**אזהרת טריגר, פוסט זה מכיל תיאורים של הטרדות רחוב ותקיפות על רקע מיני ומגדרי**
*אני בכניסה לשוק הכרמל, בא.ה לשבת על ספסל שבדיוק מישהו הניח עליו בקבוק בירה.
הוא אומר לי לא לזרוק את הבקבוק כי יש אנשים שאוספים.
אני עונה שאני גם אוסף, לוקחת את הבקבוק ומתיישב.
ואז הוא מניח את היד שלו על הירך שלי, מעל הברך, ממשש אותה ושואל "אם אני אאסוף בקבוקים גם אני אהיה כזה שמן?"
*אני הולך ברחוב וגבר עובר לידי. הוא מושיט יד ונוגע בשיער שלי.
הוא ממשש את התלתלים שלי שכבר מגיעים לי עד הכתפיים ואומר שאני צריך להסתפר.
אני מסתכל עליו. לא עונה. אחרי כמה שניות הוא מוריד את היד שלו מהשיער שלי ואני ממשיךה ללכת.
* אני מחליףה לחצאית מאחורי בניין כלשהו, כי פחדתי לצאת מהבית ולנסוע באוטובוס בחצאית. מצאתי עגלת קניות ריקה שתעזור לנו באיסוף, אז אני יושב.ת בינתיים על גדר אבן נמוכה של איזה בניין ומחכה לחברות שלי.
גבר צעיר עוצר לידי ומעיר איזו הערה על החצאית שלי. אני מתעלםת ואז הוא מחזיק בחצאית שלי בחלק התחתון.
אני אומר לו שיעזוב אותי ומושךת את החצאית מהיד שלו. הוא ממשיך ללכת.
אני מוריד את החצאית ונשארת לחכות לחברות שלי במכנסיים.
*אני הולכת לי בתלאביב עם חצאית וקוקיות.
בתחילת הערב מוכרת בקיוסק מעירה לי הערות טרנספוביות אז אני מחליט.ה לא לקנות אצלה.
כמה שעות מאוחר יותר מישהו מצפצף לי עם הרכב שלו כשאני עם חברות בדרך לבית של אחד מהם. אני מתעלםת ממנו ממנו.
הוא צועק לי "מה זה הקוקיות האלה, יא הומו, יא מזדיין", אני עונה "לך תמות" אז הוא נוסע אחרי וזורק בקבוק בירה שמתנפץ על הקיר ליד הראש שלי.
שמתי לב שכמעט בכל המקרים בהם אני מוצאת את עצמי מחופצןת ע"י זרים ברחוב, או שגבולות הגוף שלי נחדרים, פיזית ומילולית, זה קורה על רקע חריגה שלי מנורמה כזו או אחרת. אם זה מבנה הגוף שלי שחורג מגבולות המקובל, מגבולות מה שמותר לפי שלטי החוצות והפרסומות, אם זה השיער שלי שהאורך והבלגניסטיות שלו ממזמן כבר חרגו ממסגרת המצופה ממני, ובעיקר כשאני חורגת מגבולות המגדר הגברי. זה גורם לי לתהות לגבי התפקיד שהטרדות הרחוב לוקחות במשטור ונרמול הגופים שלנו, ההופעה שלנו וההתנהגות שלנו.
נראה שכשעשרות אלפי הפרסומות המציצות אלי מכל עבר, ההורים, בתי הספר והמורות, התוכניות בטלוויזיה והסרטים בבתי הקולנוע, העיתונות ושאר המדיה והתרבות נכשלו בנרמול שלי זו הופכת להיות מטרה של כל אחד ואחד מהא/נשים ברחוב. כמו צבא שלם שמגויס למען המטרה, למען המלחמה בלא נורמטיבי, מוכן ומזומן להזכיר לי על בשרי את חשיבותה של התעמולה שאני מתכחש לה. להזכיר לי שכדאי לי לציית, או שאאלץ לשאת בתוצאות.
שמתי לב גם שכשאני חורג ממגבלות המגדר הגברי, בלבישת חצאיות, איפור, משיכה מינית ורומנטית שלא מופנית רק כלפי נשים או כל סוג של חריגה אחרת כמות ההטרדות שאני חווה נוטה לזנק גבוה במיוחד, אבל עדיין נשארת נמוכה מכמות ההטרדות של נשים סביבי (גם נשים שהחזות שלהן נורמטיבית לחלוטין). אותם החיילים שתוקפים אותי רק כשאני חורגת מהמגבלות שהוטלו עלי ע"י החברה נכונים לתקוף נשים בכל פעם שאלו מעיזות להתקיים במרחב הציבורי.
האם קיומן של נשים במרחב הציבורי גם הוא חריגה מנורמה כלשהי? נורמה לפיה לנשים אין מקום במרחב הציבורי? כי הן לא ההגמוניה. הן לא גברים סטרייטים סיסג'נדרים, אז אין להן זכות לא להתקיים במרחב הציבורי בלי להיות מוטרדות. הטרדות הרחוב הן עוד חזית של הפטריארכיה במלחמתה הממושכת נגד נשים. עוד דרך להזכיר להן על בשרן את נחיתותן, להזכיר לנשים שאין להן בעלות על הגוף שלהן, שהאנשים ברחוב הם לוחמים נאמנים של הפטריארכיה שיתקפו ויטרידו ויפגעו בהן, לא יתנו לרגע לשכוח את מלחמת ההישרדות היומיומית שעליהן להילחם.
