**אזהרת טריגר: פוסט זה מכיל תיאורים קשים של אלימות בפסקה במתחילה במילים "בקומה מינוס שתיים"**
מאת: לירון סיגאוי
בקיץ האחרון יצאה העם לרחובות לדרוש את הצדק החברתי ולדפי הפייסבוק להחרים את חברות המזון הגדולות שגוזרות על ציבור גדול של צרכניות קופון. לאחר תרדמת חורף קלה ועם בוא האביב ניצני מהפכנות שבו לפרוח ועתה מעמידים כבר גבעולים נאים למראה.
חלקנו כבר יודעות היטב, בקומה הראשונה והמתפרורת גרות בצפיפות המשפחות הערביות והחרדיות, מזרחיות, נשים, מחוסרות דיור, חולות, פועלות, חד הוריות, נכות, ניצולות שואה, להטבפא"קיות, מבוגרות, עולות, עובדות זרות ועוד. מעל אלה יושבים בקומת סנדביץ' בעיקר גברים לבנים ונורמטיבים להחריד שקצב עליית ההוצאות שלהן לא עלה בקנה אחד עם קצב עליית ההכנסות שלהן ואחרת נוכחותן בכיכרות הייתה מורגשת פחות. בקומה העליונה יושבים גברים לבנים מעונבים שמעת לעת מסכסכים בין יושבי הקומות התחתונות. משהרעש מתגבר, מתקשרים לאדון שוטר שיגיע בבקשה ויועיל בטובו, אלתו וגז הפלפל שלו, לשרת ולהגן עליהן מפני הרעש שעושות השכנות בין 14:00 ל-16:00. ביום בהיר במיוחד אנחנו כבר מצליחות לראות שמעל החבורה המעונבת יושבים בפנטאהוז חבורה מעונבת אף יותר המנהלים את יושבי הקומות שתחתיהם ברגישות ובנחישות.
עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות המאוכלסות בקומות תת קרקעיות במגדל הרעוע. בקומה מינוס אחת יושבת העם הפלסטיני. אותו עם שקוף ונעלם שלעת מצוא, בתקופה שלפני שחלה הבניין בסרטן ריאות סודני מדומה, שימשו כבוני בניינים ומנקות בית בשכר תת מינימום, תוך כדי שאדמותיו ומשאביו מנוכסות על ידי היושבים במרומים. אותו עם שאסור לו להשתמש באותה מעלית שאנו משתמשות בה. אותו עם שאנו מתפארות בהשתתפות בקטל שלו, כדי לומר כמה רלוונטית המחאה שלנו ועל הדרך שוכחות שגם לה מגיע צדק חברתי. בשביל הרעש שהוא מקים שם מידי פעם מתחת לאדמה, אנחנו כבר לא מסתפקות בשוטר עם אלה, אלה שולחות את מיטב בנינו להפליא מכות באמצעות כת רובה, בעיטה, כדור גומי, צעקה, בואש, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד כדי להשתיק את הגיהנום החוצה ממנו. אותו עם שאנו מנסים לאט לאט להעבירו לבניינים אחרים.
