לכו תזדיינו

לפני כמה שנים הייתי חניכה באיגי בפתח תקוה. באחת הפעולות המרתקות מאותו הזמן למדנו על היסטוריה להט"בית, בין סיפורים על תרבות דראג מנצנצת, מאבקים ראשונים למען להט"בים בארץ ועוד, המדריך סיפר לנו שאי שם בשנות השמונים אחת הדמויות הלהט"ביות היחידות שקיבלו חשיפה תקשורתית הייתה זלמן שושי. קוקסינלית עובדת מין מהממת מתל-אביב שנודעה באמירות פרובוקטיביות והייתה דמות בולטת בקהילה הקוקסינלית באותם ימים.

המדריך סיפר לנו שבאותה תקופה שושי גרמה להומואים רבים לפחד מהאופן בו הם עשויים להתפש בחברה, הם חששו שהדומיננטיות של שושי תגרום לתפישה לפיה הומואים הם נשיים, שיש להם מיניות ושהם לא מתביישים בה. עד כדי כך שזה הפך לביטוי נפוץ בשנות השמונים בקרב הומואים שחששו לצאת מהארון, "אני לא רוצה להיות זלמן שושי".

זלמן שושי – פרופסור לשרמוטולוגיה.

לפני מספר ימים התפרסם בגוגיי המאמר "רוצים זכויות? צאו מהסאונות והפסיקו את הקרוזינג" המספר על פעיל בקהילה הבריטית המבקש לסגור את הסאונות ומועדוני המין בטענה שהם מעודדים הומופוביה, כי הם גורמים לציבור הסטרייטי לחשוב שכל מה שמעניין אותנו זה מין לא מהוגן. הכתבה מספרת על בעיית "הסטוצים ותרבות המין" ועל האופן שבו "הסקס מקהה את הרגשות".
זה כאילו מין קטע כזה, להסביר להט"בופוביה ע"י הפניית אצבע מאשימה ללהטבפא"קים… יש הומופוביה כי אנחנו מזדיינים, כי אנחנו נהנות מסטוצים, כי אנחנו לא מסבירות מספיק, כי יש בינינו קיצוניות, אני לא מסבירות מספיק בנחמדות, אנחנו פרובוקטיביות, מתפשטות על משאיות, גאות מדי, חסרות רגישות, מגעילות, דוחפות את המיניות שלנו לפרצוף של המיינסטרים הפוריטני, אנחנו יותר מדי זלמן שושי ואנחנו יוצרות בכך את הלהט"בופוביה במו ידינו.
לא משנה שסטרייטים נמצאים בכל חור, שיש להם מועדוני פיק אפ, הם מנהלים תרבות אונס שלמה, המיניות האלימה כלפי נשים שלהם נמצאת בפרסומות, שלטי חוצות, ברחובות, בשיח, בחדשות, בטקסי חתונה, בחוקה, מתחת לכל אבן ומעל כל חלקה טובה. זו לא סיבה מספיק טובה לסטרייטפוביה, אבל אנחנו עושות הרבה רעש.
אני לא מנסה לטעון שבתרבות המינית ההומואית אין בעיות. יש בה המון בעיות. למשל: האדרה של אידיאל היופי, פטישיזציה, מחסור בשיח על הסכמה, אלימות מינית ודחיקה לשוליים של מיניות "סוטה" ו"לא נורמטיבית", אבל אלו בדיוק הבעיות שקיימות בתרבות המינית הסטרייטית, רק ששם הן לא מסומנות, כי מיניות הטרוסקסואלית אף פעם לא מסומנת.
אחד הדברים המהממים בעיניי בקהילה הגאה היא שיש בה מקום (באופן יחסי לתרבות הסטרייטית) לסטוצים, לגאווה במיניות, לחקירה מחדש של גבולות המיניות, של מה מותר ומה אסור, ולמה.
הדרישה שעולה מתוך הקהילה להסתיר את המיניות שלנו ולדחוק אותה לחדרי חדרים לא שונה במאומה מאותה הדרישה אצל ההומופוב הממוצע. אין שום סיבה שלא נתגאה במיניות שלנו, וביכולת שלנו להתחיל ליצור תרבות מינית אלטרנטיבית לתרבות הסטרייטית האלימה.
מותר לנו להתגאות במיניות שלנו. מותר לנו לעשות פרובוקציות ולהזדיין כמה שבא לנו עם מי שבא לנו. מותר לנו לפרק את השיח שדורש מאיתנו להוכיח שאנחנו מהוגנות ונורמטיביות כדי לקבל לגיטימציה. מותר לנו לאתגר אותו ולהודיע שיש לנו לגיטימציה והיא לא תלויה באם אנחנו עומדות בערכים סטרייטיים של מיניות מוסרית ונורמטיבית.
מותר לנו, וכדאי לנו, להרחיב את הדרישה שלנו מדרישה ל"שוויון זכויות" שיאפשר לנו להתחתן ולהקים משפחות ממוסדות ולחיות חיים מהוגנים לדרישה לשחרור מגדרי ומיני, שחרור של מערכות היחסים שלנו ממערכות שיפוט כאלה ואחרות הדורשות מאיתנו להקטין את עצמנו ולהפסיק להקשיב לתשוקות שלנו. להתקדם לעבר הדרישה למהפכה מינית שתאפשר לכל אחת להיות מינית או לא להיות מינית כמה ואיך ואיפה שהיא רק רוצה.

 

ציור של סם וולמן

בקיצור, דבר אחד רציתי לומר לאותם הומואים המשתפים פעולה עם רטוריקה סטרייטית המבקשת מאיתנו להצניע את המיניות שלנו. לכו תזדיינו. עם מי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים. כל עוד זה בהסכמה, אני מבטיחה לא לשפוט.

כך תהרגי גברים סטרייטים – מדריך פרקטי למתחילות

אתמול בערב נקלעתי לוויכוח בטאמבלר במהלכו כתב עלי מישהו בשם hotandnerdy שאני לא ראוי להיקרא אנרכיסט (כן, הוא התעקש לפנות אלי בלשון זכר) כי אני בסה"כ cunt שחושב שזה בסדר להטיח איומי מוות בסטרייטים. כמובן שכעסתי במהלך הדיון על הטרנספוביה והמיזוגניה שהופנו כלפי, אלא שכמו בפעמים רבות בהן נמתחת ביקורת על ההתנהלות שלי, ישבתי עם עצמי מאוחר יותר וחשבתי.

ככל שחשבתי על הביקורת יותר הבנתי שחנונלוהט צודק ללא ספק. אני בשום אופן לא יכולה פשוט להסתובב בעולם ולתעב סטרייטים. אני חייבת לעשות עם זה משהו. אז החלטתי לכתוב מדריך שיסייע גם לכן, בעזרת העברת המיומנויות שרכשתי בשנים בהן אני סטרייטפובית, להצטרף למאמץ לניקוי העולם שלנו מהפסולת הביולוגית המתקראת גברים הטרונורמטיבים*.

 

דעי את אויבייך

 

הטלוויזיה מרבה לשדר תוכניות אודות סטרייטים, לפעמים נראה שסטרייטים נמצאים בכל מקום, ועם זאת אנו מתקשות ללמוד עליהם דברים בגלל היכולת שלהם להרדים אותנו כשאנו צופות בהם. מסתבר שהדרך הטובה ביותר ללמוד על גברים סטרייטים היא מכתיבה של להטבפא"קיות אחרות, שמאפשרת לנו לחקור אותם, מבלי שנאלץ לבוא עמם במגע ישיר שלא לצורך.

מחקרים גילו כי גברים סטרייטים נוטים להסתובב בלהקות מסוגים שונים בגדלים שונים. החל מקבוצות כדורגל, חברות תאגידיות, משרדים, בתי ספר ועד ללהקות הבסיס שלהם אותם הם מכנים "תאים-משפחתיים", שם הגבר הסטרייט המבוגר נמצא לרוב בראש ההיררכיה (מבנה חברתי שהמציאו גברים סטרייטים, במסגרתו קיימים יחסי כח ושליטה בין פרטים שונים).

