכנסיים.

*אני הולכת לי בתלאביב עם חצאית וקוקיות.
בתחילת הערב מוכרת בקיוסק מעירה לי הערות טרנספוביות אז אני מחליט.ה לא לקנות אצלה.
כמה שעות מאוחר יותר מישהו מצפצף לי עם הרכב שלו כשאני עם חברות בדרך לבית של אחד מהם. אני מתעלםת ממנו ממנו.
הוא צועק לי "מה זה הקוקיות האלה, יא הומו, יא מזדיין", אני עונה "לך תמות" אז הוא נוסע אחרי וזורק בקבוק בירה שמתנפץ על הקיר ליד הראש שלי.

18273_4457383106894_3113961_n

שמתי לב שכמעט בכל המקרים בהם אני מוצאת את עצמי מחופצןת ע"י זרים ברחוב, או שגבולות הגוף שלי נחדרים, פיזית ומילולית, זה קורה על רקע חריגה שלי מנורמה כזו או אחרת. אם זה מבנה הגוף שלי שחורג מגבולות המקובל, מגבולות מה שמותר לפי שלטי החוצות והפרסומות, אם זה השיער שלי שהאורך והבלגניסטיות שלו ממזמן כבר חרגו ממסגרת המצופה ממני, ובעיקר כשאני חורגת מגבולות המגדר הגברי. זה גורם לי לתהות לגבי התפקיד שהטרדות הרחוב לוקחות במשטור ונרמול הגופים שלנו, ההופעה שלנו וההתנהגות שלנו.

נראה שכשעשרות אלפי הפרסומות המציצות אלי מכל עבר, ההורים, בתי הספר והמורות, התוכניות בטלוויזיה והסרטים בבתי הקולנוע, העיתונות ושאר המדיה והתרבות נכשלו בנרמול שלי זו הופכת להיות מטרה של כל אחד ואחד מהא/נשים ברחוב. כמו צבא שלם שמגויס למען המטרה, למען המלחמה בלא נורמטיבי, מוכן ומזומן להזכיר לי על בשרי את חשיבותה של התעמולה שאני מתכחש לה. להזכיר לי שכדאי לי לציית, או שאאלץ לשאת בתוצאות.

שמתי לב גם שכשאני חורג ממגבלות המגדר הגברי, בלבישת חצאיות, איפור, משיכה מינית ורומנטית שלא מופנית רק כלפי נשים או כל סוג של חריגה אחרת כמות ההטרדות שאני חווה נוטה לזנק גבוה במיוחד, אבל עדיין נשארת נמוכה מכמות ההטרדות של נשים סביבי (גם נשים שהחזות שלהן נורמטיבית לחלוטין). אותם החיילים שתוקפים אותי רק כשאני חורגת מהמגבלות שהוטלו עלי ע"י החברה נכונים לתקוף נשים בכל פעם שאלו מעיזות להתקיים במרחב הציבורי.

האם קיומן של נשים במרחב הציבורי גם הוא חריגה מנורמה כלשהי? נורמה לפיה לנשים אין מקום במרחב הציבורי? כי הן לא ההגמוניה. הן לא גברים סטרייטים סיסג'נדרים, אז אין להן זכות לא להתקיים במרחב הציבורי בלי להיות מוטרדות. הטרדות הרחוב הן עוד חזית של הפטריארכיה במלחמתה הממושכת נגד נשים. עוד דרך להזכיר להן על בשרן את נחיתותן, להזכיר לנשים שאין להן בעלות על הגוף שלהן, שהאנשים ברחוב הם לוחמים נאמנים של הפטריארכיה שיתקפו ויטרידו ויפגעו בהן, לא יתנו לרגע לשכוח את מלחמת ההישרדות היומיומית שעליהן להילחם.

859773_241511145986528_2079633598_o

מדי פעם יוצא לי להיתקל בתגובות של א/נשים לנשים שמספרות על הטרדות מיניות שהן חוו ברחוב, הטרדות פיזיות והטרדות מילוליות. בפעמים בהן נשים בוחרות להגן על עצמן מפני התוקף שלהן באמצעים פיזיים. הרבה מהתגובות שאני נתקלת בהן טוענות שזו תגובה מוגזמת. זו הרי אלימות, ואם בסה"כ צעקו לך איזו הערה, או שתיים או עשר ברחוב אסור לך להגיב באלימות פיזית. לכל היותר מותר לך לדבר, לומר שזה לא בסדר, וזהו. זה גבול התגובה המותרת. כי אלה בסה"כ מילים וצריכות לשמור על קור רוח, זה לא כאילו שמדובר בתקיפה או משהו…

תגובות כאלה תמיד מרגישות לי כאילו הן מתעלמות מהקונטקסט שבו ההערות האלה מושמעות. מתעלמות מכך שאנו חיות בתרבות אונס, שבה נשים חיות תחת טרור מיני בלתי פוסק, חברה שבה "בסה"כ זריקת הערה" מכיוון של חבורת גברים היא תקיפה לכל דבר, והיא אלימות לכל דבר. היא עוד ביטוי של מלחמה שלמה שהחברה שלנו מנהלת נגד נשים, מלחמה שבה לנשים צריכה להיות הזכות להגיב ולהגן על עצמן, כפי שהן מוצאות לנכון. כל ניסיון לומר לנשים המותקפות מינית מה הגבול ומהי תגובה פרופורציונאלית מותרת הוא התעלמות מוחלטת מההקשר, מהמלחמה האינסופית נגד נשים ונגד נשיות, נגד כל מי שחורגת מההגמוניה הגברית סיסג'נדרית, שכל התרבות שלנו מגויסת אליה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לתגובה כזו ע"י תיוגה כקיצונית מתעלם מזה שהמצב שאנו חיות בו הוא קיצוני בעצמו.

אני לא יודעת אם "כל האמצעים כשרים" בתגובה להטרדה מינית מילולית, אבל אני כן יודע שההנחה שמדובר ב"סה"כ כמה מילים לא מזיקות" היא הנחה שגויה. היא מתן לגיטמציה לאלימות ממוסדת ורחבת היקף שהיא לא פחות גרועה מכל סוג של תגובה אלימה כלפיה.

823575_4844570226330_30551852_o

ביום שישי ה-05.04.13 תתקיים צעדת שרמוטות בתל-אביב במחאה נגד הטרדות רחוב, נגד תרבות האונס, נגד ביוש שרמוטות והאשמת קורבנות אונס. שבוע לאחר מכן תתקיים צעדת שרמוטות בחיפה.

עם הצעדה יצעד גם גוש שחור-ורוד קווירי אנרכיסטי. גוש קווירי יצעד גם עם הצעדה החיפאית.

