נרקסיזם אהובתי

*שימו לב: פוסט זה לא נועד לגברים הסטרייטים שביניכם. אם אתם גברים סטרייטים, אתם מוזמנים להמשיך הלאה*

בשבוע שעבר התפרסמו התשובות שלי לשאלון של ספירניסטיות, ובנוסף התפרסם גם ראיון שלי בעיתון ידיעות פתח תקווה. בעקבות 2 הפרסומים פנו אלי כמה א/נשים כדי להודות לי ולתת לי מילות הערכה, אבל בעקבות הסמיכות של הפרסומים יצא לי גם להיות מואשמת בנרקיסיזם, התנשאות ואהבה עצמית מופרזת.

קצת קשה לי להבין איך אפשר להאשים אותי באהבה עצמית מופרזת. כלומר, אני כ"כ מהמםת, יפה, מדהימה, מוכשרת וקסומה, איך לעזאזל אני יכולה להפריז באהבה עצמית? איך בכלל מישהי מאיתנו יכולה להפריז באהבה עצמית? כאילו ברצינות, התרבות הגברית-סטרייטית יכולה להעריץ את עצמה מספיק כדי לשגר פאלוסי ענק לחלל, להאדיר את עצמה בכל הזדמנות אפשרית, לפסול את כל השאר ולהפעיל עליהן אלימות, ואנחנו צריכות לשמור על ענווה?

 1378760_10201262209051467_1470276434_n

אני לא מאמיןה בענווה כפרקטיקה. אני מאמינה בגאווה. אני מאמינה שכשהחברה מלמדת אותנו להתבייש בגופים שלנו, להסתיר את המיניות שלנו, להתנרמל לפי הסטנדרטים שלה, לסתום את הפה ולא לקבל מחמאות, אנחנו חייבות להתנגד. להתנגד בגאווה. להתנגד בסקס מעולה ונטול אשמה ומערכות יחסים מהממות, להתנגד בלא לשתוק, להתנגד בלדבר על כל במה שאנחנו רוצות לדבר עליה, להתנגד בלעשות מה שבא לנו ולאהוב את עצמנו בלי גבולות.

לגברים סטרייטים קל לדבר על ענווה. הם יכולים להרשות אותה לעצמם כשכל הסביבה שלהם עוסקת בלהעריץ אותם, וקל להם לדרוש מאיתנו לעשות את אותו הדבר בלי להבין את ההבדל. אז אנחנו יכולות לענות להם בדיוק כמו שהיינו עונות לשאלה "אבל גם לסטרייטים אין מצעד גאווה, אז למה אתן צריכות אחת?". אנחנו צריכות גאווה, אנחנו צריכות נוכחות ואנחנו צריכות לקחת מקום כי הם נלקחים מאיתנו בכח. אנחנו צריכות להעריץ את עצמנו כי הרבה מאיתנו מנסות להתאבד כי החברה הסטרייטית לימדה אותן לשנוא את עצמן. אנחנו צריכות לפרגן לעצמנו כשלאף אחד לא אכפת מההישגים שלנו, כי הם לא נחשבים להישגים בעולם המושגים הקפיטליסטי-פאלוצנטרי-הטרוסקסואלי.

אני מעריץה כל אישה וכל להטבפא"קית כשהיא קמה בבוקר ומתמודדת עם העולם הזה, וכשהיא אומרת מה שהיא חושבת ולא שותקת, כשהיא עושה אקטיביזם כדי לשנות ולשפר, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות, לגעת בעצמה, לחבק את החברות שלה, לדבר על מה שמחרמן אותה בקול רם ולאהוב את עצמה.

כמה פעמים קרה לכן שלא הייתן בטוחות שיש לכן כישרון? או שאתן יכולות לעשות דברים? או שמישהו תאהב אתכן אי פעם? (לגברים סטרייטים זה קורה פחות). כמה פעמים קיבלתן מחמאה והאינסטינקט הראשון שלכן היה להכחיש אותה, או להגיב בעוקצנות? (גם זה קורה לגברים סטרייטים פחות).