גברים סטרייטים עשויים להיות מאוד מסוכנים. מדי שנה נהרגים יותר אנשים ע"י גברים סטרייטים מאשר ע"י כל שאר בעלי החיים יחדיו, יותר מאשר ע"י אסונות טבע ויותר מאשר ע"י תאונות דרכים. הם לא מסוגלים לשלוט על היצר המיני שלהם, מוצפים בהורמונים שמערפלים את שיקול הדעת שלהם, ובנוסף, גברים סטרייטים מתרבים בקצב מהיר מכיוון שהתרבות והפצת גנים היא חלק עיקרי בתפישת העולם הצרה שלהם.

אני מקווה שהמדריך הזה יסייע לך לרכוש כמה פרקטיקות בעזרתן תגני על עצמך מסכנות בזמן שאת מחסלת גברים סטרייטים.

הוציאי אותם מהמרכז

 

בסביבתם הטבעית, גברים סטרייטים רגילים להיות במרכז. במרכזי הכח, מרכזי השליטה, מרכזי תשומת הלב, ומרכז העניינים באופן כללי. הרבי לדבר על נושאים שאינם נוגעים לגברים סטרייטים. שתפי בפומבי, בקול רם ובפרהייסבוק כל מחשבה, תחושה וצורך שעולה בך שלא נוגע לגבריות, לסטרייטיות, או לקיומם. דברים מסוג זה יצרו במהרה תחושת סטרס ודיסוננס אצל הגבר הסטרייט . במהרה ישתלטו עליו תחושות בלבול, לחץ הדם שלו יעלה, הוא יתחיל להזיע ולמלמל גיבובי דברים לא ברורים בניסיון להשיב את רגשותיו וצרכיו למרכז השיחה.

דבקי בעמדתך ואל תוותרי. גייסי חברות ודוני איתן בנושאים שלא קשורים אליו. התעלמי מהשאלות שלו וסרבי לעצור את חייך כדי להסביר לו דברים שאינו מבין. במקום זאת הפני אותו למקורות חיצוניים ודרשי שילך ללמד את עצמו. עם מספיק התמדה ודבקות במטרה הגבר הסטרייט ישבר לבסוף. הורידים שלו יחלו להתפוצץ מבפנים והוא ידמם למוות.

זכרי, הפרקטיקה הזו דורשת מיומנות וכושר התחמקות מכל האמצעים העומדים לרשות הסטרייט כדי להציב את עצמו במרכז. אם את לא מצליחה בפעם הראשונה, אל תתייאשי. המשיכי לנסות, ובסוף גם את תצליחי.

אירוניה ככלי נשק

יתכן שחלקכן שואלות את עצמכן כיצד אני מרשה לעצמי לחשוף כך בפומבי את הפרקטיקות והמיומנויות שלי. האם זה לא יאפשר לגברים סטרייטים ללמוד אותן על מנת להיזהר מפניהן? ובכן, אין לכן ממה לחשוש מכך.

 

אירוניה עשויה להיות קטלנית ביותר עבור גברים סטרייטים. הם לא מבינים אותה, והיא יוצרת לחץ ישיר על מוקדים חשובים במוח שלהם (שבד"כ ממוקדים במאמצים שונים שהם חלק אינהרנטי מחייו של גבר סטרייט, כמו להתאפק לא לאנוס, להעריץ את עצמו ולהאדיר סמלים פאליים). ע"י הפניית משפטים המופנים בדרך כלל כלפי להטבפא"קיות לגברים סטרייטים, סרקזם והבעת מרמור מול ההטרונורמה את מביאה את הסטרייט לסכנת חיים מיידית.

מינונים גבוהים של אירוניה יכולים לחסל סטרייטים במקום, אך אל תשכחי לחבוש קסדה כשאת משתמשת בפרקטיקה הזו, כי עם פיצוץ סופי של המוח שלהם את עשויה להיפגע מההדף.

ערערי על זהותם

 

דברי על פלואידיות של מיניות ומגדר, סמני הומוארוטיקה ובי-רומנטיקה בהתנהגויות של גברים סטרייטים, היי מוחצנת במערכות היחסים הלא סטרייטיות שלך, קיימי מצעדי גאווה, אמרי לגברים סטרייטים להפסיק לפתוח משפטים ב"למרות שאני סטרייט…" או "בתור סטרייט אני חייב לציין ש…", הפיצי מידע על דרכים להפסיק להיות סטרייט ועשי כל שביכולתך כדי לערער על תפישת הזהות הסטרייטית-גברית כמהותית ועליונה.

למרות שפרקטיקה זו לא מעוררת תגובות פיזיולוגית של ממש אצל מרבית הגברים הסטרייטים, היא מעוררת תגובות רגשיות שעשויות להוביל את הגבר הסטרייט למצבים קיצוניים. גברים סטרייטים רבים נוטים להגיב לערעור על זהותם (שלהבדיל מאיתנו, לא הסתגלו אליו מעולם בסביבתם הטבעית) בצורך מיידי ובלתי נשלט להוכיח אותה, מה שיכול להוביל אותם למצבים מסוכנים ביותר, החל מקטטות, סדנאות כושר שמעבר ליכולתם הפיזית, סחיבת משאות כבדים מדי, התעסקות במכונות כבדות, מסורים ושאר חפצים חדים וחשמליים שעשויים להרוג אותם.

הגרפיטי באדיבות משפריצות.

 

טרור קווירי

ויקיפדיה (אתר אינטרנט נפוץ בקהילה ההטרונורמטיבית המרכז מידע שרובו עוסק בגברים סטרייטים והסטרייטיות שלהם מנקודת מבט של גברים סטרייטים) מספר על פצצות נצנצים (glitter bombs) כמסוכנות ביותר לגבר הסטרייט. לדברי האתר פצצות נצנצים עשויות להיכנס לדרכי הנשימה של הסטרייט ולסכן אותו במוות.

תצורות נוספות ויעילות של טרור קווירי כוללות הפצת מםים סטרייטפוביים באינטרנט, פגיעה ברגשותיהם של גברים סטרייטים, אמירת דברים לא נחמדים על גברים סטרייטים ותיוגם של סטרייטים מסויימים כהומופובים, טרנספובים, ביפובים, אייספוביים, ועוד שאר מילים כאלה ואחרות (מילים שהן מסרבות להקדיש את חייהן בלהסביר לסטרייטים את משמעותן ולהצדיק את השימוש בהן.)

 

היזהרי מטעויות נפוצות

הרבה מתחילות מנסות פרקטיקה שנראית על פניו מאוד מתבקשת, לגרום לגברים סטרייטים לדבר זה עם זה. למרות שדיבור עם סטרייטים עשוי בהחלט להוביל אותך למוות נוראי בייסורי שעמום, נראה כי עם השנים פיתחו גברים סטרייטים חסינות לשיממון אפרורי, והם יכולים להתפלש בו שעות ולצאת ללא פגע.

זה הכל בינתיים. אני מקוה שהמדריך הזה יהיה לכן לעזר, ויעזור לכן להשמיד סטרייטים בכמויות גדולות לפחות כמו הכמויות בהן הם רוצחים אותנו.

*המדריך עוסק בגברים סטרייטים, עם זאת הרבה מהפרקטיקות המצוינות בו עשויות לעבוד מצוין גם כשמדובר באשכנזים.

אני קצת משוגעת

*אזהרת טריגר: פוסט זה עוסק באלימות ממסדית כלפי חולות נפש, דיכוי של הממסד הפסיכיאטרי וניסיונות התאבדות*

*כמו כן, הפוסט הזה מעלה אצלי המון רגשות ולכן הוא כתוב באופן מבולגן ומבולבל יותר מהרגיל, וקשה להבין מה אני מנסה להגיד. מקווה שתצלחו אותו בכל זאת*

אתמול התפרסמה בהארץ כתבה על בעיה פסיכולוגית בשם "עשרת" שייחודית לבני עשירים. הכתבה מספרת על איתן קואץ', נער אמריקאי בן 16 שנהג בשכרות, וגרם למותם של 4 בני אדם ולפציעות קשות של 2 מחבריו. הפסיכולוג ג'יי דיק מילר איבחן במשפט את קואץ' כסובל מ"עשרת" כיוון שגדל עם משפחה עשירה במיוחד שפתרה בעיות באמצעות כסף ולא חסכה ממנו דבר, קואץ' מעולם לא למד שלמעשיו יש השלכות ולא ידע להבדיל בין טוב ורע.