אתן מוזמנות להצטרףוש.

מודעות פרסומת

איך תתארגני בצורה לא היררכית ותישארי בחיים

התארגנות באופן לא היררכי וקבלת החלטות בקונצנזוס הן מהממות במיוחד לדעתי, כי הן דרכי פעולה אנרכיסטיות ופמיניסטיות שמביאות את התיאוריה הרדיקלית שלנו לפרקטיקה רדיקלית.

יוצא לי לשמוע לא מעט על מקרים שבהם א/נשים לא מצליחים להתארגן באופן לא היררכי, או שנוצר מצב שבו מישהי אחד עושה הרבה יותר ממה שהתכוונה לעשות בכלל כשל לוגיסטי וא/נשים יוצאות עם תחושת תסכול מההתנסויות האלה, אז אני אנסה בפוסט הזה לתת כמה עצות שימושיות מניסיוני בהתארגנויות פוליטיות לא היררכיות שבתקווה יוכלו לעזור לא/נשים אחרות.

images

 

בדקו את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת
כשמתחילות תהליך של ארגון כנס/מצעד/אירוע/מסיבוש/טקס/כלדבר כדאי מאוד שתבדקו את המחויבות של א/נשים להתארגנות ואת המשאבים שיש להן להשקיע (משאבי זמן, משאבים רגשיים, משאבים חומריים וכו'). הדרך הכי טובה לעשות את זה היא לשאול, ושכל אחד תגיד עד כמה היא רוצה ויכול להשקיע בארגון. חשוב להבין שלכל אחת מאיתנו יש משאבים מוגבלים, ולא כל אחת יכולה להשקיע את אותה כמות המשאבים שאני יכול.ה. בהתארגנויות ארוכות טווח (למשל, תא אוכל במקום פצצות שמקים דוכנים במשך חודשים רבים או כנס שהארגון שלו לוקח תקופה ארוכה) יתכן ותרצו לבדוק מחדש את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת לאחר כמות זמן מסוימת מתוך ההבנה שהמשאבים שלנו לא קבועים, ובתקופות שונות כמות האנרגיה שאנחנו יכולות להשקיע משתנה. אם במהלך ארגון כלשהו מישהי משקיעה הרבה יותר משאבים ממה שהיא אמר שהוא יכולה להשקיע, כנראה שמשהו בארגון התפקשש. בדקו איתה האם זה בסדר מבחינתו, ובמידה ולא מצאו לכך פתרון.

חסכו במשאבים
יש המון דרכים מגניבות ואקולוגיות לחסוך במשאבים ולצמצם צרכנות בהתארגנויות פוליטיות, להכין דברים שאנחנו צריכות בעצמנו זו אחת האופציות (יש באינטרנט אלפי מדריכי DIY), אפשר גם למצוא הרבה דברים (למשל בתא אוכל במקום פצצות שהייתי חבר.ה בו, כמעט כל כלי האוכל שלנו היו כאלה שמצאנו עזובים ברחובות ובפחים, שלטים להפגנות תמיד אפשר להכין מחומרים ממוחזרים וכו'), יש הרבה ציוד שאפשר להשאיל מחברותים או מארגונים פוליטיים ששותפים למטרות שלכן (למשל: ציוד הגברה, מקום להיפגש בו וכו').
כדאי גם שתכירו כמה דרכים לגיוס כספים למקרה שתצטרכו כאלה, לגייס כספים למטרות פוליטיות אפשר בבנפיט (מסיבה/הופעה שמטרתה גיוס כסף למטרה מסוימת, אפשר להחליט שהכניסה חופשית ומבקשות תרומות לפי יכולת או שגווים סכום מסוים מכל אחת), אפשר להכין פנזינים או חולצות שקשורות למטרה הפוליטית שלכן ולמכור אותם או לבקש מא/נשים שמאמינות במטרה שלכן לתרום כפי יכולתן (כסף או משאבים אחרים). כמו כן, יש המון קרנות אקטיביסטיות, קרנות פמיניסטיות, קרנות שמאלניות, קרנות זב"חניקיות ועוד שתומכות כלכלית במטרות אקטיביסטיות, אז תמיד אפשר להגיש בקשות למימון מקרנות).
כדי לחסוך במשאבי זמן אפשר להתייעץ עם אקטיביסטיות עם ניסיון ולבקש מהן הצעות להתייעלות וכו'.

תקשורת והקשבה זה חשוב
כמו בכל דבר, גם בהתארגנויות לא היררכיות מאוד מאוד חשוב שנתקשר ושנקשיב אחת לשנייה. התארגנות שקורית מתוך סולידריות והקשבה תהיה הרבה יותר מהנה והרבה יותר קלה. חשוב שלא נאבד בדרך את החוויות של א/נשים שפועלות איתנו, נקשיב לקשיים אחת של השנייה ולצרכים אחד של השנייה ונאפשר לכולן מרחב לשתף אותנו בדברים האלה. אם ניצור מרחב תקשורתי ונדבר על התחושות שלנו, נמנע מצבים שבהן א/נשים מרגישות שהם עושים יותר ממה שהן יכולים ורוצות, שא/נשים צוברות כעסים בבטן או שא/נשים מפסיקות לפעול איתנו בגלל שלא היה להן מרחב לשתף את הצרכים שלהן, את הרגשות שלהן ואת הקשיים שלהן.
ע"י הקשבה גם נהיה ערות לצרכים של א/נשים כדי שיוכלו לקחת חלק בפעילות ונוכל לפעול כדי לעזור להם לקרות. למשל, יתכן שפעילות נכות יצטרכו שניפגש במקומות נגישים, יתכן שפעילות יצטרכו שכשאנו נפגשות יהיה במקום אוכל טבעוני, יתכן שיהיו פעילים שיבקשו שנזכיר להן לפני פגישות כדי שיזכרו להגיע וכו'

לוגיסטיקה זה חשוב
הרבה פעמים כשמנסות להתארגן באופן לא היררכי, כל אחת לוקח לעצמה תפקיד/ים כלשהו/הם לפי החשק/היכולת/ההתנדבות. ארגון לוגיסטי הוא תפקיד שדורש המון ברוב המקרים וקורה לא פעם שא/נשים מפחיתות בחשיבות שלו או מקווים שהדברים יתארגנו מעצמם. לפעמים כדאי שמישהי תיקח על עצמה את תפקיד הלוגיסטיקה (לדאוג שלכל משימה שצריך לבצע יש מי שמבצעת אותה, לוודא שלא הכל נופל על מישהי אחת, לדאוג שיש תאריכים למפגשים שקשורים לפעילות, לדאוג להזכיר לא/נשים שביקשו שיזכירו להן משימות שהן לקחו על עצמן וכו').
כמו כן, חשוב שלא נתחייב לעשות דברים שאנחנו לא יכולות או לא בטוחות שאנחנו יכולים לעשות, כי זה יגרום לעיקובים וקשיים לוגיסטיים שיכלו להימנע אם היו יודעות מראש שאין מי שיבצע את המשימות.
לוגיסטיקה תעשה סדר בדברים, וסדר לא אומר בהכרח היררכיה. המשמעות של אי היררכיה היא לא בהכרח אי סדר או חוסר ארגון. כשהדברים נעשים באופן התנדבותי מתוך סולידריות ותקשורת הם לא היררכיים, והלוגיסטיקה תעזור לגרום להם לקרות באופן יעיל.