בקומה מינוס שתיים יושבת אוכלוסיה נוספת, נעלמת עוד יותר. הן שונות מאיתנו בהרבה דברים: הרבה פעמים שעירות יותר, צורת גולגולת שונה, הן לא ממש דוברות את השפה שלנו, לפעמים יש להן זנב. הגוף שלהן הפקר למאווינו האנושיים. הן משמשות לבדיקת כימיקלים מרעילים, לא נהסס לקרוע את מיתרי הקול שלהן ולבצע בהן ניסויים מחרידים. הן משמשות אותנו כחומר גלם לבדים, חומרי ניקוי, צבעי מאכל, ג'לטין ועוד. גופן וגוף ילדיהן הוא האוכל אותו אנו דורשים שיוזילו עבורנו. אנחנו מגדלות שדות שלמים של דגנים וקטניות בכדי להאכיל אותן וליצור מגופן המעונה מעט בשר לבעלי היכולת. משקים אותן בליטרים על ליטרים של מים בבעוד החצי השני של העולם כבר איבד את היכולת הפיזית לדרוש צדק חברתי בעודו כורע תחת צמא ורעב. מרבים ומעוותים אותן למספרים עצומים שיפרישו גזי חממה לאטמוספירה שלנו. אבל יותר מכך, אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד, בהם הן מוחפצות ועוברות עינויים בדרכן להפוך ריוויחיות יותר עבורנו, יצרניות יותר. בזעקותינו שנשמעות למרחקים, הקוטג' יקר לנו, הבשר יקר לנו, מחירי הביצים והדבש והפסק זמן לא נתפשים, אנחנו משתיקות את זעקותיהן. נקבה שגבר ממין אחר מרשה לעצמו להחדיר יד לנרתיק שלה ומכנה את האונס במילה המכובסת הזרעה הופכת לאם מופרדת מביתה בזעקות שבר, נושאת על בטנה כמות מפלצתית של חלב, נחלבת יום אחר יום עד זוב דם. נקבה מטילה שעצמותיה קורסות מאובדן הסידן והמנקרת את חברתה לתא משום שאין לה מקום לנוע, לפרוש כנף, משך חיים שלמים, שחברותיה לקומה הופכות לעוף בשקל ברמי לוי. דבורות, הפועלות הניצחיות, חיוניות לקיום החיים על פני כדור הארץ יותר משבנות האדם אי פעם יחלמו להיות, הולכות ונכחדות. מציאות בלתי נתפשת שבה כאב השחיטה האיום הוא הגאולה. בעיקר מציאות נסתרת, נעלמת, שאין אנו צריכות להתעסק בה בחיי היום יום משום שהיא קבורה עמוק מתחת לאדמה הרחק מטווח הראייה שלנו. ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות.
לאורך מחאת הצדק החברתי חוזרות ונשנות קולות מאוד חזקים, מאוד מרכזיים: אתן מערבבות מין בשאינו מינו, אינכן שייכות לכאן, אל תכניסו נושאים שאינם קשורים משום שאתן פוגעות לנו באחדות. אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות, כשלאחדות הזו מצטרפות עוד ועוד קבוצות הקוראות להוריד את מחירי המזון, תוך כדי מחיקת השאלה מי ומה זה בכלל מזון. האם אנו כחברה פריווילגית יחסית, יכולים לבוא ולכבול על עושק וניצול באמצעות מוצר שכל מהותו הוא עושק וניצול? כשאנחנו דורשות את הורדת מחירי המזון, בהתעלם מכך שחלק נכבד מהמוצרים המכונים מזון הם גופות והפרשות של בעלי חיים מעונים, אנו בבקשתנו מבקשות להרע עוד את תנאי המחייה שלהן. כשאנו יוצאות כנגד ניצול ועשיית רווח על חשבננו, איכות חיינו, החופש שלנו ומכריזות שלא ניתן עוד לנצל אותנו, אנו מתעלמות מהרווחים הנעשים על ידי מאכלסי הקומות העליונות על חשבונן של בעלות החיים ולוקחות חלק במשחק אותו יצרו עבורנו אלה היושבים שם מעלה מעלה.
כפי שניתן היה לצפות ממחאה שכזו המדירה מסדר היום שלה מצוקות שונות שלא מתיישבות עם הקו המרכזי, אכן מי שנראה כי ישלמו את המחיר הם אלה היושבים בקומות הנעלמות. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בועדת קדמי שקמה בעקבות מחאת הקוטג'. בין מסקנות הועדה ההחלטה לעודד ולהגדיל את צריכת הבשר בישראל, בין היתר על ידי הגדלת כמות המשלוחים החיים שיגיעו לישראל, אותם מסעות מוות בין יבשתיים בלב אוניות ענק, בחום, בצפיפות בלתי נסבלת, ברעב ובצמא, בסרחון בל יתואר כשרבות לא עומדות במסע, קורסות ומתות.