בעקבות האבחון, בית המשפט האמריקאי לא גזר על קואץ' מאסר בפועל, אלא טיפול במוסד פסיכיאטרי. משפחתו ממנה טיפול במוסד פרטי בעלות 450 אלף דולר שם קואץ' יוכל ללמוד בישול, רכיבה על סוסים ועוד כל מני דברים בזמן שיטופל. המשפט הזה עורר כמה תגובות מחאה בארה"ב מאנשים שטענו שזוהי הוכחה שמערכת המשפט האמריקאית לא שוויונית. אבל לא מעניין אותי לדבר על מערכת המשפט האמריקאית, בא לי לדבר דווקא על הממסד הפסיכיאטרי.

קודם כל סיפור אישי קצר.

הייתי מאושפזת שלוש פעמים בחיי בבית החולים לבריאות הנפש גהה בפתח תקווה. פעמיים בגיל 17 (לפני חמש שנים) במחלקה ד', מחלקת הנוער, שתי הפעמים היו סמוכות ונמשכו שלושה שבועות ושבועיים בהתאמה, ופעם נוספת התאשפזתי בתחילת יולי האחרון במחלקה ה' באותו בית החולים, מחלקת מבוגרים, אשפוז שנמשך סוף שבוע אחד.

אחרי שניסיתי להתאבד בבליעת כדורים בגיל 17 אחי מצא אותי והסיע אותי לבית חולים, שם לאחר טיפול ראשוני בעודי מושפעת מ-80 כדורי שינה ניסו לדבר איתי עובדת סוציאלית ופסיכיאטר של בית החולים. לאחר שלא הגבתי פוניתי באמבולנס למיון בבית החולים גהה, שם אמר לי פסיכיאטר שמכיוון שאני קטינה יש לי שתי אפשרויות, להתאשפז מרצון, או שאאושפז בכפיה ל-24 שעות עד שפסיכיאטר מחוזי יקבע האם יש לאשפז אותי בכפיה לאורך זמן או לשחרר אותי. הוא הבהיר לי גם שבמצבי כנראה שיוחלט לאשפז אותי בכפיה. חתמתי על הסכמה לאשפוז.

אחרי שבועיים השתחררתי וכשחזרתי לביקורת כמה ימים אח"כ הוחלט לאשפז אותי שוב לשבועיים, בסופם חזרתי לבית של ההורים שלי, ובהמשך שנת הלימודים הגעתי לעתים רחוקות לבית הספר, בעיקר לבחינות בגרות ומתכונת. השנים עברו ואחרי 2 ניסיונות התאבדות סמוכים וכושלים נוספים (אני לא מאוד מוצלחת בזה, מסתבר) התאשפזתי לבקשתי מכיוון שבפועל לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו.

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי במחלקה ד', כשד"ר לואיזה בולוביק, הפסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה, ניגשה אלי ואמרה לי שאני חייב להסתפר ולהתגלח, כי אם אני לא רוצה שיראו אותי כמשוגעת, אני צריכה לא להראות כאחת. אני צריכה להראות נורמטיבית. אני זוכרת את הפסיכיאטר בבית חולים השרון שעשה לי אבחון פסיכיאטרי כמה ימים אחרי ניסיון התאבדות ושאל אותי אם אני נמשכת לגברים. אמרתי שבין השאר, והוא שאל אם גם לנשים. אמרתי שבין השאר והוא שאל אותי אם זו הבעיה העיקרית. אני זוכרת גם את הפסיכיאטר במחלקה ה' שכשאמרתי שאני ג'נדרקווירית שאל אותי מה לגבי משיכה מינית, וכשאמרתי שאני ביסקסואלית הוא אמר "אז אתה בעצם לא מחליט שום דבר? אתה צריך לקחת את עצמך בידיים".

אני זוכרת גם את הילדה במחלקה ד' שאמרה שהיא אישה מבוגרת ויש לה כוס, אבל זה נחשב לחלק מהבעיה שלה, שהיא לא מקבלת את היותה "בן" ב"מציאות". אני זוכרת שפגשתי נערות ש"מתירנות מינית" הייתה חלק מהבעיה שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לעזור להן לפתור. אני זוכרת שישבתי במחלקה ד' בסדנת "השתלבות בחברה" שם לימדו אותנו שנצטרך להתמודד עם הבעיות שלנו ולתקן את עצמנו כדי שנוכל להשתלב בשוק העבודה ולדאוג לעצמנו.

אני זוכרת ביום האחרון שלי במחלקה ה' שיחה ארוכה אל תוך הלילה עם אחת המאושפזות, התחלנו מלדבר על הספר שקראתי, ספר שעסק בביסקסואליות, והיא סיפרה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה. שהיא הייתה מאושפזת באשפוז יום בהתחלה ומכיוון שלא אכלה ולא שיתפה פעולה הועברה למחלקה הסגורה. היא סיפרה לי איך נכנסה להריון מתרומת זרע אחרי מאמצים בירוקרטים רבים, ושהייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה, ושעכשיו היא מתחרטת על זה ומרגישה שהיא עשתה את זה כי זה מה שהייתה צריכה לעשות. בהמשך היא גם סיפרה לי שהיא לא נמשכת לגברים, אבל גם לא לנשים. דיברנו על א-מיניות והיא אמרה שזה מפחיד לחשוב על הגדרות כאלה בשלב הזה של החיים ושצריך בשביל זה הרבה אומץ שכנראה אין לה.

אני זוכרת עוד מליון ואחת דרכים שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לנרמל אותי ואת אלו שמסביבי כדי להציל אותנו ממחלות הנפש של עצמנו. בזמן שקואץ' ובני עשירים אחרים יכלו לממן מוסדות פרטיים ב-450 אלף דולר, אנחנו התמודדנו עם צפיפות ומחסור במיטות במחלקה שהובילו לכך שלפעמים האינטרס לאשפז מי שזקוקה לאשפוז והאינטרס לא לאשפז יותר חולות מכמה מיטות שיש התנגשו אלה באלה. שבזמן שהממסד הפסיכיאטרי ממציא מצד אחד מחלות כמו "עשרת" שפותרות בני עשירים מאחריות על מעשיהם, הוא עושה מאמצים להגדיל את הסמכויות שלו לכפות אשפוז ולפעול לנרמל את מי שאינה נורמלית. בעוד שלבני עשירים יש את הכלים הכלכליים לדאוג לעצמם מוסדות כמו ביטוח לאומי עושים כל שביכולתם כדי למנוע קצבאות נכות ממי שזקוקים לכאלה.

הממסד הפסיכיאטרי עוסק בשאלה במה לאבחן את החולה מבין האבחנות הפסיכיאטריות הקיימות, ואיך לרפא אותה מהמחלה שבה הממסד תייג אותה. הוא לא עסוק בלתת לחולות כלים לאבחן את הדפוסים שלהן, ולעזור להן לעבוד על הדפוסים שהן מעוניינות לשנות. הוא עוסק בדרישה מהסביבה להתנהג בהתאם למה שפסיכיאטרים אומרים שנכון, לחזק את בעלי הכוח, ולהחליש את אלה שחורגים מהמקובל. לומר לנו מה מותר ומה אסור להרגיש, ולייצר מערכת הפחדה לפיה אם לא תעמדו בסטנדרטים חברתיים מסוימים ישללו מכם חופש התנועה והזכות על גופכן. הוא לא עוסק בלהבין איך אנחנו לפעמים לא יכולות לעמוד בדרישות של המערכת מאיתנו, אלה בלדרוש מאיתנו להשתנות ככה שנעמוד בהן.

אני מאחלת לכל חולת נפש למצוא את הטיפול שהכי נכון לה. אם זה בשיטות טיפול אלטרנטיביות כמו ייעוץ הדדי, או בטיפול פסיכולוגי פמיניסטי כמו שמציע מרכז אישה בשלה או קולקטיב פסיכואקטיב.

אני חולת נפש, והיה לי חשוב לכתוב את הדברים האלה כי חשוב בעיניי שנספר את הסיפורים של עצמנו, כמו שאנחנו חוות אותן וניצור שיח של חולות נפש על חולות נפש כדרך ללמוד על עצמנו שאינה דרך העיניים של הממסד הפסיכיאטרי.

מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן.

עושות שינוי – מצעד הגאווה בירושלים 2013

את הדברים הבאים אמרתי על הבמה הקטנה בתחילת מצעד הגאווה בירושלים אתמול:

שלום.