קבלו החלטות בקונצנזוס
לקבל החלטות בקונצנזוס אומר שלכולן יש קול, שכל אחת שלוקחת חלק בהתארגנות יכול להטיל וטו על דברים שהוא לא יכולה לקבל. כדי שנוכל לקבל החלטות בקונצנזוס מאוד חשוב שנזכור את עניין התקשורת וההקשבה. לפני שלוקחות החלטה כדאי לשאול ולוודא שאין מישהי שמתנגד להחלטה, ובמידה ויש לדבר על זה, להציג את הטיעונים והסיבות שלנו, ולפעול בדרך של שכנוע וסולידריות ולא לעבור מיד להצבעה. דרך נוספת שעוזרות להחליט החלטות היא שיטת ה"טמפרטורות" שבה כשצריך להחליט בעד או נגד החלטה כלשהי כל אחת מסמנת באגודל שלה, כשאגודל מורם מעלה מסמן הסכמה מוחלטת, אגודל מכוון מטה מסמן התנגדות מוחלטת, ואגודל מופנה הצידה מסמן ניטרליות (ואפשר לכוון את האגודל לכל מני מקומות בין לבין כדי לסמן מידות הסכמה משתנות).
מניסיוני מאוד לא כדאי לנסות להגיע להחלטות בקונצנזוס בנושאים שנויים במחלוקת באינטרנט/בפייסבוק/באימיילים. גם כי המדיום התקשורתי פחות יעיל, וגם כי זה פשוט לא עובד. אפשר לקבוע פגישות באמצעות דודל, או במקרים בהם צריכות להגיע להחלטה באופן מהיר, אפשר להשתמש בטלפון.

הכירו בפריווילגיות שלכם ושימו לב להשפעה שלהן
התארגנות שבה גברים מדברים הרבה יותר מהחלק היחסי שלהם בקבוצה, או שלסטרייטים אשכנזים יש הרבה יותר השפעה על ההחלטות מללהטבא"קיות מזרחיות או שצריכות כסף בגלל שנפגשים בבית קפה שחייבות להזמין בו ומי שאין לה כסף לא יכול להשתתף, הן לא התארגנויות לא היררכיות. הכירו בפריווילגיות שלכם (לכולנו יש כאלה) ושימו לב שאתם לא מדירים באמצעותן אחרים.

כתיבת פרוטוקול פגישות יכולה לעזור
כתיבת פרוטוקול של הפגישות יכולה לעזור למי שלא נכחו בפגישות להתעדכן במה שחדש, לעור לא/נשים לזכור איזה משימות הן צריכות לבצע, ולעזור למצטרפות חדשות להכיר את הפעילות שנעשתה לפני הצטרפותן אליה. כמו כן, כתיבה ופרסום של פרוטוקולים עוזרים לשקיפות של התארגנויות פוליטית.

תהנו
לעשות מלא מלא כיף זה אחד הדברים הכי חשובים בפעילות פוליטית. אל תשכחו את זה. אם אתן לא נהנות, או שא/נשים שפועלות איתכם לא נהנות בדקו למה ואיך אפשר לתקן את זה. פעילות פוליטית שנהנות לעשות אותה היא יותר ברת-קיימא, יותר יעילה ויותר כיפית =]

386048_2383968832833_1152842654_n

הלהטבא"ק שלך בשמאל, נשמה

לפני כמה ימים יצא לי להתקל בכרזה הזו של עמוד הפייסבוק "שישים ואחת" (עמוד ש"נועד לחשוף בפני הציבור את מה שהימין מנסה להסתיר ממנו"). הכרזה מציגה את ביבי באיור של גיבור על בתחתונים וגלימה ורודים כשמתחת הכיתוב "פתאום בבחירות נהיית גיי פרנדלי? אויש ביבי, תנוחי!" ותזכורת אודות גילויי הומופוביה מצד ח"כים של הליכוד.

12552_578760882150432_148537470_n

אבל איזה מפלגות בעצם כן טובות ללהטבאפ"ק? היום כשלכל מפלגה שניה יש תא גאה, איך נוכל לבחור את המפלגה שהכי תועיל ללהט"ב?

טוב, זו בטח לא אחת ממפלגות הציונות-הפאשיסטית (וכן, זה בהחלט כולל את מפלגות ה"שמאל-מרכז"), אם הקביעה הזו נראית לכן תמוהה אתן מוזמנות לקרוא כאן למה.

לרבות נראה שהבחירה ההגיונית ביותר היא במרצ, המפלגה היחידה שהכניסה לכנסת להט"ב מוצהר (שהוא גם גבר, סיסג'נדר, הומו, אשכנזי – אולי כי ככה קל יותר לבלוע את זה?..). אלא שמלבד היותה של מרצ מפלגה ציונית, היא גם הכינה את התשדיר הזה, שבו השחקנית רננה רז "יוצאת מהארון", היא מספרת שיש לה מישהי, מישהי "שיודעת לגעת… בדברים החשובים באמת…", ורק בסוף היא מגלה לנו שאותה ה"מישהי" היא מפלגת מרצ. התשדיר הזה, מלבד ההייג'ק העצום שהוא עושה לנושא הלהטבא"קי (כמו דברים רבים שמפלגת מרצ עושה) גם משתף פעולה עם מציצנות של גברים סטרייטים למערכות יחסים לסביות, תשדיר סקסיסטי ולסבופובי.

עוד דוגמא מיני רבות לשימוש של מרצ בלהטבאפ"ק אפשר לראות בהפגנת הנשיקות שיזמה תמר זנדברג מול הרבנות הראשית, ויש גם את הסרטון המיזוגני גזעני שבו מאיה בצלאל מסבירה למה היא הולכת להצביע למרצ תוך כדי שברקע המפלגה מתרברבת בחרדופוביה שלה.

