אני קצת משוגעת

*אזהרת טריגר: פוסט זה עוסק באלימות ממסדית כלפי חולות נפש, דיכוי של הממסד הפסיכיאטרי וניסיונות התאבדות*

*כמו כן, הפוסט הזה מעלה אצלי המון רגשות ולכן הוא כתוב באופן מבולגן ומבולבל יותר מהרגיל, וקשה להבין מה אני מנסה להגיד. מקווה שתצלחו אותו בכל זאת*

אתמול התפרסמה בהארץ כתבה על בעיה פסיכולוגית בשם "עשרת" שייחודית לבני עשירים. הכתבה מספרת על איתן קואץ', נער אמריקאי בן 16 שנהג בשכרות, וגרם למותם של 4 בני אדם ולפציעות קשות של 2 מחבריו. הפסיכולוג ג'יי דיק מילר איבחן במשפט את קואץ' כסובל מ"עשרת" כיוון שגדל עם משפחה עשירה במיוחד שפתרה בעיות באמצעות כסף ולא חסכה ממנו דבר, קואץ' מעולם לא למד שלמעשיו יש השלכות ולא ידע להבדיל בין טוב ורע.

בעקבות האבחון, בית המשפט האמריקאי לא גזר על קואץ' מאסר בפועל, אלא טיפול במוסד פסיכיאטרי. משפחתו ממנה טיפול במוסד פרטי בעלות 450 אלף דולר שם קואץ' יוכל ללמוד בישול, רכיבה על סוסים ועוד כל מני דברים בזמן שיטופל. המשפט הזה עורר כמה תגובות מחאה בארה"ב מאנשים שטענו שזוהי הוכחה שמערכת המשפט האמריקאית לא שוויונית. אבל לא מעניין אותי לדבר על מערכת המשפט האמריקאית, בא לי לדבר דווקא על הממסד הפסיכיאטרי.

קודם כל סיפור אישי קצר.

הייתי מאושפזת שלוש פעמים בחיי בבית החולים לבריאות הנפש גהה בפתח תקווה. פעמיים בגיל 17 (לפני חמש שנים) במחלקה ד', מחלקת הנוער, שתי הפעמים היו סמוכות ונמשכו שלושה שבועות ושבועיים בהתאמה, ופעם נוספת התאשפזתי בתחילת יולי האחרון במחלקה ה' באותו בית החולים, מחלקת מבוגרים, אשפוז שנמשך סוף שבוע אחד.

אחרי שניסיתי להתאבד בבליעת כדורים בגיל 17 אחי מצא אותי והסיע אותי לבית חולים, שם לאחר טיפול ראשוני בעודי מושפעת מ-80 כדורי שינה ניסו לדבר איתי עובדת סוציאלית ופסיכיאטר של בית החולים. לאחר שלא הגבתי פוניתי באמבולנס למיון בבית החולים גהה, שם אמר לי פסיכיאטר שמכיוון שאני קטינה יש לי שתי אפשרויות, להתאשפז מרצון, או שאאושפז בכפיה ל-24 שעות עד שפסיכיאטר מחוזי יקבע האם יש לאשפז אותי בכפיה לאורך זמן או לשחרר אותי. הוא הבהיר לי גם שבמצבי כנראה שיוחלט לאשפז אותי בכפיה. חתמתי על הסכמה לאשפוז.

אחרי שבועיים השתחררתי וכשחזרתי לביקורת כמה ימים אח"כ הוחלט לאשפז אותי שוב לשבועיים, בסופם חזרתי לבית של ההורים שלי, ובהמשך שנת הלימודים הגעתי לעתים רחוקות לבית הספר, בעיקר לבחינות בגרות ומתכונת. השנים עברו ואחרי 2 ניסיונות התאבדות סמוכים וכושלים נוספים (אני לא מאוד מוצלחת בזה, מסתבר) התאשפזתי לבקשתי מכיוון שבפועל לא היה לי שום מקום אחר ללכת אליו.

אני זוכרת את הימים הראשונים שלי במחלקה ד', כשד"ר לואיזה בולוביק, הפסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה, ניגשה אלי ואמרה לי שאני חייב להסתפר ולהתגלח, כי אם אני לא רוצה שיראו אותי כמשוגעת, אני צריכה לא להראות כאחת. אני צריכה להראות נורמטיבית. אני זוכרת את הפסיכיאטר בבית חולים השרון שעשה לי אבחון פסיכיאטרי כמה ימים אחרי ניסיון התאבדות ושאל אותי אם אני נמשכת לגברים. אמרתי שבין השאר, והוא שאל אם גם לנשים. אמרתי שבין השאר והוא שאל אותי אם זו הבעיה העיקרית. אני זוכרת גם את הפסיכיאטר במחלקה ה' שכשאמרתי שאני ג'נדרקווירית שאל אותי מה לגבי משיכה מינית, וכשאמרתי שאני ביסקסואלית הוא אמר "אז אתה בעצם לא מחליט שום דבר? אתה צריך לקחת את עצמך בידיים".