על מנת שתופעה זו לא תחזור על עצמה אנחנו חייבות להזכיר לעצמנו את הבסיס המוסרי שעליו מתבססות הדרישות שלנו. עלינו לזכור שכולן שוות בסבל ואם אנחנו באמת מאמינות שלאף אחד אין משום סיבה שהיא את הזכות לפגוע בחופש שלנו, לשעבד אותנו לצרכיו ולגזור עלינו קופון, אין גם שום סיבה שנעשה זאת אנחנו בעצמנו. יש לזכור שהבחירות שלנו פוגעות בכדור שעליו אנו חיות, הן הגורם העיקרי למחירי מזון שממשיכים לזנק ולהעדרותו ממקומות אחרים בעולם שגם משוועים לצדק חברתי. אנחנו צריכות לזכור שבעוד אנו מבקשות להטיב את תנאינו, להוריד בקומה שלנו את מחירי השכירות ולעלות עוד מעט בסולם ההיררכיה, קוויריות רדיקליות טבעוניות ואנרכיסטיות שאנו הרבה פעמים אוהבות לתייג כקיצוניות, שדרכן לא דרכנו, מבקשות לפנות את הקומות התחתונות, גם אלה שמתחת לקרקע מן הבניין הקורס, ולמוטט אותו על יושבי הקומות העליונות גם במחיר של אלימות נגד כספומטים חסרי ישע. חייבות לזכור שלפעמים הדרך לגיהנום של בעלי החיים רצופה צדק חברתי ולעשות כל שביכולתנו, לא להדיר את האוכלוסיה החלשה הזו מסדר היום שלנו ולהמנע מפגיעה נוספת בה.
לסיום רק אוסיף עוד ציטוט אחד בו נתקלתי השבוע ברשת הפייסבוק: "יום אחד (התגוררתי באותה תקופה בכפר קטן) ראיתי ילד קטן, אולי בן 10, נוהג בסוס גדול רתום לעגלה לאורכה של דרך צרה, ומצליף בו שוב ושוב בכל עת שזה מנסה לפנות לאנשהו. הבנתי פתאום כי אילו היו בעלי החיים מודעים לכוחם לא היינו יכולים לשלוט בהם, ושלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. המשכתי לנתח את התיאוריה של מארקס מנקודת-המבט של החיות. עבורם, היה ברור כי התפיסה של המאבק בין המעמדות הייתה אשליה גמורה, היות שכל עוד מדובר בניצול חיות, כל בני-האדם מאוחדים נגדן. המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות. מנקודת-מבט זו, לא היה קשה לפתח את הסיפור." (ג'ורג' אורוול, מתוך ההקדמה האוקראינית לחוות החיות, 1947).
**הבהרה: יחסי הכוחות מוצגים בצורה חד מימדית, על אף המציאות המורכבת יותר, לצורך הפשטה.
דבר ראשון, בהצלחה לא היה ברור לי מדוע את מתייחסת לגוף ראשון רבים בלשון נקבה ("חלקנו כבר יודעות היטב… עם זאת, רובנו עדיין מתקשות להבחין בנוכחותן של שתי אוכלוסיות נוספות"). אמרתי לעצמי שודאי רוב הקוראים פה הם נשים לכן את אולי רוצה לתת להם תחושה נוחה יותר, או אולי ה-Theme של הבלוג הוא פמיניזם.
המשכתי לקרוא וראיתי שכשאת צריכה להתייחס לגוף ראשון רבים בצורה מאד שלילית, את עושה זאת בלשון זכר ("…אנחנו מעוותים את גופן וגוזרים עליהן חיים שלמים בשבי ופחד…"). כמובן שגם פשוט מהתאור המטאפורי שלך למעמדות החברתיים משתקפת שנאת גברים.
איך את יכולה להרצות לגילוי אמפתיה לזולת כשליבך כל כך מלא בשנאה?
קודם כל, בפוסט הזה נעשה שימוש בלשון זכר\נקבה בצורה אקראית כפי שאני כותבת תמיד ("ואנחנו? אנחנו לא רוצחות, אנחנו לא עושקות, אנחנו לא מחפיצות, אנחנו לא מנצלות, אנחנו צרכניות." וגם: "אולם כשלאחדות הזו מצטרפות חלבניות.").
בתיאור המעמדות, היה חשוב להדגיש את הרעיון שלגברים פריווילגיות רבות ביחס לנשים בחברה הפטריכאלית בה אנו חיות. וסתם דוגמה אחת למה היה חשוב לי להציג את פירמידת המעמדות בצורה הזו: נשים מהוות מחצית מאוכלוסיית העולם, הן מייצרות שני שלישים מהמזון, אבל בבעלותן רק 1% מההון העולמי.