ומה עם מפלגת חד"ש? מפלגת שמאל לא ציונית שחורטת על דגלה שיתוף פעולה יהודי ערבי, אך כשמדובר בלהטבפא"ק הדיבור על הזכויות שלנו די מוגבל לכרזות בשפה העברית.

אבל למה לעסוק במה שרע? אולי כדאי לבדוק מה המפלגות עשו למען להטבא"ק. אתר "כנסת פתוחה" מציג את מדד "קידום זכויות להט"ב וקידום שוויון על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית". המדד הזה מבוסס על 16 הצעות חוק ו-8 הצבעות שונות שסומנו כרלוונטיות לנושא. מתוך 16 הצעות חוק, 10 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ו-3 מתייחסות לשוויו באימוץ ופונדקאות. מתוך 8 הצבעות 5 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ועוד אחת היא הצבעה בנושא חסינות רבנים, שלא קשורה ללהטבאפ"ק באופן ישיר.

מבחינת המפלגות קידום זכויות להטבאפ"ק פירושו לאפשר זכויות לזוגות נשואים, ולאפשר להם להתרבות או לאמץ ילדים, כלומר המשמעות של שוויון היא שוויון שמבוסס על חוקי ההטרונורמה, לפיהם פריוולגיות ניתנות למי שמציתת לצווי החברתי להתרבות ולהקים תא משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי (או הומונורמטיבי במקרה זה).

פוליטקה מהסוג הזה לא חותרת בשום צורה תחת מבני הדיכוי של להטבא"ק, אלא מחזקת את המבנים האלה שמניחים שלמי שלא מתנהגת לפי הנורמה אין זכויות, שמי שמתחתןת ומתרבה שווה יותר ממי שלא, ומשטיחות שיח קווירי לידי המאבק לנישואים ולהידמות לנורמה, פוליטיקה שמדירה כל מי שלא יכולה או לא רוצה בנישואים, בהבאת ילדים ובהקמת תא משפחתי.

הפוליטיקה הזו היא הרסנית כלפי מאבק קוירי לא רק בגלל החיזוק והתחזוקה של מבנים הטרוסקסיסטיים, אלא גם כי היא מסיתה את תשומת הלב מפגיעות חמורות בלהטבאפ"ק, מחסור במשאבים, אלימות יומיומית שמופנית כלפי א/נשים להטבאפ"ק, נוער מחוסר דיור עקב התנכלות של המשפחה, דיכוי ע"י מוסדות המדינה, הממסד הרפואי ועוד.

אין כיום שום מפלגה שמייצגת פוליטיקה קווירית או התנגדות להטרוסקסיזם. הפתק ששמות (או לא שמות) בקלפי לא ישפר את מצב הלהטבאפ"ק. אסור לנו לעצור שם ולסמוך על "נבחרי הציבור" שידאגו לנו. המאבק שלנו צריך להתקיים ביומיום שלנו, בערים שלנו, ברחובות שלנו, בבתים שלנו, בבתי הספר שלנו ובשיח שלנו.

529546_3793625193361_651528128_n

בין פרובוקציות לטרור

אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים של התעללות פיזית ונפשית שעוברת על חיילי צה"ל מצד תושבות הכפר נבי-סאלח.

בשבוע האחרון געשה הרשת בדיווחים על הפרובוקציות שניסתה לעורר פלסטינית כבת עשר בכפר נבי-סאלח במהלך ההפגנה השבועית של תושבות הכפר לאחר שעצרו את אחיה הטרוריסט המסוכן בן השש-עשרה, אלא שכרגיל התקשורת השמלאנית מציגה תמונת חלקית ולא מראה את מימדי הזוועה האמיתיים אותם נאלצים לחוות טובי בנינו מדי שבוע.

בסרטון שהופץ נראה חייל אמיץ, חמוש ברובה קטן ומצ'וקמק (ומה כבר שווה הרובה הזה אל מול האבנים שנגישות לילדי הכפר ומצלמות האנרכיסטים מהשמאל הקיצוני?) שסיפק לו הצבא המוסרי ביותר בעולם, צבא ההגנה לישראל, מגן על עצמו בעזרת קסדונת רכה שחבש לראשו, נאלץ לגונן על עצמו אל מול ילדה (ולא מדובר פה בסתם ילדה, זוהי ילדה פלסטינית!) חמושה בצעקות רמות ובילדים נוספים התוקפת אותו מילולית שוב ושוב ללא שביב של רחמים בניסיון לעורר פרובוקציה אלימה.

טרוריסטיות מהכפר נבי-סאלח תוקפות באצבעות מונפות חיילת צה"ל מפוחדת

אותו חייל, שאולי רק עתה סיים טירונות, ילד רך שרק עתה יצא ממערכת החינוך הציונית, בה לא לימדו אותו את תאוות הרצח שהפלסטינים לומדים מלידה, לא מורגל בסיטואציה הזו. הוא נקלע אליה ובסה"כ ממלא אחר פקודות צה"ל על-מנת להגן על אזרחים תמימים כמוני וכמוך מאותה פלסטנית כבת עשר, שנולדה בכפר נבי-סאלח ולכן יש לה יתרון עצום על אותו חייל, המתבטא בניסיון רב ותרגול של כעשר שנים בסיטואציה.

התקשורת לא מזכירה שחיילים אחרים הואילו בטובם לשתף פעולה עם ניסיונות פרובוקציה קודמים של ילדות הכפר נבי-סאלח, כל זאת למען רווחת תושבי הכפר שאליו הם חוזרים מדי יום שישי, ולעיתים אף באים לבקר בלילות ועל כך תושבי הכפר לא טורחים אפילו להודות להם. התקשורת מעלימה את הפרטים האלה כי נוח לה לשכוח את נאורותו של הכיבוש, הכיבוש שמבוצע ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ע"י הצבא המוסרי ביותר בשביל החלב והחיילים המאופקים ביותר בין הים לנהר.

ואכן החייל האמיץ שלנו במהלך הסרטון כולו לא מתפתה לבעוט באותה הפלסטינית המסוכנת. האם לא מגיעות לו רק על כך מחיאות כפיים סוערות? אין ספק שעלינו להריע לחייל הזה, ילד קט שלוקח על עצמו את נטל ההגנה על העם היהודי, נכנס לכפר זר ולא מוכר וכל זה על-מנת לשמור על הסדר, ומצליח בצעד אמיץ שלא להכות פלסטינית בת עשר.