מגיע לכן לקבל מחמאות. מגיע לכן לשכוח את מה שלמדו אתכן על שנאה עצמית ולהתחיל להעריץ את עצמכן. אחת הפרקטיקות שבןת הזוג שלי לימד אותי בקשר לזה היא להגיב למחמאות ב"תודה ששמת לב". לא רק לומר תודה, אלא גם לומר שאני יודעת שזה נכון, אני יודעת שאני מהממת ושמגיע לי להרגיש ככה, שאני לא צריכה להצטנע ולשנוא את עצמי. שמותר לי ליהנות מהמעלות שלי בלי להרגיש חרטה על זה. תנסו את זה. תנסו לענות למחמאות ב"תודה, אני יודעת" או "תודה ששמת לב". האמינו למחמאות, ואף פעם אל תפחדו לאהוב את עצמכן יותר מדי.

אל תחכו למחר. תתחילו עכשיו. אני מחכה לתגובות שלכן בהן תספרו לי למה אתן מעריצות את עצמכן.

1375167_10151851958844523_1000630461_n

באדיבות שירי אייזנר

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “נרקסיזם אהובתי

  1. לא מעריצה את עצמי אבל גרופית של עצמי לגמרי. אוהבת לחשוף את הציצים שלי בפני עצמי בכל מזג אוויר, במיוחד כשממש קר לי.

    3>

  2. כתבה מהממת!!!!!! אני תמיד עונה ב' תודה, אני יודעת' ואנשים תמיד מקטינים אותי על זה ואני תמיד צריכה להתנצל על זה שאני לא צנועה, ולמען האמת, אף פעם לא הייתי.
    אני מעריצה את עצמי בלי בושה וכנה לחלוטין עם החסרונות ועם היתרונות שלי. שמחה שמישהי חושבת כמוני ♥

  3. מעריצה את עצמי על ששרדתי כל כך הרבה דיכויים.
    מעריצה את עצמי על שהצלחתי לשקם את הדימוי העצמי שלי ואת דימוי הגוף. מגיל קטן אני סובלת ממצב כרוני שכולל כאבים והצריך טיפול בעזרים רפואיים שגרמו לחוסר נוחות, החלק הנורא והבאמת בלתי נסבל הוא שמאז שהייתי קטנה סיפרו לי שגוף חולה הוא גוף מכוער, שאשה עם נכות לא יכולה להיות יפה, ושאם את לא יפה את לא שווה הרבה. לימדו אותי שאני צריכה לשאוף להסתיר את החלקים האבנורמליים שבגופי ולהתבייש בהם, שקר וכזב!!! היום אני חולה כרונית על הגוף הנכה והמהמם שלי! מפנקת אותו, לומדת אותו, חוגגת אותו, בוחנת אותו כשהוא חשוף במראה ומתלהבת כמו ילדה קטנה שמעולם לא אמרו לה שהיא מכוערת.
    מעריצה את עצמי על כך שאני מתמודדת בדרכים היצירתיות שלי עם דיספוריה ועל ההבנה שאני יכולה לבחור את המגדר שלי ואת הנראות שלי בכל זמן שאבחר, ששונות מגדרית זה מגניב.
    מעריצה את עצמי על שהצלחתי לשקם את חיי המין שלי אחרי אלימות מינית קשה, שבחרתי בבן זוג מדהים ונתתי לו להתקרב אליי מספיק כדי לעבור איתי את תהליך השיקום הזה, מעריצה את עצמי על שהצלחתי להתחיל לדבר על התשוקות שלי בקול רם (וגם לממש אותן), על המזוכיזם, על הכניעה, ולהעז להתקומם ולזעוק כשמישהו\י מעז\ה לומר לי שבגלל שאני נשלטת אז אין לי עמוד שדרה, שאני מנוצלת, שאני קורבן (כבר נוצלתי, כבר שרדתי אלימות מינית, ורק אני יודעת בדיוק מה ההבדל בין אינטראקציה שמעצימה ומחזקת אותי לכזו שפוגעת בי) או שהבדס"מ שלי לא פמיניסטי או לא שפוי (וממתי לדכא מיניות של מישהי זה פמיניסטי?).
    מעריצה את הרגישות שיש בי, ואת הרצון להיות שם בשביל אחרותים גם כשלי בעצמי קשה. מעריצה את הנכונות שלי להזכיר לכל ילדה ונערה שאני פוגשת, שהיא מדהימה, ייחודית, בעלת כוחות ויכולות מהממות, ושלא תקשיב למי שאומר\ת לה אחרת.
    מעריצה את עצמי על כך שכתבתי דברי פירגון ואהבה עצמית בלי קושי ומבוכה! ומודה לך על שנתת לי השראה, חיזקת אותי וגרמת לי להביע את עצמי ככה! תמשיךי להעריץ את עצמך ❤