אני חושב שניתן להרגיש שבדברים השלילייים יותר השתמשת בלשון זכר ובשליליים פחות (או חיוביים) בלשון נקבה. אני לא אומר שאת עושה זאת בכוונה, אני אומר שיש לך איזושהי שנאה כלפי המין הגברי שיוצאת לה כך בפליטות פה פרוידיאניות שכאלה.
בישראל של 2012 איזו זכות יש לגברים שאין לנשים? הפמיניזם זועק לשוויון אבל אף פעם לא שמעתי פמיניסטית שאומרת שצריך שנשים ישרתו 3 שנים בצבא ולא שנתיים, כדי שיהיה שוויון. בדיוק כמו השוביניזם, הפמיניזם לא בא לעשות צדק אלא פשוט לדאוג לבני מינו גם על חשבון אי-צדק.
התכוונתי לכתוב תגובה קצת יותר ארוכה ומפורטת אבל בסופו של דבר החלטתי שאם כבר השקעתי בה כל כך הרבה זמן ומאמץ אני פשוט אערוך אותה קצת יותר ואעלה אותה מתישהו כפוסט בבלוג שלי.
אני חושבת שאתה חש מותקף כי אתה יודע שהיא צודקת.
אני אספר לך על כמה זכויות, מנסיוני הפעוט:
– הזכות לא להיות מופלה לרעה בראיון עבודה (הממ, את באזור ה-30, בטח תביאי ילדים בקרוב, את לא מתאימה).
– הזכות לא לפחד כשאתה הולך ברחוב בחושך.
– הזכות לא לדאוג כשנכנסים עוד ועוד אנשים למעלית, או אפילו כשנכנס אדם אחד שאתה לא מכיר.
– הזכות שלא יחפיצו אותך על כל שלט חוצות כי "סקס מוכר".
אז אתה רוצה שכדי לקדים את השיוויון נפגע עוד בנשים? למה? אני מרוויחה 70% מגבר בתפקיד מקביל. הסיכוי שלי למצוא עבודה קטן יותר תמיד, אז למה נלחמים דווקא להעלות את גיל הפנסיה לנשים או להאריך להן את השירות הצבאי? כדי שיהיו להן עוד שנים של עוני / פחות שנה בגיל אטרקטיבי יותר לעבוד?
יקירותי, תודה על הפוסט. חזק, מדויק וחשוב.
עם זאת, הייתי שמחה מאוד מאוד לקבל אזהרת טריגר לפני תיאורי הזוועות של שואת בעלי החיים. אני יודעת שחשוב שזה יכתב, ועוד יותר חשוב שא/נשים יקראו את זה, אבל לפחות לקבל אזהרה ולבחור האם אני רוצה לחשוף את עצמי לזה או לא…
3>
צודקת. שכחתי אזהרת טריגר!
מיד מוסיףה
וסליחה שלא הוסף מראש.
לירון, אני מזדהה עם חלקים של מה שכתבת, אבל יש לי שאלה. את נהנת מהרפואה המודרנית? אני לא לוקח צד, אבל לפעמים יש דילמות שנוח להתעלם מהן, בעיקר ברמה הפרקטית.