אז בפעם הבאה שהתקשורת השמלאנית מציגה לכם תמונה של פלסטיני או פלסטינית מוכים או פצועים, ממכות או מכדורי גומי, שוכבים מדממים על הרצפה לאחר שרימון גז פגע בראשם או בוכות לאחר שגררו את אמא שלהן למעצר, זכרו את התמונה הגדולה, ואת האיום המתמיד של פלסטיניות בנות עשר חמושות בצרחות וצעקות שאל מולו חיילי צה"ל נעמדים איתנים ובמו כוחם, אונם ושיניהם מגנים עליך ועלי.

בפעם הבאה שתראו חייל קרבי ברחוב זכרו את כל זה, ועצרו כדי לומר לו מלה טובה, אולי גם לחבק אותו, חזק. יותר חזק, ועוד קצת. אחרי הכל, באמת שמגיע לו.

טרוריסט פלסטיני אורב לחיילי צה"ל האמיצים

אבן היסוד של כל חברה לאומית

ביום חמישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בירושלים יחד עם גוש ורוד-שחור אנרכיסטי. במהלך המצעד קראנו סיסמאות שונות וביניהן "להחרים את ישראל, ובתחת לקבל", "לא היררכיה לא מגדר, מפילות את המשטר", "BDS זו השיטה, תנו לי משחקי שליטה", "לא רוצות חתונה, לפרק ת'מדינה", "לא רוצה להיות נורמאלית, גאווה פאנסקסואלית", "במדינה של אנסים, אינתיפאדה של נשים", "לפרק את הממסד, וגם לעשות ביד" ועוד.

בסוף המצעד הגענו לגן הפעמון והתעוררה שיחה בין כמה מהצועדות בגוש השחור-ורוד לחברי התא הגאה של הליכוד שצעדו גם הם במצעד. אחד מחברי הליכוד אמר לי שהרגיזו אותו הסיסמאות שלנו, ובהמשך התנהל דיון בינו לבין אחד הצועדים בגוש השחור-ורוד אודות הליכוד, והאם מפלגה שמשה פייגלין חבר בה יכולה להיות מפלגה גיי-פרינדלי.

גוש שחור ורוד
צילום: אלמה ביבלש

באותו היום  הועלה לעמוד הפייסבוק של משה פייגלין סטטוס שבו נכתבו בין השאר הדברים הבאים:

"ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטיה מינית… מדובר בקיעקוע התא המשפחתי שהוא אבן היסוד של כל חברה לאומית"

הסטטוס הזה הצליח להרגיז לא מעט א/נשים. בין השאר להטבא"ק שיצאו נגד הטענה הזו. אבל אם נחשוב עליה לרגע, נבין שאין ספק שהתא המשפחתי הוא אבן היסוד של כל חברה לאומית. התא המשפחתי ההטרונורמטיבי הוא אחד הכלים החשובים במלחמה הדמוגרפית שהחברה הלאומנית שאנחנו חיות בה מנהלת, ההטרוסקסיזם מבנה ומשמר היטב את יחסי הכוחות שעליהם החברה שלנו מושתתת, והמודל הגברי שהנורמה הסטרייטית מציבה לנו כמטרה הוא הבסיס למיליטריזם המחזק את הלאומנות שלנו.

כשמבינות את זה קשה שלא להסכים עם הטענה של פייגלין שההומוסקסואליות והקוויריות חותרות תחת הלאומיות (ובאופן כללי יותר נגד כלל יחסי הכוחות בחברה שלנו). המאבק בהטרוסקסיזם ופירוק גבולות המשיכה המינית לא יכולים להתממש ללא פירוק גבולות הלאומיות. לכן שום מפלגה, ושום גוף לאומי לא יוכלו לעולם להיות גיי-פרינדלי במובן הרחב של המלה. שימור הלאומיות משמעו גם שימור ההטרוסקסיזם.

כל ניסיון לדחות את הטענה הזו המתיימר להיות פרו-להטבא"קי נובע מפוליטיקה דומואית המבקשת לתת להומואים להתקרב לקונצנזוס ולנורמה ולהיות חלק מהם מבלי לשנותם או לפרקם, ומתעלם מכך שאין שום הגיון בלנסות לקבל שיווין ע"י התקרבות לנורמה שדוחה אותנו ומבטלת את הקיום שלנו במקרה הרע (והמציאותי) ומאפשרת לנו להתקיים כסוג ב' במקרה הקצת פחות רע.

בהמשך הסטטוס נכתב:

"מי שמארגן מצעד גאווה אינו מבקש לקבל זכויות, הוא מבקש לאכוף על רשות הרבים את ההומוסקסואליות כתרבות."

גם כאן פייגלין צודק. דרישה לזכויות היא מטופשת וחסרת טעם, כי זה מונח קצת ריק מתוכן. זכויותינו הם שלנו, ואנו לכל היותר יכולות לדרוש שיפסיקו לבטל אותן ולשלול אותן מאיתנו, כלומר שיפסיקו את הדיכוי שלנו. הפסקת הדיכוי שלנו בהכרח כוללת "אכיפת ההומוסקסואלות כתרבות על רשות הרבים", במובן זה שהדיכוי שלנו נובע מאותה הנורמה הסטרייטית שאותה עלינו להשמיד. רק כאשר הנורמה הזו תחוסל סופית, כאשר לא יאמר לנו מבוקר עד ערב שההטרונורמה היא המודל הטוב ביותר, הנכון ביותר והמוצלח ביותר, כאשר לא נצטרך להגדיר את עצמנו, המיניות שלנו והזהות שלנו ביחס להטרונורמה, רק אז נדע שמצעדי הגאווה השיגו את המטרה שלהם.

פייגלין הוא אמנם לאומן, הומופוב ולהטבא"קופוב, אבל הוא בהחלט מבין את המאבק הקווירי טוב יותר מחברי התא הגאה של הליכוד.

מה, אתה אוכלת מהפח?

פריגניזם (freeganism, free+vegan) הוא אקט של איסוף מזון טבעוני שנזרק מפחים על מנת לאכול/להשמיש אותו. פריגניזם היא תפיסת עולם אקולוגית ואנטי צרכנית, שאומרת שהכלכלה צריכה להיות חופשית, שלא צריך להשתמש בכסף, וכן למזער את השימוש בדברים שדורשים המון משאבים או שאנו לא צריכים אותם. הפריגנים נוהגים לעשות שימוש חוזר בכל דבר שיש להם צורך בו (בתים, בגדים, אוכל…) וימנעו מקנייתו.

הפריגנים מציעים כלכלה המבוססת על עזרה הדדית כחלופה לקפיטליזם.