מדי פעם יוצא לי להיתקל בתגובות של א/נשים לנשים שמספרות על הטרדות מיניות שהן חוו ברחוב, הטרדות פיזיות והטרדות מילוליות. בפעמים בהן נשים בוחרות להגן על עצמן מפני התוקף שלהן באמצעים פיזיים. הרבה מהתגובות שאני נתקלת בהן טוענות שזו תגובה מוגזמת. זו הרי אלימות, ואם בסה"כ צעקו לך איזו הערה, או שתיים או עשר ברחוב אסור לך להגיב באלימות פיזית. לכל היותר מותר לך לדבר, לומר שזה לא בסדר, וזהו. זה גבול התגובה המותרת. כי אלה בסה"כ מילים וצריכות לשמור על קור רוח, זה לא כאילו שמדובר בתקיפה או משהו…
תגובות כאלה תמיד מרגישות לי כאילו הן מתעלמות מהקונטקסט שבו ההערות האלה מושמעות. מתעלמות מכך שאנו חיות בתרבות אונס, שבה נשים חיות תחת טרור מיני בלתי פוסק, חברה שבה "בסה"כ זריקת הערה" מכיוון של חבורת גברים היא תקיפה לכל דבר, והיא אלימות לכל דבר. היא עוד ביטוי של מלחמה שלמה שהחברה שלנו מנהלת נגד נשים, מלחמה שבה לנשים צריכה להיות הזכות להגיב ולהגן על עצמן, כפי שהן מוצאות לנכון. כל ניסיון לומר לנשים המותקפות מינית מה הגבול ומהי תגובה פרופורציונאלית מותרת הוא התעלמות מוחלטת מההקשר, מהמלחמה האינסופית נגד נשים ונגד נשיות, נגד כל מי שחורגת מההגמוניה הגברית סיסג'נדרית, שכל התרבות שלנו מגויסת אליה. הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לתגובה כזו ע"י תיוגה כקיצונית מתעלם מזה שהמצב שאנו חיות בו הוא קיצוני בעצמו.
אני לא יודעת אם "כל האמצעים כשרים" בתגובה להטרדה מינית מילולית, אבל אני כן יודע שההנחה שמדובר ב"סה"כ כמה מילים לא מזיקות" היא הנחה שגויה. היא מתן לגיטמציה לאלימות ממוסדת ורחבת היקף שהיא לא פחות גרועה מכל סוג של תגובה אלימה כלפיה.
ביום שישי ה-05.04.13 תתקיים צעדת שרמוטות בתל-אביב במחאה נגד הטרדות רחוב, נגד תרבות האונס, נגד ביוש שרמוטות והאשמת קורבנות אונס. שבוע לאחר מכן תתקיים צעדת שרמוטות בחיפה.
עם הצעדה יצעד גם גוש שחור-ורוד קווירי אנרכיסטי. גוש קווירי יצעד גם עם הצעדה החיפאית.
אתן מוזמנות להצטרףוש.
הפרשדונה 
אני לא חושבת שצריך להיות אשה *במרחב הציבורי* כדי לחרוד מהנורמה, מספיק להיות אשה, או נקבה, או פמית או אוחצ'ית, כדי לחרוג מהנורמה. כי הגבריות מבנה את עצמה כנורמה היחידה, ומנגידה אליה את הנשיות, כך שבנשיות יש משהו לא נורמטיבי וגם "לא נורמלי" מיסודו. גם כשאשה סיסג'נדרית לחלוטין מבצעת את הנשיות שלה, היא נתפשת כלא בדיוק סיסג'נדרית לחלוטין, כי הנשיות היא מסומנת, ועובדת היותה פרפורמנס גלויה יותר לעין מאשר עובדת הגבריות פרפורמנס. הנשיות גם מקושרת תרבותית לשגעון, זה מתבטא ביחס לפמ"ס, לדוגמה. כמובן שגם נקבות שבוחרות בנראות לא סיסג'נדרית או לא פמית נתקפות על רקע הפרת הקודים הללו. בקיצור, אין איך לברוח מזה.
אין איך לברוח, אפשר רק להשיב מלחמה
בתור אשה שמטרדת רבות ברחובות, אני מזדהה מאוד עם הכאב שלך, אבל אני לא הכי מרגישה בנוח להשוות את ההטרדות שלך לשלי כי אני לא טראנסגנדרית, לכן אני אדבר רק על ההטרדות של נשים.אמרת שאתה מרגיש שההטרדות של נשים באות להזכיר להן שהן לא גברים ושגופן לא שלן. אני מסכימה עם זה אבל רק חצי כוח. דוגמא- בחורף, כשהייתי מכוסה שכבות שכבות, פחות צועקים לי, אבל אתמול, כשפעם ראשונה לבשתי מכנס קצר וגופייה, "השגתי" 4 צפירות, 3 צעקות, מישהו שעקב אחרי והומלס מטרידן. זה גם נראה לי משרת את הצורך של ההגמוניה הגברית להתעסק במין כול הזמן, בכול רגע נתון ולא מתחושה של אינטימיות. אם היא זרה, ולובשת קצר, אז מה טוב.