    • הדרך שאני מכיר היא לפרק את הנורמות שבגללן את לא אוהבת את עצמך. למשל: אם מישהי לא אוהבת את עצמה כי היא "לא חזקה מספיק", אז היא צריכה לשאול למה כח וחוזק הם דברים שהחברה רואה כחשובים ולאמץ נקודת מבט ביקורתית כלפי זה. למשל, לאתר את החשיבות בחולשה. למשל, לאתר את השקר בחוזק (לא כל מי שנראה חזק או חושב שהוא חזק הוא באמת כזה), למשל, להבין במה את חזקה. אחר-כך למצוא א/נשים שמסכימיםות איתך ויתנו תמיכה ועידוד לכיוון הזה ו… הופ, את בדרך לאהבה עצמית 🙂

  4. אוח, יקירתי! איזה עונג צרוף 🙂

    אחרי שנהניתי מהתמונות ששמת פה, ומהאהבה העצמית שלך (שאת צריכה להעצים, לטעמי, את מהממת הרבה יותר ממה שאת.ה מדמייןת!) אז לקחתי רגע לנשום והבנתי כמה שונה האהבה העצמית שאתה חושפת כאן מזו שממליצים עליה בספרי העזרה-העצמית הפסיכולוגיסטיים למינהם. שם מדובר בהעצמת מיתוס העצמיות הפנימית ההומניסטי, ואילו כאן… הו, הו! כאן! כאן מדובר בלא פחות מחורבנו הקרוב במהרה בימנו אמן! כלומר, ביצירת התשתית הרגשית שתתמוך במופעים החתרניים שלנו.

    וכאילו כל זה לא היה מספיק, עקבתי אחר ההפניה לכתבה עלייך בפתח-תקוה, ואני מ-ת-ע-ל-ף-ת!! איזה עצום זה שהיא קוראת לך "וג" כאילו בשם המשפחה שלך לאורך כל הכתבה! אני מתפוצץת מצחוק – זה כל כך נהדר שזה צריך להופיע כטקסט חובה בקורס לספרות ג'נדרקווירית במכון הקווירי של גוטנברג, שבדיה. וגם איזה נפלא שהיא כתבה (והיה לה חשוב לציין ש): "המראה שלה, שהולם את שייוכה המיני…" – חה! ג-ד-ו-ל איך הם מוצאים הלימה בכל מקום, הסיסג'נדריםות האלה, אפילו כשיש להןם מול העיניים את שיא הפירוק, הניצנוץ והעיקום של מגדר באשר הוא, מצליחים למצוא הלימה בין המין ("שיוכה המיני") למגדר ("המראה שלה"). ענקי.

    כה מעולה שהצלחת לדבר על הדרישות הקונקרטיות לשינוי סדר העדיפויות בקהילות הלהט"ב ועל מסחריותם של מצעדים ועוד. כתבה מצוינת ממש! גם הדיווחים על תקיפות בת"א שממש קשה לגרום לאנשים להבין שזה קורה "בתל-אביב?!!?". ואהבתי גם את המודעה לדירות חדשות למכירה מתחת לכתבה, בה את מדברת על ג'נטריפיקציה 🙂 אירוניה מצוינת. ג'נטריפיקציה – אאוט, ג'נדרפיקציה אין!

    ולשאלתך – אני מהמםת בגלל החברות שלי, בגלל שאני מסור להןם, ובגלל שאני נכשל בכוונה ובאופן לא-ניתן-לתיקון בלהיות נורמלי. אוהב אותי, ואוהב אותך!

  5. תודה על הפוסט המקסים והמדוייק.
    אני אוהבת את עצמי-ממש! על זה שאני לא פוחדת להביע אהבה, אני נוגעת ומחבקת ומנשקת בכמויות. אני ממש יפה ומושכת בגופי העגלגל והחושני. אני מוכשרת וחכמה ועמוקה! תודה על ההזדמנות להגיד את זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s