לרוב הא/נשים נראה מוזר כשהם נתקלות בקונספט הזה שא/נשים מוכנים לאכול מזון מהפח מרצונן החופשי, לא ברור איך זה אפשרי או למה שמישהי יבחר לעשות דבר כזה. אז קודם כל אציין ששליש מהמזון שמיוצר בעולם נזרק לזבל. זוהי כמות אדירה של מזון. למעשה על כל 2 ארוחות שאנו אוכלות, יש ארוחה שנזרקת לפח, אבל שום נתון סטטיסטי לא יוכל להבהיר את המצב ואת סדר הגודל שלו כמו טיול קטן וחיטוט בפחיהם של סופרמרקטים וחנויות.

הרבה מהמזון שנזרק הוא מזון טוב לחלוטין שלמערכת הקפיטליסטית צרכנית אין שימוש בו מכיוון שהוא בלתי ניתן למכירה. למשל כרובית שלמה שרק פרח אחד שלה השחיר, סביר להניח שלא תירכש, ולכן היא תיזרק לפח במקרים רבים. אותו דבר עם שק של תפוחי אדמה שחלק קטן מהם הרקיב וכו'. לרשתות המזון הגדולות לא משתלם לתת לא/נשים רעבים את המזון הזה אז הן מעדיפות להשמיד אותו. למעשה במקרים רבים החברות מעדיפות למנוע גישה למזון שנזרק על-מנת שא/נשים יאלצו להמשיך לקנות עוד. ידידה שעבדה באמפם סיפרה לי שהמדיניות הרשמית של החברה לגבי השלכת מזון היא לפתוח מוצרים שנמצאים באריזות סגורות ובמקרה וזורקים פירות וירקות לשפוך עליהם אקונומקיה. פריגניסטים ישמחו וודאי לשמוע שבמרבית המקרים ההנחיה לא מבוצעת בפועל ע"י עובדי/ות האמפם.

מלבד דאמפסטר דייבינג (חיטוט בפחי זבל לצורך מציאת מזון או דברים נוספים) פריגניסטיות משיגות מזון גם בטייבל דייבינג, כלומר במעבר בין שולחנות של מסעדות/בתי קפה ואכילת שאריות טבעוניות של מזון של א/נשים שהושארו שם.

מזון שמושלך לפח מגיע למטמנות שם הוא עובר פירוק אנאירובי לגז מתאן שהוא מהגרועים שבגזי החממה (לפחות לפי ויקיפדיה) הגורמם להתחממות כדה"א במקום שיעבור פירוק בקיבה/קומפוסטר ויהפוך לדשן שמזין את האדמה. פריגניסטיות שחיות מהבזבוז של החברה הצרכנית לא מכניסות כסף לתאגידי מזון ענקיים, מסייעות לכדה"א בכך שפחות מזון יהפוך לגזי חממה, ומחלישות את המערכת הכלכלית הקפיטליסטית בכך שהן לא לוקחות בה חלק (או לפחות לוקחות בה חלק קטן יותר).

 

במהלך החודשים נובמבר-מרץ הייתי חברה בתא אוכל במקום פצצות תל אביבי שקיים 10 דוכנים. אנסה לתת כאן כמה עצות וקווים מנחים להקמת דוכנים כאלה ולשתף במסקנות ולקחים שלי.

קודם כל הסבר קצרצר: אוכל במקום פצצות זו תנועה שורשית עולמית (שזה אומר שאין מנהל או משרדים וכו', יש רעיון וקווים מנחים, ומי שעובד לפיהם הוא חלק מ"אוכל במקום פצצות")

על הרעיונות של אוכל במקום פצצות בקווים מאוד כללים אפשר לקרוא בוויקיפדיה.

כדי לארגן דוכן צריך קודם כל א/נשים שמתעניינות/ים ומוכנים/ות להתנדב. רצוי שבתא אב"פ יהיו משהו כמו 8-10 פעילות/ים רציניים/ות עם מחויבות לתא, אפשר גם פחות, אפשר גם יותר, אפשר גם לבד. הכל תלוי ביכולות הארגון ובנכונות להשקיע זמן מצד המתנדבות.

כדי להפיק דוכן צריך לעשות 3 דברים: איסוף, בישול ודוכן.

לאיסוף כדאי מאוד להשיג עגלת קניות ושקיות כי ככה יהיה קל יותר לאסוף, וללכת להסתובב בפחים שיש בהם אוכל. יש המון פחים בת"א, אבל גם במקומות אחרים. ספציפית סופרמרקטים ואמפמים זה מקומות מעולים לדאמפסטר דייבינג (איסוף מזון/כל מני דברים מפחים). אנחנו היינו עושות מסלול קבוע שהתחיל בפח של האמפם בארלוזרוב פינת אבן גבירול, המשיך לכיוון ניצת הדובדבן באבן גבירול, משם למסריק ועל קינג ג'ורג' ששם יש 2 אמפמים ועוד ירקניה שבפחיהם אספנו מזון, וסיימנו את המסלול בשוק הכרמל. השוק נסגר ב-19:00 אז במידה והולכות במסלול הזה כדאי לתזמן ככה שמגיעות לשוק בסביבות 18:00-18:30, כי אז מתחילים לסגור את הדוכנים בשוק ולזרוק מלא אוכל, ואפשר להסתובב ולאסוף עד בערך 19:00-19:15 כשבא טרקטור ומפנה הכל למטמנות. כדאי לציין שבשוק יש עוד א/נשים שאוספים מזון, אנחנו בחרנו לרוב לתת את המזון שם לא/נשים שזקוקים לו יותר מאשר לאסוף אותו לדוכן, ואז עדיין נשאר לנו הרבה אוכל שאספנו בשאר המקומות, אבל לרוב כמות האוכל הנזרקת כה גדולה שיש מספיק לכולן, ובכל זאת חלק נזרק בסוף.

אפשר תוך כדי האיסוף לאסוף גם בקבוקים ופחיות לפיקדון וככה לקבל תקציב קטן על-מנת להשלים צרכים של מזון, כי מוצאות בד"כ הרבה ירקות, ירקות שורש, תפו"א, כרובים וכו' (ופעם מצאנו גם טופו טוב, לחמים, פירות ועוד כל מני דברים טובים) אבל קשה למצוא נניח אורז/פסטה/עדשים, אז אם אוספות בקבוקים ופחיות אפשר לקנות קילו אורז/פסטה/עדשים מהכסף של הפיקדון.