קוראות לי דןוג, אני פעילה קווירית אנרכיסטית מהקהילה הטרנסג'נדרית ומהקהילה הביסקסואלית.

מצעד הגאווה בירושלים השנה הוא בסימן המאבק הלהט"בי בכנסת, מאבק שנראה שקיבל תאוצה בתקופה האחרונה, עם הקמת השדולה נגד הומופוביה בכנסת והצעות החוק האחרונות של ח"כ מרב מיכאלי נגד אפליה של א/נשים טרנסג'נדריות והצעת החוק של ח"כ תמר זנדברג לביטול סעיף המין בתעודת הזהות.

כמובן שא/נשים רבים בקהילה שמחות על ההתפתחויות האלה, ונראה לי חשוב לדבר לא רק על היתרונות של המאבק הפרלמנטרי, אלא גם על המגבלות שלו. קודם כל אני חושבת שחשוב לזכור שהרוב המוחלט של חברות וחברי הכנסת הם סטרייטים, וככאלה הם לא יכולים באמת לייצג את האינטרסים של להטבא"קיות. הם יכולות לנסות, הן יכולים לרצות באמת לעזור, אבל סטרייטים תמיד יוכלו לייצג אותנו רק באופן חלקי ביותר.

בנוסף אני חושב שחשוב לזכור שלכל הצעת חוק כזו קדמו מאבקי שטח להטבא"קיים, מאבקים שיזמו והובילו פעילות להטבא"קיות. כמו למשל פרויקט גילה גולדשטיין להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים שעוזר לטרנסיות שמתמודדות עם טרנספוביה בעבודה או שמתקשים לשכור דירה בגלל טרנספוביה, כמו ציון יום הזיכרון לנפגעות השנאה הטרנספובית ב-20 בנובמבר, יום הנראות הביסקסואלית ב-23 לספטמבר וקיום מצעדי הגאווה ברחבי הארץ. בלי המאבקים האלה הצעות החוק האלה בחיים לא היו מוצעות, ובלי המשך המאבקים האלה אין להן סיכוי להפוך לחוקים, להיאכף ולעשות שינוי אמיתי.

אני מאמינה שכקהילה, כאקטיביסטים, כלהטבא"קיות שרוצות לשנות את המצב הקיים ולהתנגד לדיכוי שלנו, יש לנו את הכוח לעשות את זה. אבל אנחנו צריכות לזכור שהמאבק הפרלמנטרי הוא עוד חלק קטן של המאבק הזה, זה לא מתחיל ולא נגמר שם. אנחנו יודעות הרי שהמאבק הזה נמצא גם בחיים שלנו, ביום-יום שלנו, במשפחות שלנו, בשכונות שלנו, במקומות העבודה שלנו וברחובות שלנו.

אנחנו צריכות לפעול בסולידריות בין קבוצות להטבא"קיות שונות, וגם בתוך הקהילה עצמה עלינו להיאבק בביפוביה, בטרנספוביה, באייספוביה (מחיקה ואלימות שמופנות כלפי א/נשים א-מיניות). בין השאר על-ידי כך שניצור נראות גם לאלו שהן בלתי נראות בדרך-כלל. שנזכיר שאנחנו קהילה מגוונת ומתפתחת עם המון זהויות שונות, רצונות שונים וצרכים שונים. שניתן מקום גם לאלו מאיתנו שאינן נורמטיביות. שנזכור שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור של אחרות.

למאבקים פרלמנטריים יש כמובן את היתרונות שלהם. גם אם בסופו של דבר הצעות חוק שלא עוברות עוזרות רק בהעלאת נושאים להטבא"קיים לשיח הציבורי, אבל חשוב שנזכור שאלה לא המאבקים היחידים שלנו, ושהמאבק הזה תלוי במאבקים האחרים שלנו.

מהומות סטונוול – גאווה עושות ברחוב

הזכות להיות נורמלית, או: אין גאווה בנישואים

בימים האחרונים נפוץ ברחבי האינטרנט קמפיין למען נישואים חד מיניים של הארגון השמרני "הקמפיין לזכויות אדם" (מוכר גם כ-HRC, Human Rights Campaign והארגון ההומואי למען להטבא"ק נורמליות) המוני א/נשים וארגונים החליפו את תמונות הפרופיל בפייסבוק לסימן "=" ורוד על רקע אדום כדי להביע את תמיכתם במתן הזכות להומואים להתחתן כמו סטרייטים, לחיות כמו סטרייטים ולהיות סטרייטים.

 

נראה שהעיתוי מצליח להגדיר היטב אירוניה מהי. הקמפיין הזה שקיבל תפוצה כ"כ רחבה ותמיכה כ"כ רחבה, מתרחש בדיוק בשבוע שלפני יום הנראות הטרנסג'נדרית שיתקיים ב-31.03. כמובן שזה לא משנה, כי כשאפשר לדבר על הזכות שלנו להיות כמו כולם, להראות כמו כולם, לשאוף לאותה דרך חיים כמו הדובדבן המבחיל שבהטרונורמה, למה שיהיה למישהו אכפת שאנחנו לוקחות את המרחב מהטרנסג'נדרס והג'נדרקוויריות?..

הקמפיין הזה משקף היטב את יחסי הכוחות בתוך קהילת הלהטבא"ק, יחסי כוחות שנובעים באופן ישיר מפרדיגמות להטבא"קופוביות. הקמפיינים שיזכו לתשומת לב, תפוצה רחבה ותקציב יהיו אלה שפונים לא/נשים נורמטיבים, אלה שחיים חיים נורמטיבים ולא מערערים על הסדר הקיים אלא מבקשים להיטמע בו, להפוך לחלק ממנו ובכך גם לחזק ולתחזק אותו. למי אכפת שנשים טרנסיות נרצחות, שאין הכרה בכלל בקיום של א-מיניות או מתקיפות ובריונות כלפי נוער להטבא"קי, כשהומואים רוצים להתחתן כמו סטרייטים?

המאבק לנישואין הוא מאבק שבמהותו הוא אנטי להטבא"קי ואנטי שוויוני. נישואין הם, ותמיד היו הסדר כלכלי פטריארכלי הנותן פריווילגיות לאלו המשתתפות בו על חשבון אלו שלא. הבקשה להיות חלק מהמוסד הזה נותנת לו לגיטימציה ומחזקת אותו, ובכך מחלישה להטבא"קים שלא מעוניינים בנישואים וא/נשים לא נשואות בכלל.

 

במקום לדרוש להפוך לחלק מהמערכת הזו שאומרת לנו איך לאהוב, כמה, איפה ואת מי, עלינו לשאוף לפרק אותה מהיסוד. פעילות ליברליות אוהבות לטעון שמכיוון שהמערכת הזו לא תתפרק מחר בבוקר, עלינו לתמוך בנישואים "חד מיניים" (מונח כה טרנספובי, אבל מה עוד אפשר לצפות מליברליות) כי זה צעד לשוויון במסגרת המערכת הקיימת, אלא שבזה אנחנו מקבלות את המערכת ההטרוסקסיטית הקיימת כלגיטימית.

כמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט "הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס". כלומר, בעצם זה שאני מתחתןת, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות ומחזקת את הכח החברתי שלו.

כדי להראות סולידריות עם הקהילה הלהטבא"קית, אולי עדיף שנפסיק עם הקמפיינים למען הזכות של להט"ב להיות נורמאליים בדיוק כמו הסטרייטים, ודווקא עכשיו, יומיים לפני יום הנראות הטרנסג'נדרית, נתמקד בלהביע סולידריות עם טרנסג'נדרס.

_______________________________

לקראת יום הנראות הטרנסג'נדרית אתן מוזמנות  להוסיף לתמונת הפרופיל בפייסבוק תג טרנסג'נדרי בקישור הזה, לשתף פוסטים בנושאי טרנסג'נדריות מכאן, להדפיס את הדף הזה ולתלות בשירותים ציבוריים או לעשות כל דבר אחר שיוצר נראות טרנסג'נדרית וג'נדרקווירית.