אני זוכרת גם את הילדה במחלקה ד' שאמרה שהיא אישה מבוגרת ויש לה כוס, אבל זה נחשב לחלק מהבעיה שלה, שהיא לא מקבלת את היותה "בן" ב"מציאות". אני זוכרת שפגשתי נערות ש"מתירנות מינית" הייתה חלק מהבעיה שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לעזור להן לפתור. אני זוכרת שישבתי במחלקה ד' בסדנת "השתלבות בחברה" שם לימדו אותנו שנצטרך להתמודד עם הבעיות שלנו ולתקן את עצמנו כדי שנוכל להשתלב בשוק העבודה ולדאוג לעצמנו.

אני זוכרת ביום האחרון שלי במחלקה ה' שיחה ארוכה אל תוך הלילה עם אחת המאושפזות, התחלנו מלדבר על הספר שקראתי, ספר שעסק בביסקסואליות, והיא סיפרה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה. שהיא הייתה מאושפזת באשפוז יום בהתחלה ומכיוון שלא אכלה ולא שיתפה פעולה הועברה למחלקה הסגורה. היא סיפרה לי איך נכנסה להריון מתרומת זרע אחרי מאמצים בירוקרטים רבים, ושהייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה, ושעכשיו היא מתחרטת על זה ומרגישה שהיא עשתה את זה כי זה מה שהייתה צריכה לעשות. בהמשך היא גם סיפרה לי שהיא לא נמשכת לגברים, אבל גם לא לנשים. דיברנו על א-מיניות והיא אמרה שזה מפחיד לחשוב על הגדרות כאלה בשלב הזה של החיים ושצריך בשביל זה הרבה אומץ שכנראה אין לה.

אני זוכרת עוד מליון ואחת דרכים שהממסד הפסיכיאטרי ניסה לנרמל אותי ואת אלו שמסביבי כדי להציל אותנו ממחלות הנפש של עצמנו. בזמן שקואץ' ובני עשירים אחרים יכלו לממן מוסדות פרטיים ב-450 אלף דולר, אנחנו התמודדנו עם צפיפות ומחסור במיטות במחלקה שהובילו לכך שלפעמים האינטרס לאשפז מי שזקוקה לאשפוז והאינטרס לא לאשפז יותר חולות מכמה מיטות שיש התנגשו אלה באלה. שבזמן שהממסד הפסיכיאטרי ממציא מצד אחד מחלות כמו "עשרת" שפותרות בני עשירים מאחריות על מעשיהם, הוא עושה מאמצים להגדיל את הסמכויות שלו לכפות אשפוז ולפעול לנרמל את מי שאינה נורמלית. בעוד שלבני עשירים יש את הכלים הכלכליים לדאוג לעצמם מוסדות כמו ביטוח לאומי עושים כל שביכולתם כדי למנוע קצבאות נכות ממי שזקוקים לכאלה.

999381_317646731706302_1228488134_n

הממסד הפסיכיאטרי עוסק בשאלה במה לאבחן את החולה מבין האבחנות הפסיכיאטריות הקיימות, ואיך לרפא אותה מהמחלה שבה הממסד תייג אותה. הוא לא עסוק בלתת לחולות כלים לאבחן את הדפוסים שלהן, ולעזור להן לעבוד על הדפוסים שהן מעוניינות לשנות. הוא עוסק בדרישה מהסביבה להתנהג בהתאם למה שפסיכיאטרים אומרים שנכון, לחזק את בעלי הכוח, ולהחליש את אלה שחורגים מהמקובל. לומר לנו מה מותר ומה אסור להרגיש, ולייצר מערכת הפחדה לפיה אם לא תעמדו בסטנדרטים חברתיים מסוימים ישללו מכם חופש התנועה והזכות על גופכן. הוא לא עוסק בלהבין איך אנחנו לפעמים לא יכולות לעמוד בדרישות של המערכת מאיתנו, אלה בלדרוש מאיתנו להשתנות ככה שנעמוד בהן.

אני מאחלת לכל חולת נפש למצוא את הטיפול שהכי נכון לה. אם זה בשיטות טיפול אלטרנטיביות כמו ייעוץ הדדי, או בטיפול פסיכולוגי פמיניסטי כמו שמציע מרכז אישה בשלה או קולקטיב פסיכואקטיב.

אני חולת נפש, והיה לי חשוב לכתוב את הדברים האלה כי חשוב בעיניי שנספר את הסיפורים של עצמנו, כמו שאנחנו חוות אותן וניצור שיח של חולות נפש על חולות נפש כדרך ללמוד על עצמנו שאינה דרך העיניים של הממסד הפסיכיאטרי.

מחכה לשמוע את הסיפורים שלכן.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “אני קצת משוגעת

  1. את הסיפור שלי אין לי כרגע יכולת לכתוב בספירה ציבורית. אז רק אומר שמאד התרגשתי לקרוא את זה, וזה היה מאד נוגע ללב וגם מאד מחזק. תודה רבה לך שכתבת את זה. חזקי ואמצי.
    משהו שקראתי איפהשהו ולא זוכרת איפה: את בסדר, העולם מעוות. להיות "בריאה" באמת זה לא להיות כמו כולם – אלא למצוא את המקום שלך בעולם הזה, למצוא דרך להיות עצמך וגם להיות עצמאית, בו זמנית. איכשהו למצוא דרך לפעול תחת הנסיבות הקיימות.