בישול –
כדאי להשתדל לבשל כמה שפחות דברים. את המתכונים להרכיב לפי מה שנמצא באיסוף. אנחנו היינו קונות קילו עדשים כתומות ומכינות תבשיל עדשים אחד ענקי מכל ירקות השורש, תפו"א, פלפלים, בטטות, גזרים, בצלים וכו' וכל מה שאפשר היה לזרוק לתבשיל, מוסיפות גם כמה תבלינים ואם היה נשאר לנו היינו מכינות סלט/מוקפץ או משהו. מניסיוני מאוד לא כדאי להשקיע באנטיפסטי (שזה מה שעשינו בפעמיים הראשונות). זה המון זמן הכנה יחסית, זה מאוד מקשה על הבישולים וזה נגמר ממש מהר. למרות שזה נראה לעיתים הכי טריוויאלי כשמחפשות מתכונים לפי מוצרים, עדיף להשתדל להימנע כמה שאפשר.
כדאי ליצור קשר גם עם מסעדות שזורקות מזון בסוף היום ולבקש לאסוף. אנחנו היינו מקבלות המון אוכל ממסעדת ה-24 רופי.

דוכן:
כדאי להכין פלאיירים. אני מצרףת את הפלאייר שלנו, הוא לא טוב במיוחד וככל הנראה כיום הייתי מנסחת אותו אחרת, מוזמנות/ים להשתמש כמו שהוא, לקרוא, לקבל השראה, להשתמש במשפטים מסויימים ו/או לכתוב פלאייר חדש כרצונכן/ם.

אנחנו השתמשנו בדוכן בכלים רב פעמיים ושטפנו אותם תוך כדי הדוכן בגיגית. זה יותר מסורבל מכלים חד פעמיים אבל הרבה הרבה הרבה יותר אקולוגי ואנטי-צרכני. צלחות אפשר למצוא בדאמפסטר. אנחנו מצאנו את כל הצלחות שלנו (וגם כלים, סירים וכו') אפשר גם לקנות כמה צלחות/קערות פלסטיק רב פעמיות או לבקש תרומות מא/נשים.
כדאי להשיג שולחן מתקפל לדוכן, למרות שאפשר גם בלי (למשל באחד הדוכנים שלנו לא היה לנו שולחן אז עשינו על ספסל), אבל הרבה פחות נוח.
מבחינת מיקום, אנחנו היינו עושות בד"כ בכיכר מגן דוד בכניסה לשוק הכרמל בעת הסגירה, כי יש שם מצד אחד א/נשים רעבים שבאים לאסוף אוכל שנזרק ומצד שני א/נשים שיש להם פנאי לבוא לאכול אוכל טבעוני ולשמוע רעיונות חדשים על זב"ח, אנטי צרכנות, אקולוגיה, הכיבוש וכו'.

במהלך הדוכנים כדאי לחלק פלאיירים, לדבר עם א/נשים וליצור דיונים, לחלק מזון וכו'

אני וחברות לאחר האיסוף לדוכן הראשון

אם יש לכן שאלות ותהיות נוספות אתם מוזמנות להגיב ואשתדל לענות =]

צדק חברתי – בע"מ, או: הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה בצדק חברתי

**אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים קשים של אלימות בפסקה במתחילה במילים "בקומה מינוס שתיים"**

מאת: לירון סיגאוי

בקיץ האחרון יצאה העם לרחובות לדרוש את הצדק החברתי ולדפי הפייסבוק להחרים את חברות המזון הגדולות שגוזרות על ציבור גדול של צרכניות קופון. לאחר תרדמת חורף קלה ועם בוא האביב ניצני מהפכנות שבו לפרוח ועתה מעמידים כבר גבעולים נאים למראה.

חלקנו כבר יודעות היטב, בקומה הראשונה והמתפרורת גרות בצפיפות המשפחות הערביות והחרדיות, מזרחיות, נשים, מחוסרות דיור, חולות, פועלות, חד הוריות, נכות, ניצולות שואה, להטבפא"קיות, מבוגרות, עולות, עובדות זרות ועוד. מעל אלה יושבים בקומת סנדביץ' בעיקר גברים לבנים ונורמטיבים להחריד שקצב עליית ההוצאות שלהן לא עלה בקנה אחד עם קצב עליית ההכנסות שלהן ואחרת נוכחותן בכיכרות הייתה מורגשת פחות. בקומה העליונה יושבים גברים לבנים מעונבים שמעת לעת מסכסכים בין יושבי הקומות התחתונות. משהרעש מתגבר, מתקשרים לאדון שוטר שיגיע בבקשה ויועיל בטובו, אלתו וגז הפלפל שלו, לשרת ולהגן עליהן מפני הרעש שעושות השכנות בין 14:00 ל-16:00. ביום בהיר במיוחד אנחנו כבר מצליחות לראות שמעל החבורה המעונבת יושבים בפנטאהוז חבורה מעונבת אף יותר המנהלים את יושבי הקומות שתחתיהם ברגישות ובנחישות.

עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות המאוכלסות בקומות תת קרקעיות במגדל הרעוע. בקומה מינוס אחת יושבת העם הפלסטיני. אותו עם שקוף ונעלם שלעת מצוא, בתקופה שלפני שחלה הבניין בסרטן ריאות סודני מדומה, שימשו כבוני בניינים ומנקות בית בשכר תת מינימום, תוך כדי שאדמותיו ומשאביו מנוכסות על ידי היושבים במרומים. אותו עם שאסור לו להשתמש באותה מעלית שאנו משתמשות בה. אותו עם שאנו מתפארות בהשתתפות בקטל שלו, כדי לומר כמה רלוונטית המחאה שלנו ועל הדרך שוכחות שגם לה מגיע צדק חברתי. בשביל הרעש שהוא מקים שם מידי פעם מתחת לאדמה, אנחנו כבר לא מסתפקות בשוטר עם אלה, אלה שולחות את מיטב בנינו להפליא מכות באמצעות כת רובה, בעיטה, כדור גומי, צעקה, בואש, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד כדי להשתיק את הגיהנום החוצה ממנו. אותו עם שאנו מנסים לאט לאט להעבירו לבניינים אחרים.