החיים בזמן מלחמה

 **אזהרת טריגר, פוסט זה מכיל תיאורים של הטרדות רחוב ותקיפות על  רקע מיני ומגדרי**

*אני בכניסה לשוק הכרמל, בא.ה לשבת על ספסל שבדיוק מישהו הניח עליו בקבוק בירה.
הוא אומר לי לא לזרוק את הבקבוק כי יש אנשים שאוספים.
אני עונה שאני גם אוסף, לוקחת את הבקבוק ומתיישב.
ואז הוא מניח את היד שלו על הירך שלי, מעל הברך, ממשש אותה ושואל "אם אני אאסוף בקבוקים גם אני אהיה כזה שמן?"

*אני הולך ברחוב וגבר עובר לידי. הוא מושיט יד ונוגע בשיער שלי.

הוא ממשש את התלתלים שלי שכבר מגיעים לי עד הכתפיים ואומר שאני צריך להסתפר.

אני מסתכל עליו. לא עונה. אחרי כמה שניות הוא מוריד את היד שלו מהשיער שלי ואני ממשיךה ללכת.

* אני מחליףה לחצאית מאחורי בניין כלשהו, כי פחדתי לצאת מהבית ולנסוע באוטובוס בחצאית. מצאתי עגלת קניות ריקה שתעזור לנו באיסוף, אז אני יושב.ת בינתיים על גדר אבן נמוכה של איזה בניין ומחכה לחברות שלי.

גבר צעיר עוצר לידי ומעיר איזו הערה על החצאית שלי. אני מתעלםת ואז הוא מחזיק בחצאית שלי בחלק התחתון.

אני אומר לו שיעזוב אותי ומושךת את החצאית מהיד שלו. הוא ממשיך ללכת.

אני מוריד את החצאית ונשארת לחכות לחברות שלי במכנסיים.

*אני הולכת לי בתלאביב עם חצאית וקוקיות.
בתחילת הערב מוכרת בקיוסק מעירה לי הערות טרנספוביות אז אני מחליט.ה לא לקנות אצלה.
כמה שעות מאוחר יותר מישהו מצפצף לי עם הרכב שלו כשאני עם חברות בדרך לבית של אחד מהם. אני מתעלםת ממנו ממנו.
הוא צועק לי "מה זה הקוקיות האלה, יא הומו, יא מזדיין", אני עונה "לך תמות" אז הוא נוסע אחרי וזורק בקבוק בירה שמתנפץ על הקיר ליד הראש שלי.

שמתי לב שכמעט בכל המקרים בהם אני מוצאת את עצמי מחופצןת ע"י זרים ברחוב, או שגבולות הגוף שלי נחדרים, פיזית ומילולית, זה קורה על רקע חריגה שלי מנורמה כזו או אחרת. אם זה מבנה הגוף שלי שחורג מגבולות המקובל, מגבולות מה שמותר לפי שלטי החוצות והפרסומות, אם זה השיער שלי שהאורך והבלגניסטיות שלו ממזמן כבר חרגו ממסגרת המצופה ממני, ובעיקר כשאני חורגת מגבולות המגדר הגברי. זה גורם לי לתהות לגבי התפקיד שהטרדות הרחוב לוקחות במשטור ונרמול הגופים שלנו, ההופעה שלנו וההתנהגות שלנו.

נראה שכשעשרות אלפי הפרסומות המציצות אלי מכל עבר, ההורים, בתי הספר והמורות, התוכניות בטלוויזיה והסרטים בבתי הקולנוע, העיתונות ושאר המדיה והתרבות נכשלו בנרמול שלי זו הופכת להיות מטרה של כל אחד ואחד מהא/נשים ברחוב. כמו צבא שלם שמגויס למען המטרה, למען המלחמה בלא נורמטיבי, מוכן ומזומן להזכיר לי על בשרי את חשיבותה של התעמולה שאני מתכחש לה. להזכיר לי שכדאי לי לציית, או שאאלץ לשאת בתוצאות.

שמתי לב גם שכשאני חורג ממגבלות המגדר הגברי, בלבישת חצאיות, איפור, משיכה מינית ורומנטית שלא מופנית רק כלפי נשים או כל סוג של חריגה אחרת כמות ההטרדות שאני חווה נוטה לזנק גבוה במיוחד, אבל עדיין נשארת נמוכה מכמות ההטרדות של נשים סביבי (גם נשים שהחזות שלהן נורמטיבית לחלוטין). אותם החיילים שתוקפים אותי רק כשאני חורגת מהמגבלות שהוטלו עלי ע"י החברה נכונים לתקוף נשים בכל פעם שאלו מעיזות להתקיים במרחב הציבורי.

האם קיומן של נשים במרחב הציבורי גם הוא חריגה מנורמה כלשהי? נורמה לפיה לנשים אין מקום במרחב הציבורי? כי הן לא ההגמוניה. הן לא גברים סטרייטים סיסג'נדרים, אז אין להן זכות לא להתקיים במרחב הציבורי בלי להיות מוטרדות. הטרדות הרחוב הן עוד חזית של הפטריארכיה במלחמתה הממושכת נגד נשים. עוד דרך להזכיר להן על בשרן את נחיתותן, להזכיר לנשים שאין להן בעלות על הגוף שלהן, שהאנשים ברחוב הם לוחמים נאמנים של הפטריארכיה שיתקפו ויטרידו ויפגעו בהן, לא יתנו לרגע לשכוח את מלחמת ההישרדות היומיומית שעליהן להילחם.

מדי פעם יוצא לי להיתקל בתגובות של א/נשים לנשים שמספרות על הטרדות מיניות שהן חוו ברחוב, הטרדות פיזיות והטרדות מילוליות. בפעמים בהן נשים בוחרות להגן על עצמן מפני התוקף שלהן באמצעים פיזיים. הרבה מהתגובות שאני נתקלת בהן טוענות שזו תגובה מוגזמת. זו הרי אלימות, ואם בסה"כ צעקו לך איזו הערה, או שתיים או עשר ברחוב אסור לך להגיב באלימות פיזית. לכל היותר מותר לך לדבר, לומר שזה לא בסדר, וזהו. זה גבול התגובה המותרת. כי אלה בסה"כ מילים וצריכות לשמור על קור רוח, זה לא כאילו שמדובר בתקיפה או משהו…

תגובות כאלה תמיד מרגישות לי כאילו הן מתעלמות מהקונטקסט שבו ההערות האלה מושמעות. מתעלמות מכך שאנו חיות בתרבות אונס, שבה נשים חיות תחת טרור מיני בלתי פוסק, חברה שבה "בסה"כ זריקת הערה" מכיוון של חבורת גברים היא תקיפה לכל דבר, והיא אלימות לכל דבר. היא עוד ביטוי של מלחמה שלמה שהחברה שלנו מנהלת נגד נשים, מלחמה שבה לנשים צריכה להיות הזכות להגיב ולהגן על עצמן, כפי שהן מוצאות לנכון. כל ניסיון לומר לנשים המותקפות מינית מה הגבול ומהי תגובה פרופורציונאלית מותרת הוא התעלמות מוחלטת מההקשר, מהמלחמה האינסופית נגד נשים ונגד נשיות, נגד כל מי שחורגת מההגמוניה הגברית סיסג'נדרית, שכל התרבות שלנו מגויסת אליה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לתגובה כזו ע"י תיוגה כקיצונית מתעלם מזה שהמצב שאנו חיות בו הוא קיצוני בעצמו.

אני לא יודעת אם "כל האמצעים כשרים" בתגובה להטרדה מינית מילולית, אבל אני כן יודע שההנחה שמדובר ב"סה"כ כמה מילים לא מזיקות" היא הנחה שגויה. היא מתן לגיטמציה לאלימות ממוסדת ורחבת היקף שהיא לא פחות גרועה מכל סוג של תגובה אלימה כלפיה.

ביום שישי ה-05.04.13 תתקיים צעדת שרמוטות בתל-אביב במחאה נגד הטרדות רחוב, נגד תרבות האונס, נגד ביוש שרמוטות והאשמת קורבנות אונס. שבוע לאחר מכן תתקיים צעדת שרמוטות בחיפה.

עם הצעדה יצעד גם גוש שחור-ורוד קווירי אנרכיסטי. גוש קווירי יצעד גם עם הצעדה החיפאית.

אתן מוזמנות להצטרףוש.