מאז שאני טבעונית לא נאלצתי להשתמש בתרופות ואני נמנע משימוש בתרופות שמנוסות על בעלי חיים או מכילי חלקי בעלי חיים, עם זאת אני לא הנושא. צריך לזכור שהמערכת בנויה כיום כך שניסויים על בעלי חיים הם תנאי חובה לפיתוחים רפואיים, על אף שבדוחות של הFDA מצוין שכ-90% מהתרופות שמצליחות בבעלי חיים נכשלות בבני אדם. צריך לזכור שכל תרופה שמאושרת ממילא מנוסה על בנות אדם לפני שהיא מופצת. לא מזמן נתקלתי בפקולטה שלנו במודעה עליה נכתב 80% מהמחקר האימונולוגי מתבצע בעכברים, 82% נכשל בבני אדם, בוא לעזור להתגבר על הפער. ההנחה היא שאם יש פער צריך לצמצם אותו ולא לנסות ולפתח חלופות אחרות מדויקות יותר, נובעת מהזמינות, הקלות, המחיר הזול, זילות חייהם של בעלי החיים והאדישות לסבל שלהם. אבל מעבר לשאלה האם נכון או לא נכון בכלל 'מדעית' להשתמש בגופן לפיתוחים שונים, אסור לנו לשכוח שעל אף שבעלות החיים לא יכולות לדבר בשביל עצמן, הסבל שהן חוות בניסויים המחרידים הוא בלתי נתפש. באותה מידה ניתן להעלות את התהיות הבאות. במהלך מלחמת העולם השנייה בוצעו מחקרים רפואיים על אסירים יהודים במחנות ריכוז. תסכימי איתי שניסויים בבני אדם נותנים אינדיקציה טובה יותר למידת ההצלחה בבני אדם? האם כיום תמנע משימוש בטכנולוגיות או תרופות שפותחו בהתבסס על ידע שנאסף אז? ואם לא, האם זה אומר שאת תומכת באותם ניסויים או שהיית מעדיפה שהידע הזה ייאסף במידת האפשר בדרכים אחרות מבלי לפגוע במי שאינם חייבות לנו את חייהם? ומה עם מחקרים שבוצעו על אסירים בארה"ב או על חיילים בצבא ללא ידיעתן? הרבה פעמים שואלת האם היינו מוותרות על טיפול בקרובינו למען בעלי החיים, אני רוצה לשאול, האם הייתן מקריבות את חיי קרוביכן אם הייתם יודעים שניתן היה להציל כך חיים של 100 אנשים אחרים? 1000? מיליון? במה חטאו בעלי החיים שהן צריכות להיות אלה שגופן משמש לריפוי החולי שלנו?
את מנסה להחלץ דרך דילמה שלו קיימת: לגבי ניסויים בבני אדם ישנה אתיקה רפואית ברורה מאוד. אני לא יודע כמה היא מיושמת, אבל מאוד ייתכן (ואולי את מתמצאת בפרטים) שההתקדמות הרפואית כיום היא מעט מאוד בזכות ניסויים בבני אדם. אז הדילמה, את מי אני מוכן להקריב בשביל להציל 100 בנות אדם מקבלת מענה דרך האתיקה הפורמלית: אףבן אדם לא יוקרב. אז אפשר להתווכח אם זו האתיקה הנכונה, ואם לא כדאי "להרחיב" אותה, אבל אם בחרתי בה, אני עדיין חסין מצביעות כשאני הולך לרופא בגלל שכואב לי הראש.
לעומת זאת, למרות הנתונים שהבאת, יש כאלה שיתלו את ההתקדמות הרפואית חזק מאוד בניסויים בבעה"ח. לכן לא קל לאמץ "אתיקה מורחבת" שכזו.
ראשית, אני לא מנסה להיחלץ משום דבר. שאלת אותי לגבי עצמי, האם אני נהנית מהרפואה המודרנית. מעבר לתשובה שאני משתדל להימנע ככל האפשר, העלאתי את השאלה לגבי יחסך לניסויים בני אדם שקוימו בעבר וממשיכים להתקיים עם או ללא הסכמה. קיימים שני טיעונים עיקריים נגד ניסויים בבעלי חיים. האחד מדבר על (חוסר) התועלת המדעית מהניסויים הללו ועל כך אפשר להתווכח. מה שלא מוטל בספק הוא שניסויים בבני אדם היו "מקדמים את עולם המדע", אם נתייחס לזה כך הרבה יותר, ובכל זאת הם מאוד מוגבלים. מדוע? בשל השיקול השני והמכריע, הוא השיקול המוסרי. כללי האתיקה, כמו חוקים נכתבים על ידי בעלי הפריווילגיות ואלה העושים רווח מסבלם של בעלי החיים ומאיישים את ועדות האתיקה לאישור ניסויים בבעלי חיים. הן לא בלתי ניתנות לערעור. אם ניקח לדוגמה את העבדות, על אף שמדובר היה ב'נורמה' והדבר התאפשר על פי חוק, זה לא הופך את העניין לצודק יותר, או פחות גזעני כאשר קבוצה מסוימת נרמסת וזכויותיה נלקחות ממנה לטובת קבוצה פריווילגית אחרת. באותו אופן שיעבוד, ניצול, רצח, החפצת בעלות החיים מבוססים על תפישה גזענית, לפיה הסבל של קבוצות בתחתית ההיררכיה מתגמד לעומת הסבל האישי שלי ושל מי שמשתייך לקבוצה אליה אני משתייך וניתן לעשות בהם כרצוננו.