בקומה מינוס שתיים יושבת אוכלוסיה נוספת, נעלמת עוד יותר. הן שונות מאיתנו בהרבה דברים: הרבה פעמים שעירות יותר, צורת גולגולת שונה, הן לא ממש דוברות את השפה שלנו, לפעמים יש להן זנב. הגוף שלהן הפקר למאווינו האנושיים. הן משמשות לבדיקת כימיקלים מרעילים, לא נהסס לקרוע את מיתרי הקול שלהן ולבצע בהן ניסויים מחרידים. הן משמשות אותנו כחומר גלם לבדים, חומרי ניקוי, צבעי מאכל, ג'לטין ועוד. גופן וגוף ילדיהן הוא האוכל אותו אנו דורשים שיוזילו עבורנו. אנחנו מגדלות שדות שלמים של דגנים וקטניות בכדי להאכיל אותן וליצור מגופן המעונה מעט בשר לבעלי היכולת. משקים אותן בליטרים על ליטרים של מים בבעוד החצי השני של העולם כבר איבד את היכולת הפיזית לדרוש צדק חברתי בעודו כורע תחת צמא ורעב. מרבים ומעוותים אותן למספרים עצומים שיפרישו גזי חממה לאטמוספירה שלנו. אבל יותר מכך, אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד, בהם הן מוחפצות ועוברות עינויים בדרכן להפוך ריוויחיות יותר עבורנו, יצרניות יותר. בזעקותינו שנשמעות למרחקים, הקוטג' יקר לנו, הבשר יקר לנו, מחירי הביצים והדבש והפסק זמן לא נתפשים, אנחנו משתיקות את זעקותיהן. נקבה שגבר ממין אחר מרשה לעצמו להחדיר יד לנרתיק שלה ומכנה את האונס במילה המכובסת הזרעה הופכת לאם מופרדת מביתה בזעקות שבר, נושאת על בטנה כמות מפלצתית של חלב, נחלבת יום אחר יום עד זוב דם. נקבה מטילה שעצמותיה קורסות מאובדן הסידן והמנקרת את חברתה לתא משום שאין לה מקום לנוע, לפרוש כנף, משך חיים שלמים, שחברותיה לקומה הופכות לעוף בשקל ברמי לוי. דבורות, הפועלות הניצחיות, חיוניות לקיום החיים על פני כדור הארץ יותר משבנות האדם אי פעם יחלמו להיות, הולכות ונכחדות. מציאות בלתי נתפשת שבה כאב השחיטה האיום הוא הגאולה. בעיקר מציאות נסתרת, נעלמת, שאין אנו צריכות להתעסק בה בחיי היום יום משום שהיא קבורה עמוק מתחת לאדמה הרחק מטווח הראייה שלנו. ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות.

לאורך מחאת הצדק החברתי חוזרות ונשנות קולות מאוד חזקים, מאוד מרכזיים: אתן מערבבות מין בשאינו מינו, אינכן שייכות לכאן, אל תכניסו נושאים שאינם קשורים משום שאתן פוגעות לנו באחדות. אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות, כשלאחדות הזו מצטרפות עוד ועוד קבוצות הקוראות להוריד את מחירי המזון, תוך כדי מחיקת השאלה מי ומה זה בכלל מזון. האם אנו כחברה פריווילגית יחסית, יכולים לבוא ולכבול על עושק וניצול באמצעות מוצר שכל מהותו הוא עושק וניצול? כשאנחנו דורשות את הורדת מחירי המזון, בהתעלם מכך שחלק נכבד מהמוצרים המכונים מזון הם גופות והפרשות של בעלי חיים מעונים, אנו בבקשתנו מבקשות להרע עוד את תנאי המחייה שלהן. כשאנו יוצאות כנגד ניצול ועשיית רווח על חשבננו, איכות חיינו, החופש שלנו ומכריזות שלא ניתן עוד לנצל אותנו, אנו מתעלמות מהרווחים הנעשים על ידי מאכלסי הקומות העליונות על חשבונן של בעלות החיים ולוקחות חלק במשחק אותו יצרו עבורנו אלה היושבים שם מעלה מעלה.

כפי שניתן היה לצפות ממחאה שכזו המדירה מסדר היום שלה מצוקות שונות שלא מתיישבות עם הקו המרכזי, אכן מי שנראה כי ישלמו את המחיר הם אלה היושבים בקומות הנעלמות. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בועדת קדמי שקמה בעקבות מחאת הקוטג'. בין מסקנות הועדה ההחלטה לעודד ולהגדיל את צריכת הבשר בישראל, בין היתר על ידי הגדלת כמות המשלוחים החיים שיגיעו לישראל, אותם מסעות מוות בין יבשתיים בלב אוניות ענק, בחום, בצפיפות בלתי נסבלת, ברעב ובצמא, בסרחון בל יתואר כשרבות לא עומדות במסע, קורסות ומתות.

על מנת שתופעה זו לא תחזור על עצמה אנחנו חייבות להזכיר לעצמנו את הבסיס המוסרי שעליו מתבססות הדרישות שלנו. עלינו לזכור שכולן שוות בסבל ואם אנחנו באמת מאמינות שלאף אחד אין משום סיבה שהיא את הזכות לפגוע בחופש שלנו, לשעבד אותנו לצרכיו ולגזור עלינו קופון, אין גם שום סיבה שנעשה זאת אנחנו בעצמנו. יש לזכור שהבחירות שלנו פוגעות בכדור שעליו אנו חיות, הן הגורם העיקרי למחירי מזון שממשיכים לזנק ולהעדרותו ממקומות אחרים בעולם שגם משוועים לצדק חברתי. אנחנו צריכות לזכור שבעוד אנו מבקשות להטיב את תנאינו, להוריד בקומה שלנו את מחירי השכירות ולעלות עוד מעט בסולם ההיררכיה, קוויריות רדיקליות טבעוניות ואנרכיסטיות שאנו הרבה פעמים אוהבות לתייג כקיצוניות, שדרכן לא דרכנו, מבקשות לפנות את הקומות התחתונות, גם אלה שמתחת לקרקע מן הבניין הקורס, ולמוטט אותו על יושבי הקומות העליונות גם במחיר של אלימות נגד כספומטים חסרי ישע. חייבות לזכור שלפעמים הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה צדק חברתי ולעשות כל שביכולתנו, לא להדיר את האוכלוסיה החלשה הזו מסדר היום שלנו ולהמנע מפגיעה נוספת בה.

לסיום רק אוסיף עוד ציטוט אחד בו נתקלתי השבוע ברשת הפייסבוק: ‎"יום אחד (התגוררתי באותה תקופה בכפר קטן) ראיתי ילד קטן, אולי בן 10, נוהג בסוס גדול רתום לעגלה לאורכה של דרך צרה, ומצליף בו שוב ושוב בכל עת שזה מנסה לפנות לאנשהו. הבנתי פתאום כי אילו היו בעלי החיים מודעים לכוחם לא היינו יכולים לשלוט בהם, ושלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה של מארקס מנקודת-המבט של החיות. עבורם, היה ברור כי התפיסה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור." (ג'ורג' אורוול, מתוך ההקדמה האוקראינית לחוות החיות, 1947).

**הבהרה: יחסי הכוחות מוצגים בצורה חד מימדית, על אף המציאות המורכבת יותר, לצורך הפשטה.