כך תהיי בת ברית לחברייך הסטרייטים

המגמה ההולכת ומחמירה של דיכוי סטרייטים בסביבות להטבא"קיות וקוויריות מדאיגה כל מי שעוד נותר בה שביב מצפון שלא נגזל ע"י תעמולה סטרייטפובית קיצונית. הגיע הזמן שנעצור את זה! הגיע הזמן שנלמד איך להפסיק להעליב סטרייטים, איך לא לערער על הסטרייטיות שלהן, איך ללמוד לאהוב את הפריווילגיות שלהם (כי לשנוא זה רע! וזה עושה אולקוס!) ובקיצור: איך להיות להם בנות ברית.

 

1. אל תספרי בדיחות סטרייטפוביות, זה לא מצחיק!

להתבדח על חשבון סטרייטים, לומר שאת שונאת סטרייטים, לומר שסטרייטים מעצבנים אותך וכו' הם פעולות אלימות שמחקות את הדיכוי היומיומי שסטרייטים חווים בסביבות להטבא"קיות. הימנעי מהערות פוגעניות כלפי סטרייטים כדי לפרוק זעם על דיכויים שאת עוברת. יש מספיק דרכים לפרוק זעם על הטרוסקסיזם בלי להתבדח על חשבון סטרייטים, את יכולה למשל להתמכר לסמים ואלכוהול, להפסיק לצאת מהבית או להתאבד. אבל הכי חשוב שלא תוציאי את זה על אנשים אחרים רק בגלל המיניות המדוכאת ממילא שלהם.

2. אל תשכחי לפרגן

כשסטרייט פונה אלייך בפנייה המגדרית הנכונה, אל תשכחי לברך אותו ולחבק אותו ולנשק אותו. כשסטרייט אומר שהוא תומך בזכויות להטבא"ק/בהתארגנות להטבא"קית כלשהי/בהומואים/שיש לו חברים הומואים/שהוא אפילו היה פעם באיזה מקום של הומואים אל שכחי לברך אותו ולהודות לו בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. כשסטרייט בא למצעד הגאווה אפילו שהוא סטרייט אל תשכחי לשלוח מברק מזמר לכל חברותייך ולשלוח הודעה לעיתונות.

אם לא תפרגני מספיק, סטרייטים עשויים לאבד עניין בדברים האלה, ואיך תוכלי להסתדר אז?!

           

3. היזהרי כשאת כותבת דברים על ההטרונורמה

מותר לך לכתוב דברים נגד הומופוביה לפעמים (אבל בבקשה, לא להגזים, יש גבול לכמה אפשר להקשיב להתבכיינות של קבוצת אינטרס צרה), אבל אסור לך לצאת נגד הסטרייטיות כנורמה. אין בזה טעם, וזה לא הוגן כלפי מי שהמערכת הזו מתעדפת אותה. את כבר התרגלת לחיות כסוג ב', אז תשתקי ותתני למצב הקיים להמשיך ולהתקיים. אין סיבה שלא ימשיכו להניח זהות סטרייטית כברירת מחדל, כי ללהטבא"ק ניתנת בין כה הזכות לצאת מהארון. אין סיבה שהחברה תפסיק ללמד ילדים שיש רק סטרייטים בעולם ולהציף את התרבות הפופולארית בדימויים של איך מערכות יחסים, זהות ומגדר צריכים להראות, כי אנחנו חיים בחברה ליברלית ומי שבאמת באמת באמת רוצה תתאמץ ותבחר במה שבא לה.

4. למדי להכיר בפריווילגיות של סטרייטים. ולאהוב אותן

זה שיש לסטרייטים פריווילגיות לא אומר שצריך לפרק אותן. למדי  לאהוב את הפריווילגיות של סטרייטים, ולהעריך אותם על כך שלמרות שיש להם פריווילגיות הם מוכנים לתת גם לך להתקיים. זכרי שבזכות הפריווילגיות של סטרייטים הם יכולים גם לתרום הרבה יותר למאבק הלהטבא"קי ממה שאת אי פעם תוכלי, כי אשכרה יש מי שיקשיבו לסטרייטים להבדיל ממך.

5. היי ברורה

להט"… מה?.. כל ההגדרות האלה שאת ממציאה לעצמך עשויות מאוד לבלבל סטרייטים (וזה נוראי, כי בלבול יוצר ביסקסואליות). תהיי ברורה וחדה וחד משמעית בזהויות שלך ובמה שאת אומרת. תחליטי, את גבר או אשה? את סטרייטית או לסבית? את חייבת להזדהות, את חייבת שהזהות שלך תהיה חד משמעית ומקובעת ואסור לך בשום אופן להחליף זהויות כל שני וחמישי. זה סתם מקשה על סטרייטים לעקוב, והרי כל הרעיון של להילחם בהומופוביה הוא לתת לסטרייטים אפשרות להבין, לא? דברי בשפה של סטרייטים. דברי כאילו את סטרייטית. ובחייאת, דברי מעט.

6. אל תערערי לסטרייטים על הזהות

יש אנשים שפשוט נולדו סטרייטים. תלמדי לקבל את זה. אל תגידי לסטרייטים שאפשר לרפא את זה. אל תאמרי לסטרייטים שכדאי לכל אחת לבחון את הזהות שלו בגלל שכולנו חונכנו להיות סטרייטים ואל תאמרי שמגדר ומיניות זה נזיל. אחרי הכל, אם סטרייטים יפסיקו להיות סטרייטים, את מי נעריץ?

עיר של ערסים

ביוני האחרון ארגנתי יחד עם חברות את מצעד הגאווה הראשון בפתח תקווה. קיבלנו המון סוגי תגובות על המצעד הזה. הרבה א/נשים התרגזו שדיברנו גם על נושאים ש"לא קשורים" לכאורה לשחרור להטבא"ק (כמו זכויות בע"ח, אנטי ציונות ופמיניזם רדיקלי), הרבה א/נשים כתבו לנו שהם תומכים בנו אפילו שהם סטרייטים, קיבלנו איומים באלימות ודרישה לביטול המצעד מצד כמה גברים מהעיר וקיבלנו גם הרבה תשבחות על ארגון המצעד.

א/נשים שיבחו אותנו על האומץ, על היוזמה, ועל הביצוע. שיבחו אותנו ואמרו ש"הגיע הזמן להביא קצת אור לעיר הזאת". שיבחו אותנו על "המלחמה בכפייה הדתית". מישהו גם כתב לי שזה בטח קשה במיוחד לארגן מצעד גאווה בפתח תקווה, שהיא עיר של ערסים.

פתח תקווה היא עיר של ערסים. ערסים זקנות ובני עקיבא כמו שאומר השיר. כ"כ נוראית שיש א/נשים שממש לא מאמינים שהם גרים בה. כ"כ נוראית שצריך להכחיש אותה, ולהקים בשביל זה קבוצות פייסבוק, ולהדפיס בשביל זה חולצות (אם היה לי שקל על כל בפעם שאמרו לי "אבל איך אתם עושים מצעד בעיר שלא קיימת", לא היינו צריכות לבקש תרומות בסוף המצעד לכיסוי הוצאות).

הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..

השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש.

 

השיח הזה נוטה לגזענות המון פעמים. השיח הזה יוצר דברים כמו הסרטון הגזעני בטירוף הזה, שמנסה לייצג מאבק בהומופוביה ע"י הצגה סטריאוטיפית וגזענית של אישה מזרחית, שלא יודעת לדבר נכון, ושכל חייה סובבים סביב בישול מג'אדרה לבעלה (ותודה ליוצרים האשכנזים והשחקנית האשכנזיה שהראו לנו המזרחיות איך סובלנות צריכה להראות).

השיח הזה נותן גם לגיטימציה למגמות הפינקוושינג שישראל וארה"ב כה אוהבות, לפיהן זה בסדר לכבוש את פלסטין ומדינות ערביות אחרות במזה"ת, זה בסדר להרוג אלפי א/נשים ערבים, כי ערבים הם להטבא"קופוביים, והכיבוש משחרר.

אם יש סיבה מלבד ההטרוסקסיזם שנפוץ מאוד גם אצל א/נשים לבנים שלא/נשים מזרחיות לפעמים קשה יותר להתחבר לשיח להטבא"קי זה בגלל שהשיח הזה הוא שיח גזעני, והוא גם שיח מערבי שמתבסס על ערכים אינדיווידואליסטיים, ושאיפה ל"הגשמה עצמית".