תודה על השיתוף
תודה רבה על פוסט מדהים!! ותודה על השיתוף מחוויותיך האישיות. אני יודעת מעצמי שזו לא משימה פשוטה, לחשוף ככה.
מעניין מאד מה שאתה מעלה – הטרדות הרחוב ככלי משטור ונרמול של הפטריארכיה. כל כך חכם.
כמו כל תופעה חברתית, יש את הפן ה"מוסדי" שלה, או נקודת המבט המערכתית, הסיסטמית על דבר כ"תופעה" (עליו כתבת יפה בפוסט הזה), ומצד שני יש את הפן האישי, הפרסונלי. כלומר, עשית הבחנה מדהימה של ההטרדות כחלק מהמלחמה בלא נורמטיבי, שכל אחד ברחוב מגויס אליה. מעניין אותי לבחון את זה גם ברמה האישית – מה מניע בחור להטריד אותי או אותך? להעיר הערה? מאיפה זה נובע באותו רגע ממש? אני מניחה שזה משהו בין מבוכה (נגיד ממשיכה שהוא חש כלפי אישה שרואה, או מלראות גבר שלא עונה לקוד הגבריות כמוהו) לבין חרדה (אישה – המסתובבת לה בעולם ולא נשארת בבית – או גבר – המאתגר את ה"גבריות" ההטרונורמטיבית – עלולים להיתפס כמאיימים על הסדר הקיים אצל א/נשים שמקדשים את הסדר הקיים)
לסיום, לגבי מה שכתבת על תגובות של נשים להטרדותיהן. אני מוטרדת ברחוב המון, מאז גיל רך מאד וחד ספרתי, כל החיים, ברמה כמעט יומיומית, עד היום. הערות, שריקות, מבטים, חיוכים מריירים, התחככויות, לפיתת ישבן וחזה ועוד. רק לפני כארבע שנים התחלתי לדבר על זה, ולהבין שזה לא המצב הטבעי, שזה לא בסדר, שאני לא צריכה לקבל את זה כמובן מאליו, ושזו לא אשמתי בשום צורה. רק לפני כשנתיים התחלתי להגיב לאנשים על כך. וגם, מאד בהיסוס, לא תמיד מצליחה בכלל. כשקורה לי משהו כזה – אני קודם כל משתתקת, אני נכנסת להלם. עד שהגוף משתחרר מההלם, לעתים המטריד כבר לא באזור, ואם כן אני צריכה עוד קצת זמן לאסוף את עצמי, לתמוך בעצמי, למצוא אנרגיות ותעצומות נפש. ואז, פעמים בודדות מתוך מאות אלפי הטרדות, אני מצליחה להגיב. וגם אז – הלב שלי פועם בחוזקה. וגם אז – בחיים לא קיבלתי תמיכה מהסביבה. לפעמים אפילו משתיקים אותי. חוויה קשה מאד אגב, שעד שאני מעזה להגיד משהו על המקום בפומבי – מישהי (!) משתיקה אותי.
בקיצור, מה שרציתי לומר, שבתור מישהי שנמצאת עם עצמה בתהליך של כן להגיב להטרדות כאלה על המקום, נלחמת בכלל על עצם תגובה כלשהי – אני נפעמת לשמוע שיש נשים שמגיבות על כך באלימות. נפעמת בקטע טוב. אינני אומרת שאני תומכת בתגובה אלימה. אני לא יודעת כרגע מה דעתי בעניין, בטח אחשוב על כך הרבה בימים הקרובים עכשיו. אבל מה שאני אומרת – כל הכבוד לאותן נשים שיש להן את הכח והתעוזה והעצמה האישית להגיב בצורה כה נחרצת אל מול המטריד/התוקף. רק על זה אני מעריכה אותן כל כך!
ושוב, דן, תודה על פוסט נהדר שגרם לי לחשוב עוד קצת על העניין, להרהר בעצמי דרך שיתוף חוויות שלך ושל אחרות. כל פעם כזאת גורמת לי להיות מועצמת עוד קצת, וגורם לי להרגיש עוד קצת בסדר אל מול העולם, וגורם לי להרגיש שבפעם הבאה אני "אתאושש" מההלם קצת יותר מהר ואצליח להגיב קצת יותר באסרטיביות.
נשיקות וחיבוקות!
תודה רבה רבה על התגובה ועל השיתוף
*סולידריות*
כשקראתי את הפוסט, חשבתי על משהו: "הטרו" פירושו "אחר, שונה", לכן הביטוי "הטרונורמטיביות" יכול להתאים בדיוק ללהטבא"ק-וכו', כמו שכתבה קייט בורנסטין.
פינגבק: על מה אני מדברת כשאני מדברת על תרבות האונס | המפתחות של הצוללת