    בעיני, לפעמים זה אומר להעמיד פנים. לפעמים זה אומר לצאת למלחמה נגד העוולות של העולם. ולפעמים זו אחת מעשרות דרכים אחרות.

  2. אין ספק שהממסד הפסיכיאטרי הוא דכאני ומשרת את בעלי הכוח. אבל את משתפת איתו פעולה בדבר אחד חשוב: בהשתקה של הסיבות לכך שניסית להתאבד מלכתחילה. את נמנעת מלספר על האנשים שדיכאו אותך מגיל אפס – ההורים שלך – ושהשפעתם הייתה הרסנית יותר מכל ממסד פסיכיאטרי שבעולם – וכך מגנה עליהם, בעלי הכוח, וממשיכה לבגוד בעצמך.

  3. תודה, מתוק.ה שכתבת את זה!

    אותי אווה אילוז מאד העצימה מול השיח הפסיכולוגי/פסיכיאטרי, וממשיכה לספק לי כלי ניתוח חשובים להבנת האינטרס המקצועי והממסדי הפסיכיאטרי/פסיכולוגי וגם האינטרס החברתי לקבל את הממסד הזה כעמוד התווך של הבנת הזהות ותיווך הרגשות בעידן ההיפר-קפיטליסטי.

    ספציפית על הוספת עוד ועוד אבחנות (בינהן "עשרת") כותבת אווה אילוז שזה מסייע בהתפשטות השיח הפסיכולוגי לכל תחומי החיים (במקרה שלנו, המשפט והכירסום באחריות הפלילית) תוך העמקת פערים מעמדיים (שוב, במקרה שלנו ברור מאד) ותוך חיזוק מעמדם של פסיכולוגים כמבינים וכנדרשים ביותר ויותר תחומים. גם הנורמליות הנחשקת הופכת להיות עבודה קשה עם כל כך הרבה ניורוזות בדרך (ומי יעזור לנו להתגבר עליהן? נכון, הפסיכולוג).

    נשיקה על התחת המאמם שלך, ומקווה לראות אותך פה בקרוב 🙂

  4. *טריגר גם כאן*
    אני במערכת בריאות הנפש מגיל מאוד צעיר, מכל הסיבות הנפוצות בגללן מגיעות נשים (נערות וילדות) למערכת בריאות הנפש. ואני מתעקשת לספר את הסיפור שלי (אתמול: לאורתופד שהיה חייב לדעת למה בדיוק הוא תופר אותי בסמיכות לאזורים המוצנעים). תודה שכתבת. ספרי, זו זכותך. אני מקשיבה.

  5. כפרה עלייך, צר לי לבשר לך, את לא משוגעת. אולי מפגרת מתאים יותר.
    כמאושפזת פסיכיאטרית אמיתית אני יכולה להגיד לך שאת, כמו כל החברות המפגרות שלך, לא יודעת על מה את מדברת.
    את עצלנית, זה נכון. אולי את אפילו מדוכאת, אבל תפסיקי, בבקשה תפסיקי, לנכס את החוויה הכואבת שאני חוויתי, אלייך.
    אני אושפזתי במשך שנה בטירה, אחר כך עברתי בין פנימיות והוסטלים. מותק – את היית מאושפזת שבועות ספורים – אני הייתי מאושפזת כל החיים.
    את לוקחת את החויה המינורית שעברת ומכלילה אותה, בהתנשאות ופריבילגיה, כפי שאתן מרבות לומר, לאנשים כמוני, שחוו חרא של חיים ויצאו מהם בשן ועין.
    היום אני חיה עם בת הזוג שלי, עובדת בעבודה "טובה" ו"מסודרת" בחיים. ולא, זה לא למרות החוויות שעברתי באשפוז, זה בזכות החוויות האלו.
    אל תתקרבני ואל תהפכי את עצמך למדוכאת ע"י הנורמה. את היחידה שמדכאת את עצמך.
    לא היית מדוכאת, למען האמת לא באמת היית באשפוז. את לא משוגעת. את מנכסת, מתנהגת בצורה פריבילגית ואשכנזית.
    אז תעשי טובה ותהיי בת ברית טובה לאנשים כמוני.

  6. חברת של פרויקטים מקבלת מכרזים ממשרד הבראות לנהל דיורים מוגנים הנהלת החברה מקבלת החלטות לגבי הדירים בדירות שבחסותם בצורה שרירותית ללא שום התחשבות וגוזרים קופון ממשרד הבריאות מענין הם מאלצים חוסים לקבל שרות מתוגבר אפילו אם אין לחוסה שום צורך אולי הם זוכים במכרזים לניהול דיור מוגן בגלל קשרים במשד הבריאות? ? ? ? ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s