כדי לשנות את המצב הזה, אנחנו צריכות ליצור יחד עם פמיניסטיות מזרחיות ופמיניסטיות שחורות שיח להטבא"קי אלטרנטיבי. ללמוד מהן על הקשר בין דיכוי מגדרי לבין דיכוי גזעני וכיצד ליצור שיח שלא יהיה מבוסס על הערצת המערבי, או על שנאת הערבי. שיח להטבא"קי שלא יהיה מבוסס על קפיטליזם ותפישת החופש הקפיטליסטית, ושידחה ממנו סממנים של גזענות, כי מאבק בדיכוי להטבא"ק, הוא גם מאבק בדיכוי גזעני.

איך תתארגני בצורה לא היררכית ותישארי בחיים

התארגנות באופן לא היררכי וקבלת החלטות בקונצנזוס הן מהממות במיוחד לדעתי, כי הן דרכי פעולה אנרכיסטיות ופמיניסטיות שמביאות את התיאוריה הרדיקלית שלנו לפרקטיקה רדיקלית.

יוצא לי לשמוע לא מעט על מקרים שבהם א/נשים לא מצליחים להתארגן באופן לא היררכי, או שנוצר מצב שבו מישהי אחד עושה הרבה יותר ממה שהתכוונה לעשות בכלל כשל לוגיסטי וא/נשים יוצאות עם תחושת תסכול מההתנסויות האלה, אז אני אנסה בפוסט הזה לתת כמה עצות שימושיות מניסיוני בהתארגנויות פוליטיות לא היררכיות שבתקווה יוכלו לעזור לא/נשים אחרות.

 

בדקו את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת
כשמתחילות תהליך של ארגון כנס/מצעד/אירוע/מסיבוש/טקס/כלדבר כדאי מאוד שתבדקו את המחויבות של א/נשים להתארגנות ואת המשאבים שיש להן להשקיע (משאבי זמן, משאבים רגשיים, משאבים חומריים וכו'). הדרך הכי טובה לעשות את זה היא לשאול, ושכל אחד תגיד עד כמה היא רוצה ויכול להשקיע בארגון. חשוב להבין שלכל אחת מאיתנו יש משאבים מוגבלים, ולא כל אחת יכולה להשקיע את אותה כמות המשאבים שאני יכול.ה. בהתארגנויות ארוכות טווח (למשל, תא אוכל במקום פצצות שמקים דוכנים במשך חודשים רבים או כנס שהארגון שלו לוקח תקופה ארוכה) יתכן ותרצו לבדוק מחדש את המחויבות והמשאבים שיש לכל אחת לתת לאחר כמות זמן מסוימת מתוך ההבנה שהמשאבים שלנו לא קבועים, ובתקופות שונות כמות האנרגיה שאנחנו יכולות להשקיע משתנה. אם במהלך ארגון כלשהו מישהי משקיעה הרבה יותר משאבים ממה שהיא אמר שהוא יכולה להשקיע, כנראה שמשהו בארגון התפקשש. בדקו איתה האם זה בסדר מבחינתו, ובמידה ולא מצאו לכך פתרון.

חסכו במשאבים
יש המון דרכים מגניבות ואקולוגיות לחסוך במשאבים ולצמצם צרכנות בהתארגנויות פוליטיות, להכין דברים שאנחנו צריכות בעצמנו זו אחת האופציות (יש באינטרנט אלפי מדריכי DIY), אפשר גם למצוא הרבה דברים (למשל בתא אוכל במקום פצצות שהייתי חבר.ה בו, כמעט כל כלי האוכל שלנו היו כאלה שמצאנו עזובים ברחובות ובפחים, שלטים להפגנות תמיד אפשר להכין מחומרים ממוחזרים וכו'), יש הרבה ציוד שאפשר להשאיל מחברותים או מארגונים פוליטיים ששותפים למטרות שלכן (למשל: ציוד הגברה, מקום להיפגש בו וכו').
כדאי גם שתכירו כמה דרכים לגיוס כספים למקרה שתצטרכו כאלה, לגייס כספים למטרות פוליטיות אפשר בבנפיט (מסיבה/הופעה שמטרתה גיוס כסף למטרה מסוימת, אפשר להחליט שהכניסה חופשית ומבקשות תרומות לפי יכולת או שגווים סכום מסוים מכל אחת), אפשר להכין פנזינים או חולצות שקשורות למטרה הפוליטית שלכן ולמכור אותם או לבקש מא/נשים שמאמינות במטרה שלכן לתרום כפי יכולתן (כסף או משאבים אחרים). כמו כן, יש המון קרנות אקטיביסטיות, קרנות פמיניסטיות, קרנות שמאלניות, קרנות זב"חניקיות ועוד שתומכות כלכלית במטרות אקטיביסטיות, אז תמיד אפשר להגיש בקשות למימון מקרנות).
כדי לחסוך במשאבי זמן אפשר להתייעץ עם אקטיביסטיות עם ניסיון ולבקש מהן הצעות להתייעלות וכו'.

תקשורת והקשבה זה חשוב
כמו בכל דבר, גם בהתארגנויות לא היררכיות מאוד מאוד חשוב שנתקשר ושנקשיב אחת לשנייה. התארגנות שקורית מתוך סולידריות והקשבה תהיה הרבה יותר מהנה והרבה יותר קלה. חשוב שלא נאבד בדרך את החוויות של א/נשים שפועלות איתנו, נקשיב לקשיים אחת של השנייה ולצרכים אחד של השנייה ונאפשר לכולן מרחב לשתף אותנו בדברים האלה. אם ניצור מרחב תקשורתי ונדבר על התחושות שלנו, נמנע מצבים שבהן א/נשים מרגישות שהם עושים יותר ממה שהן יכולים ורוצות, שא/נשים צוברות כעסים בבטן או שא/נשים מפסיקות לפעול איתנו בגלל שלא היה להן מרחב לשתף את הצרכים שלהן, את הרגשות שלהן ואת הקשיים שלהן.
ע"י הקשבה גם נהיה ערות לצרכים של א/נשים כדי שיוכלו לקחת חלק בפעילות ונוכל לפעול כדי לעזור להם לקרות. למשל, יתכן שפעילות נכות יצטרכו שניפגש במקומות נגישים, יתכן שפעילות יצטרכו שכשאנו נפגשות יהיה במקום אוכל טבעוני, יתכן שיהיו פעילים שיבקשו שנזכיר להן לפני פגישות כדי שיזכרו להגיע וכו'

לוגיסטיקה זה חשוב
הרבה פעמים כשמנסות להתארגן באופן לא היררכי, כל אחת לוקח לעצמה תפקיד/ים כלשהו/הם לפי החשק/היכולת/ההתנדבות. ארגון לוגיסטי הוא תפקיד שדורש המון ברוב המקרים וקורה לא פעם שא/נשים מפחיתות בחשיבות שלו או מקווים שהדברים יתארגנו מעצמם. לפעמים כדאי שמישהי תיקח על עצמה את תפקיד הלוגיסטיקה (לדאוג שלכל משימה שצריך לבצע יש מי שמבצעת אותה, לוודא שלא הכל נופל על מישהי אחת, לדאוג שיש תאריכים למפגשים שקשורים לפעילות, לדאוג להזכיר לא/נשים שביקשו שיזכירו להן משימות שהן לקחו על עצמן וכו').
כמו כן, חשוב שלא נתחייב לעשות דברים שאנחנו לא יכולות או לא בטוחות שאנחנו יכולים לעשות, כי זה יגרום לעיקובים וקשיים לוגיסטיים שיכלו להימנע אם היו יודעות מראש שאין מי שיבצע את המשימות.
לוגיסטיקה תעשה סדר בדברים, וסדר לא אומר בהכרח היררכיה. המשמעות של אי היררכיה היא לא בהכרח אי סדר או חוסר ארגון. כשהדברים נעשים באופן התנדבותי מתוך סולידריות ותקשורת הם לא היררכיים, והלוגיסטיקה תעזור לגרום להם לקרות באופן יעיל.

קבלו החלטות בקונצנזוס
לקבל החלטות בקונצנזוס אומר שלכולן יש קול, שכל אחת שלוקחת חלק בהתארגנות יכול להטיל וטו על דברים שהוא לא יכולה לקבל. כדי שנוכל לקבל החלטות בקונצנזוס מאוד חשוב שנזכור את עניין התקשורת וההקשבה. לפני שלוקחות החלטה כדאי לשאול ולוודא שאין מישהי שמתנגד להחלטה, ובמידה ויש לדבר על זה, להציג את הטיעונים והסיבות שלנו, ולפעול בדרך של שכנוע וסולידריות ולא לעבור מיד להצבעה. דרך נוספת שעוזרות להחליט החלטות היא שיטת ה"טמפרטורות" שבה כשצריך להחליט בעד או נגד החלטה כלשהי כל אחת מסמנת באגודל שלה, כשאגודל מורם מעלה מסמן הסכמה מוחלטת, אגודל מכוון מטה מסמן התנגדות מוחלטת, ואגודל מופנה הצידה מסמן ניטרליות (ואפשר לכוון את האגודל לכל מני מקומות בין לבין כדי לסמן מידות הסכמה משתנות).
מניסיוני מאוד לא כדאי לנסות להגיע להחלטות בקונצנזוס בנושאים שנויים במחלוקת באינטרנט/בפייסבוק/באימיילים. גם כי המדיום התקשורתי פחות יעיל, וגם כי זה פשוט לא עובד. אפשר לקבוע פגישות באמצעות דודל, או במקרים בהם צריכות להגיע להחלטה באופן מהיר, אפשר להשתמש בטלפון.

הכירו בפריווילגיות שלכם ושימו לב להשפעה שלהן
התארגנות שבה גברים מדברים הרבה יותר מהחלק היחסי שלהם בקבוצה, או שלסטרייטים אשכנזים יש הרבה יותר השפעה על ההחלטות מללהטבא"קיות מזרחיות או שצריכות כסף בגלל שנפגשים בבית קפה שחייבות להזמין בו ומי שאין לה כסף לא יכול להשתתף, הן לא התארגנויות לא היררכיות. הכירו בפריווילגיות שלכם (לכולנו יש כאלה) ושימו לב שאתם לא מדירים באמצעותן אחרים.

כתיבת פרוטוקול פגישות יכולה לעזור
כתיבת פרוטוקול של הפגישות יכולה לעזור למי שלא נכחו בפגישות להתעדכן במה שחדש, לעור לא/נשים לזכור איזה משימות הן צריכות לבצע, ולעזור למצטרפות חדשות להכיר את הפעילות שנעשתה לפני הצטרפותן אליה. כמו כן, כתיבה ופרסום של פרוטוקולים עוזרים לשקיפות של התארגנויות פוליטית.

תהנו
לעשות מלא מלא כיף זה אחד הדברים הכי חשובים בפעילות פוליטית. אל תשכחו את זה. אם אתן לא נהנות, או שא/נשים שפועלות איתכם לא נהנות בדקו למה ואיך אפשר לתקן את זה. פעילות פוליטית שנהנות לעשות אותה היא יותר ברת-קיימא, יותר יעילה ויותר כיפית =]

הלהטבא"ק שלך בשמאל, נשמה

לפני כמה ימים יצא לי להתקל בכרזה הזו של עמוד הפייסבוק "שישים ואחת" (עמוד ש"נועד לחשוף בפני הציבור את מה שהימין מנסה להסתיר ממנו"). הכרזה מציגה את ביבי באיור של גיבור על בתחתונים וגלימה ורודים כשמתחת הכיתוב "פתאום בבחירות נהיית גיי פרנדלי? אויש ביבי, תנוחי!" ותזכורת אודות גילויי הומופוביה מצד ח"כים של הליכוד.

אבל איזה מפלגות בעצם כן טובות ללהטבאפ"ק? היום כשלכל מפלגה שניה יש תא גאה, איך נוכל לבחור את המפלגה שהכי תועיל ללהט"ב?

טוב, זו בטח לא אחת ממפלגות הציונות-הפאשיסטית (וכן, זה בהחלט כולל את מפלגות ה"שמאל-מרכז"), אם הקביעה הזו נראית לכן תמוהה אתן מוזמנות לקרוא כאן למה.

לרבות נראה שהבחירה ההגיונית ביותר היא במרצ, המפלגה היחידה שהכניסה לכנסת להט"ב מוצהר (שהוא גם גבר, סיסג'נדר, הומו, אשכנזי – אולי כי ככה קל יותר לבלוע את זה?..). אלא שמלבד היותה של מרצ מפלגה ציונית, היא גם הכינה את התשדיר הזה, שבו השחקנית רננה רז "יוצאת מהארון", היא מספרת שיש לה מישהי, מישהי "שיודעת לגעת… בדברים החשובים באמת…", ורק בסוף היא מגלה לנו שאותה ה"מישהי" היא מפלגת מרצ. התשדיר הזה, מלבד ההייג'ק העצום שהוא עושה לנושא הלהטבא"קי (כמו דברים רבים שמפלגת מרצ עושה) גם משתף פעולה עם מציצנות של גברים סטרייטים למערכות יחסים לסביות, תשדיר סקסיסטי ולסבופובי.

עוד דוגמא מיני רבות לשימוש של מרצ בלהטבאפ"ק אפשר לראות בהפגנת הנשיקות שיזמה תמר זנדברג מול הרבנות הראשית, ויש גם את הסרטון המיזוגני גזעני שבו מאיה בצלאל מסבירה למה היא הולכת להצביע למרצ תוך כדי שברקע המפלגה מתרברבת בחרדופוביה שלה.

ומה עם מפלגת חד"ש? מפלגת שמאל לא ציונית שחורטת על דגלה שיתוף פעולה יהודי ערבי, אך כשמדובר בלהטבפא"ק הדיבור על הזכויות שלנו די מוגבל לכרזות בשפה העברית.

אבל למה לעסוק במה שרע? אולי כדאי לבדוק מה המפלגות עשו למען להטבא"ק. אתר "כנסת פתוחה" מציג את מדד "קידום זכויות להט"ב וקידום שוויון על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית". המדד הזה מבוסס על 16 הצעות חוק ו-8 הצבעות שונות שסומנו כרלוונטיות לנושא. מתוך 16 הצעות חוק, 10 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ו-3 מתייחסות לשוויו באימוץ ופונדקאות. מתוך 8 הצבעות 5 מתייחסות לזכויות של בני זוג מאותו מין, ונישואים חד מיניים ועוד אחת היא הצבעה בנושא חסינות רבנים, שלא קשורה ללהטבאפ"ק באופן ישיר.

מבחינת המפלגות קידום זכויות להטבאפ"ק פירושו לאפשר זכויות לזוגות נשואים, ולאפשר להם להתרבות או לאמץ ילדים, כלומר המשמעות של שוויון היא שוויון שמבוסס על חוקי ההטרונורמה, לפיהם פריוולגיות ניתנות למי שמציתת לצווי החברתי להתרבות ולהקים תא משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי (או הומונורמטיבי במקרה זה).

פוליטקה מהסוג הזה לא חותרת בשום צורה תחת מבני הדיכוי של להטבא"ק, אלא מחזקת את המבנים האלה שמניחים שלמי שלא מתנהגת לפי הנורמה אין זכויות, שמי שמתחתןת ומתרבה שווה יותר ממי שלא, ומשטיחות שיח קווירי לידי המאבק לנישואים ולהידמות לנורמה, פוליטיקה שמדירה כל מי שלא יכולה או לא רוצה בנישואים, בהבאת ילדים ובהקמת תא משפחתי.

הפוליטיקה הזו היא הרסנית כלפי מאבק קוירי לא רק בגלל החיזוק והתחזוקה של מבנים הטרוסקסיסטיים, אלא גם כי היא מסיתה את תשומת הלב מפגיעות חמורות בלהטבאפ"ק, מחסור במשאבים, אלימות יומיומית שמופנית כלפי א/נשים להטבאפ"ק, נוער מחוסר דיור עקב התנכלות של המשפחה, דיכוי ע"י מוסדות המדינה, הממסד הרפואי ועוד.

אין כיום שום מפלגה שמייצגת פוליטיקה קווירית או התנגדות להטרוסקסיזם. הפתק ששמות (או לא שמות) בקלפי לא ישפר את מצב הלהטבאפ"ק. אסור לנו לעצור שם ולסמוך על "נבחרי הציבור" שידאגו לנו. המאבק שלנו צריך להתקיים ביומיום שלנו, בערים שלנו, ברחובות שלנו, בבתים שלנו, בבתי הספר שלנו ובשיח שלנו.